התלבטות של צדיק

בין ביטול לבין מציאות, בין יצר טוב ליצר רע, מלמדנו רבי נחום מטשרנוביל, כי יש חוסר אכפתיות קדוש ואכפתיות מהזולת שכולה אנכיות. ספור על צדיק, צדקה ומושכל ראשון

רבי נחום מטשרנוביל, מגדולי החסידות, נהג לקבל פדיונות, כספים של אנשים שמבקשים שיתפלל בעבורם. הוא לא היה משהה אצלו את הכסף, אלא מחלקו מיד לעניים. פעם אחת הגיע אליו עני ואמר לו:
"עלי לחתן את בתי ואין לי פרוטה לפורטה".
"כמה תעלה החתונה?", התעניין הרבי.
"עשרת אלפים רובל", השיב העני.
רבי נחום הרהר בלבו כי לפני חצי שעה בא אליו גביר ונתן לו בדיוק את הסכום שאותו עני מבקש! אבל מאידך מדובר בהון עתק. אף פעם לא נתן לאדם אחד סכום כה גדול. הוא החל לחשוב בלבו מה יעשה. מחשבתו הראשונה הייתה שיש כאן השגחה מופלאה: "לפני חצי שעה קבלתי סכום כזה, וכעת נכנס עני ובלי שום ידיעה מוקדמת נוקב בדיוק באותו סכום", ומאידך חשב: "עם עשרת אלפים רובל אני יכול להניח ארוחות על שולחנם של מאה יהודים שזקוקים לפת לחם! מה עלי לעשות: האם להוציא את כל הכסף לעני זה כדי שיוכל לחתן את בתו או לעזור למאה עניים שזקוקים ללחם, דבר שלכאורה יותר מסתבר לפי שכל".
בסופו של דבר החליט לתת את כל הכסף לעני, בגלל ההשגחה הפרטית, וגם מפני שזו הייתה מחשבתו הראשונה.

 הצדיק כצינור מעביר

זה סיפור ידוע שיש בו התלבטות מאד קשה. כל אחד יכול לחשוב מה הוא היה עושה במקרה דומה. בדרך כלל רק צדיק יכול לסמוך על מחשבתו הראשונה, כי הצדיק, כמו בספור זה, כל הזמן בטל לקדוש ברוך הוא, ובכל מה שקורה עמו בחיים הוא רואה את יד ההשגחה. הוא חושב: "אם כעת בא מישהו ונתן לי עשרת אלפים רובל ומיד לאחר מכן מגיע עני ומבקש עשרת אלפים רובל, אני שום דבר, ועלי רק להעביר את השפע הלאה".

הצדיק הוא צינור מעביר לזולת שמחשבתו היא: "קבלתי ואני נותן".

לכאורה שתי אפשרויות הנתינה הן מצד היצר הטוב, אך כאשר מעמיקים רואים שגם בתוך היצר הטוב יש יצר טוב ויצר רע. מה היצר הרע כאן? השכל הטוב, השכל על פי תורה, שאומר שמוטב לתת למאה אנשים לאכול היום מאשר לתת עשרת אלפים רובל לעני שצריך לחתן את בתו. השכל עלול להיות יצר הרע נגד הצד העל שכלי, דווקא כאשר הצד העל שכלי, הלא מודע, מבורר כמו אצל צדיק.

ספירת הכתר עצמה – הצד העל שכלי – מכונה תהו. אם התהו הזה לא מבורר הוא לא טוב. לדוגמה, אם מישהו היה נותן את עשרת אלפי הרובל לעני מתוך הפקרות זה לא טוב. לפעמים הפקרות יכולה להיות מצד הקדושה, אבל כאן הכוונה להפקרות לא קדושה, למצב שבו לא אכפת לאדם משאר העניים. לרבי נחום מטשרנוביל באמת אכפת ממאה האנשים הרעבים ללחם, אבל אם למישהו פשוט לא אכפת, זו בעצם סוג של אדישות נפשית מאד לא טובה, מין ביטול מסולף.

 ביטול עם אכפתיות

"אני גורנישט" (אני שום דבר) יכול להיות הביטול הכי מסולף. אני יכול לומר שאני שום דבר, אבל האמת היא שלא אכפת לי מאף אחד ומשום דבר. ביטול כזה אינו רצוי והוא ענוה של שקר. מתוך ביטול מסולף כזה אדם יכול גם לתת את כל הכסף לעני אחד. הכתר העל מודע הוא תהו ועלולים לנבוע ממנו דברים שליליים. בודאי שלא בכך מדובר בסיפור שלנו.

מה הסיפור הזה מדגים? צריך אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. האורות דתהו אומרים: "תסמוך על מחשבתך הראשונה. הקדוש ברוך הוא נתן לך עשרת אלפים רובל, העני זקוק להם, תן לו הכל!", ואילו הכלים דתיקון הם האכפתיות האמתית לכולם.

זה סיפור למופת המדגים איך צדיק אמיתי פותר קונפליקט.

אצל הקדוש ברוך הוא ישנו הקונפליקט הכי בסיסי בעולם: האם תהיה מציאות או לא?

הרבי הרש"ב אומר, שהרצון שתהיה מציאות הוא רצון ביש והרצון שלא תהיה מציאות הוא רצון באין, ויתירה מכך - הרצון שתהיה מציאות הוא עצמו יש והרצון שלא תהיה מציאות הוא עצמו אין. כלומר, עצם הרצונות זה ממש דבר והיפוכו - יש רצון שהוא אין אמיתי ויש רצון שאינו אין אמיתי. כוונתו העמוקה היא, שמה שאתה רוצה זה מה שאתה. אם אתה רוצה ביש אתה יש, ואם אתה רוצה באין אתה אין. אבל לאחר הצמצום, אחרי בריאת העולם, זה מתהפך, בסוד מיתת המלכים: מי שרוצה באין של הזולת, כלומר שלא יהיה לו כלום, הוא בעל הישות הכי גדולה, ומי שרוצה ביש של הזולת, שיהיה לו כל טוב, יש לו באמת ביטול קדוש.

 ---

על פי שיעור י"ג שבט תשע"ב

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION