איש האמת

על רבי פינחס מקוריץ, מגדולי החסידות, שדבק במידת האמת

 

את חודש אלול נקדיש לדמותו של רבי פינחס מקוריץ, מגדולי תלמידיו של הבעל-שם-טוב, שיום פטירתו חל בי' באלול. רבי פינחס לא כתב ספר, ובעיקר נותרו ממנו דברי תורה ואמרות שנמסרו בידי תלמידיו (ונאספו בספר תורת פנחס). נפתח בעדותו של רבי פינחס על עצמו, וכך אמר: עשרים-ואחת שנים עבדתי על מידת האמת – שבע שנים ראשונות להרחיק את השקר, "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"; עוד שבע שנים לקנות את האמת, "אֱמֶת קְנֵה"; ועוד שבע שנים להתעצם עם האמת (להפנים אותה). אוהבי הרמזים ישמחו לגלות ש-21 ברבוע שווה אמת...

לא קל להיות איש אמת. לא רק להתרחק משקרים גדולים וגסים, אלא גם משקרים עדינים, רמאויות קטנות, 'עיגול פינות' פה ושם... לא רק כשאתה מדבר עם אחרים, אלא גם – ובעיקר – כלפי עצמך, להיות "דֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ", כל מעשיך יהיו באמת, ללא צליל של זיוף. ההקפדה על האמת הפנימית מתאימה במיוחד לזמן הזה, חודש אלול, חודש התשובה. הרי מי שעושה שקר בנפשו לעולם לא יעשה תשובה, הרי הכל אצלו בסדר גמור... לכן הצעד הראשון של התשובה, התשובה שלפני התשובה, הוא פשוט להפסיק לשקר.

כולו שקרים

האם ניתן בכלל להיות איש אמת? הרי השקר מקיף אותנו מכל כיוון, עד שחז"ל במדרש מתארים ויכוח המתקיים במרומים לפני בריאת האדם: "חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים". האדם מלא שקרים, ורק הקב"ה הוא אמת וחותמו אמת – זו החותמת שלו כי אף-אחד אינו יכול לזייף אותה, כולם משקרים חוץ ממנו... לכן העולם הזה נקרא עולם השקר, "עלמא דשקרא", ורק העולם הבא הוא "עולם האמת" ("עלמא דקשוט").

השקר הוא מצרך מצוי מאוד בעולם הגדול, יחד עם החנופה והצביעות – ובמיוחד בפוליטיקה ובתקשורת (כמקובל לומר "תשקורת"). אנו מבינים שיש הרבה מה לעבוד כדי לתקן את המישורים הללו, אך השאלה הקשה היא האם ניתן בכלל לקיים יחסי-אנוש נורמליים כשאנו מחזיקים עד הסוף במידת האמת? החיים מלאים דילמות בנוגע לאמת: למשל, אנו מוזמנים לסעודה אצל ידידים, בעלת-הבית שואלת האם האוכל ערב לחכנו, אבל הוא ממש לא טעים... האם חייבים לומר את האמת? ודוגמה מתחום אחר לגמרי: בשלטון רשע, אצל הקומוניסטים למשל, חוקרים יהודי על מעשים "אסורים" של הפצת יהדות, האם אסור לו להכחיש?

אם תאמר תמיד את האמת, רק את האמת וכל האמת – אזי לא תוכל לנהוג בנימוס, ולא לשרוד בעולם. ובכל זאת, מצפים מאתנו להתרחק מהשקר ולהיות "אַנְשֵׁי אֱמֶת" (אחת התכונות הנדרשות מהשופטים, כפי שאמר הקב"ה למשה רבינו). איך עושים את זה?

האמת לאמתה

אלא שיש אמת ויש "אמת לאמיתה" (כלשון חז"ל "דין אמת לאמיתו"). האמת לאמיתה היא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכשם שבדרך כלל צריך לומר את האמת הגמורה, כך לפעמים ניתן וצריך לא לומר אותה. חז"ל מלמדים: "מותר לשנות [לשנות מהאמת] מפני השלום", ולפי גירסה אחרת "מצוה לשנות מפני השלום". לכן עליך להודות על האוכל הטעים, גם אם הוא אינו לטעמך האישי – ולהבין שלמלה "טעים" יש (באמת) יותר מפירוש אחד. וכן ניתן לומר, בשיא הפשטות, לחוקר הרשע: לא עשיתי דבר! "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל". זוהי האמת לאמתה כאן, בעולם השקר.

בהמשך הסיפור על בריאת האדם, נאמר שהקב"ה לקח את האמת והשליך אותה לארץ, "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה", כביכול מתעלם ממנה ומחליט לברוא את האדם שכולו שקרים. אלא שהמלאכים טענו לפני הקב"ה כיצד הוא מבזה את חותמו, ולכן המסקנה היא "תעלה אמת מן הארץ, שנאמר 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'". כלומר, איננו מוותרים על האמת אלא מגיעים לאמת אחרת, עמוקה יותר, אמת המתאימה עם הארץ. האמת הזו, שעליה נאמר "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", היא אמת לאמתה, כפי שרמוז בכך שהמלה "אֱמֶת" כתובה פעם ראשונה במפורש ופעם נוספת בראשי התיבות.

כיצד מרקדין?

אחרי הכל, יש גישות שונות ביחס לאמת. "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה". לפי בית שמאי, אם הכלה אינה "נאה וחסודה", אין להוציא מפינו דבר שקר, אלא למצוא נקודה חיובית אחרת לשבח אותה (היינו שלפי בית שמאי צריך לשום, למדוד, אותה כפי שהיא). ואילו בית הלל אומרים שתמיד ניתן להלל ולשבח את הכלה כנאה וחסודה, גם אם אינה נראית כך.

ההלכה הקבועה לרבים היא כבית הלל, אבל יש חכמים יחידים הנוטים יותר לדעת בית שמאי ומדגישים במיוחד את מדת האמת. כך אפשר לראות את רבי פינחס, מבין תלמידי הבעש"ט הדגולים, כמייצג יחסית את בית שמאי (ואילו ידידו המגיד ממעזריטש, הממשיך "הרשמי" של הבעש"ט, הוא בבחינת בית הלל). כדי להמחיש, כדאי לספר על תלמידו המובהק של רבי פינחס, רבי רפאל מבערשיד, שנודע לצדיק וקדוש בזכות עצמו. רבי רפאל, כרבו, דבק מאוד במידת האמת, עד שאומרים שכאשר נכנס הביתה רטוב מגשם ושאלו אותו מה מזג האויר, ענה בצורה מדויקת: כשהייתי בחוץ ירד גשם... פעם אחת, בזקנותו של רבי רפאל, כשהיה בבית-המרחץ אירע מעשה שכמה אנשים שם גרמו למותו של יהודי אחד שהיה "מוסר" (מלשין לשלטונות), דנו אותו ברותחין... בניו של המוסר הלכו לבית-המשפט ואמרו שרבי רפאל יכול להעיד על המעשה, ביודעם שודאי הוא לא ישקר. כשקיבל רבי רפאל את ההזמנה להעיד, קרא לאנשי ה"חברא קדישא" ואמר להם: רבי הקדוש, רבי פינחס מקוריץ, ברך אותי באריכות ימים, אבל עכשיו אני מוותר על הברכה, כיון שאיני יכול להעיד בדבר הזה. לבש רבי רפאל את התכריכים והחזיר את נשמתו לבוראו.

מעשה מופלא זה ודאי אינו הדרכה לכל אדם. זו נקודת שיא בבית מדרשו של רבי פינחס, "לומר את האמת או למות" – שיא קיצוני המלמד עד היכן מגיע איש האמת האומר רק את האמת בלי לתת מקום ל"יוצא מן הכלל".

האמת חוזרת למקומה

במבט נוסף, נוכל להבין יותר את גישת רבי פינחס ולגלות שיש מקום גם לגמישות בין הדעות של בית-שמאי ובית-הלל:

רבי פינחס עצמו היה מזכיר את דברי רבו הבעש"ט, שאמנם כתוב שמותר לשנות מפני השלום, אבל לאדם שכבר נכשל בשקר אסור לשנות אפילו מפני השלום. ואמר רבי פינחס שכיון שבדורות שלנו איננו אנשי אמת כמו חז"ל, לכן עלינו להזהר במיוחד מדבר שקר... אם כן, הדבקות המופלגת באמת באה לאזן את השקר שדבק בנו, וזו הסיבה שאנו הולכים קצת בעקבות בית שמאי, עד לקיצוניות של רבי רפאל שהעדיף להסתלק מעולם השקר לעולם האמת.

ממילא יש לומר שלאחר שהאדם עבד הרבה על מידת האמת וזיקוקה, התנקה לגמרי מהשקר וספיחיו, הוא יכול לפתוח דף חדש, כתינוק שנולד שלא שיקר מעולם. עכשיו עליו לנהוג שוב כבית הלל, לשנות מפני השלום, בלי לחשוש שהדבר יקלקל אותו. בשלב כזה, אפשר שבית שמאי עצמם יודו לבית הלל.

ואולי אלו הם השלבים שעבר רבי פינחס בעבודתו על מידת האמת: בארבע-עשרה השנים הראשונות הוא התרחק מהשקר ודבק באמת, ואז לא יכל להוציא מפיו דבר שקר כלל. אך לאחר שבע השנים האחרונות, בהן התעצם עם מידת האמת, הוא יכל בשעת הצורך גם לשנות מפני השלום (כבית הלל), הוא הגיע מאמת ל"אמת לאמיתה".

ספר חי

עסקנו הרבה במידת האמת, אך כמובן שהצדיק נבחן במכלול מידותיו ולא רק באחת מהן. אפשר לחשוב שמידת האמת  היא בהכרח 'דוקרת' וממעיטה במשהו מאהבת ישראל, אך רבי פינחס מפורסם באמרה החריפה: "מה בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור? צדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור, וצדיק גמור אוהב רשע גמור". הצדיק הגמור – כרבי פינחס עצמו – יודע לחדור מבעד למסך החשוך של הרשע הגמור המתבוסס ברעתו, ולזהות את הנשמה הטהורה שחבויה בפנים.

פעם אחת אמר רבי פינחס: את הספר חובת הלבבות למדתי כל-כך הרבה פעמים עד שאני עצמי נעשיתי חובת הלבבות... חובת הלבבות הוא ספר המוסר החשוב ביותר מתקופת הראשונים, ואנו רואים שרבי פינחס לא רק למד בו אלא הזדהה והתעצם אתו לגמרי (כמו שהתעצם עם מדת האמת), עד שהוא הופך לספר חי.

אכן, לכל אחד מאתנו ראוי שיהיה ספר כזה (לפחות אחד), בו הוא הוגה תמיד ואתו הוא מזדהה. היום, בעידן הספרים, הציווי "עשה לך רב" מתפרש, במידה רבה, גם על ספר מסוים שיהיה הרב שלך. כאשר אתה מזדהה לגמרי עם הספר "שלך", אתה יכול לומר דברים שכתובים בו אף מבלי להזכיר את המקור, כי הדבר ברור ומובן, קנית אותו והוא שלך.

תפלת אמת

מסופר שכל יום כאשר רבי פינחס היה הולך להתפלל, היה נפרד מאשתו כאילו לא יראנה עוד... מדוע? מפני שבתפלה יש ממד של מסירות נפש, "התפשטות הגשמיות" ודבקות בה' עד מצב של "כלות הנפש". איש אמת כרבי פינחס, גם תפלתו הינה אמיתית, מעומק הלב, "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'", ולכן בכל תפילה הוא נפרד מן העולם הזה. ואם הוא חוזר לעולם, הרי זה נס...

ופעם אחת, כך מסופר, הגיע רבי פינחס לעיר אחת שבה היתה עצירת גשמים חמורה, ובקשו אנשי העיר מרבי פינחס שיתפלל עבורם. רבי פינחס נענה, יצא לרחוב העיר ושם החל להתפלל. תוך כדי התפילה, החל לרדת גשם כה חזק עד שהצדיק נרטב כולו... לאחר שתלמידיו דאגו לייבש אותו, אמר להם: התדעו למה רציתי דוקא להתפלל ברחוב? כדי שהאנשים יראו שהתפלה שלנו נענית מיד, ויבינו שככה ממש יבוא המשיח, פתאום.

מדוע איננו נענים תיכף ומיד בכל תפילה? מפני שהתפלה אינה מספיק אמיתית. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" – מי שקורא (מתפלל) אל ה' באמת, הרי ה' קרוב לו ועונה לתפילתו מהרה. כך הדבר ביחס לביאת המשיח. אנו מתפללים שנים ודורות שיבוא המשיח, שתבוא הגאולה האמתית והשלמה, אך אם התפילה היתה אמיתית לגמרי – הוא יבוא! לרבי פינחס חשוב להמחיש שהמשיח יכול לבוא תיכף ומיד, ללא שום שיהוי, פותחים את העינים ורואים אותו לפנינו. יש גם תיאור של גאולה ומשיח הבאים בדרך הדרגתית, אבל צריך להאמין שהכל יכול להתרחש כהרף עין ממש, כדברי הנביא "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים". בתוך המלה פתאֹם נמצא את אותיות המלה אמת, היא מידת האמת של רבי פינחס, ועוד האות פ"א, היא הפה המתפלל ונענה מיד, במהרה בימינו.

רבי פינחס השתוקק כל ימיו לעלות לארץ ישראל (כמו כל גדולי החסידות), ולבסוף אכן החל במסע העליה לארץ. אלא שבדרכו חלה מאוד, וב-י' באלול שנת תקנ"א (1791) נפטר ונטמן בעיר שפיטיווקא. אך כיון שבמחשבתו כבר היה רבי פינחס בארץ הקודש, הרי כאילו כבר הגיע אליה, ונשמתו הגדולה ודאי מאירה בה, "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" – האמת של איש האמת צומחת מארץ ישראל.  

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION