הנשר הגדול

על רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, איש ההלכה ואיש האמונה.  

מי לא שמע על הרמב"ם, רבינו משה בן מימון, המכונה "הנשר הגדול" – שאת יום פטירתו מציינים ב-כ' בטבת. פתגם מפורסם משוה את רבינו משה [בן מימון] למשה רבינו, "ממשה עד משה לא קם כמשה" וגם בקרב אומות העולם נודע שמו של הרמב"ם לתהילה עד היום הזה ('מיימונידס').

אמונה ותורה

כאשר מביטים בדמותו של הרמב"ם, אי-אפשר שלא להתפעל מהגדלות המופלאה וההיקף העצום – מגדולי הפוסקים בכל התורה כולה, הוגה-דעות ופילוסוף מעמיק, גדול הרופאים, בקי ומבין בכל החכמות והמדעים, אסטרונום ומתמטיקאי, מנהיג מחזק ומעודד, איש המעלה ובעל מידות תרומיות, אמן הניסוח והסדר המופתי, ועוד.

הרמב"ם מרבה לדבר בשבחם של אברהם אבינו ומשה רבינו – "שני הנביאים אשר הם עמוד תיקון מציאות המין האנושי באמונותיו וקיבוציו"[1] – ונראה שהוא עצמו צועד בדרכם: כמו אברהם אבינו, כך הרמב"ם מזקק את האמונה בה' מהסיגים שלה, מנסח את יסודות האמונה ומפיץ אותה. וכמו משה רבינו הרמב"ם כאילו נותן מחדש את התורה. אכן, הרמב"ם קרא לספר ההלכה הענק שלו – שיש בו אלף פרקים! – "משנה תורה". וכך הסביר: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה [תורת משה] ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"[2]. אמנם בפועל השם "משנה תורה" לא התקבל בישראל (כיון שלא רוצים להשוות אף ספר לתורת משה רבינו), ורגילים לקרוא לספר "היד החזקה", כיון שהוא מחולק לארבעה-עשר (י"ד) ספרים, ומזכיר גם מה שנאמר על משה רבינו "לכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[3]. למעשה, במקום לומר משנה תורה או היד החזקה – אומרים פשוט רמב"ם, "כך כתוב ברמב"ם" – האיש והספר אחד הם[4].

בכל הדורות למדו רמב"ם – כל עוסק בתלמוד ובהלכה, כל רב בישראל וגם כל תלמיד-חכם ובחור ישיבה. אך התקנה הנפלאה של הרבי מליובאוויטש בדורנו, של לימוד הרמב"ם היומי – פרק אחד או שלשה פרקים ביום (וכן מסלול הלימוד בספר המצוות) – חוללה מהפכה אדירה המביאה את לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת, והדבר רק מוסיף והולך.

החקירה ושברה

הרמב"ם כתב גם את הספר הגדול מורה נבוכים (ובקיצור: המורה) העוסק ביסודות האמונה. אך בניגוד ליד החזקה, הרמב"ם לא ייעד את מורה הנבוכים לכל אחד, אלא לשכבה עילית של חכמים-משכילים בעלי ידע והבנה.

אלא שהספר הזה עורר גם התנגדות רבה, לא רק בגלל שהוא קשה להבנה, אלא בשל עצם השיטה של החקירה-הפילוסופית (שנקטו בה עוד גדולי ישראל, כמו רבינו סעדיה גאון). שיטת ה"חקירה" מעמידה הכל בספק וסימן-שאלה, ומנסה לפתור את המבוכה בדרך ההוכחה השכלית. וכנגד זה טוענים: איך אפשר להסתמך רק על ההוכחה השכלית שהיא מוגבלת בטבעה? ומה יהיה אם לא נצליח להוכיח כראוי? הלא נשאר נבוכים ללא מורה...

אך יותר מזה, עצם העלאת הספקות והקושיות סותרת את האמונה! הנה כך פותח הרמב"ם עצמו את היד החזקה במצות האמונה במציאות ה': "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". וכך מבאר הרמב"ם את האיסור "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"[5] – "כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו"[6] – כלומר, אסור להתחיל להתלבט באמונה בה', באחדות ה', בתורה מן השמיים וכו'. לכן ההדרכה החינוכית המקובלת, כהנחיה לרבים, מסתייגת מלימוד המורה וספרי חקירה אחרים.

אמונה ללא ספק

רגע, אז מה חשב הרמב"ם כשכתב את המורה? כיצד יכל לכתוב פרקים שלמים להוכיח את מציאות ה', אחדות ה' ושלילת הגשמות וכו' – והרי בעצם הדיון יש הטלת ספק המהווה איסור חמור, "לֹא תָתוּרוּ"! אלא שהרמב"ם יכל לעשות כך רק מפני שהאמונה היתה אצלו כל כך חזקה ואיתנה, ללא כל ספק. הרמב"ם מאמין באמונה שלמה, כמי שרואה בעיניו, בכל הכתוב בתורה, בדברי הנביאים ובמסורת התורה-שבעל-פה – וגם תוך כדי הדיון הפילוסופי הסבוך, תוך כדי השאלות והספקות, אמונתו נותרת בטהרתה ללא ערעור והתלהבות הקודש לתורה ומצוותיה לא פחתה אף לרגע. ממילא, כל המשא-ומתן בשיטות ההיגיון והלוגיקה, נועד להגיע גם בדרך השכל אל המסקנה הידועה וברורה מראש מכוח האמונה.

אכן, עבור האדם הרגיל זו דרך מסוכנת, שמא אמונתו אינה חזקה דיה. החפץ בכל זאת בלימוד המורה – מתוך תחושת שייכות לדרך הרמב"ם – צריך להפנים את מידת הענוה והשפלות שהצטיין בה משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד"[7]. בהקשר הזה פירוש הדבר: לדעת מראש שתפיסת שכלנו היא מוגבלת ועלולה לטעות, ולעולם לא תוכל מחשבת האדם לתפוס את הבורא ("לית מחשבה תפיסא ביה כלל"). ממילא, כל הקושיות והספקות המתעוררים אצלי מוכיחים רק עד כמה אני הנני חסר וריק מכל חכמה אמיתית, ואינם מערערים חלילה את אמונתי (אכן, צריך לזה "בטן חזקה, היכולה לאכול נחשים ועקרבים"[8]).

מכל מקום, לנשמות של הדורות האחרונים מתאימה יותר (ככלל) תורת החסידות, העוסקת גם היא בהבנה שכלית עמוקה, אך לא בדרך המטילה ספקות, ומתבוננת כאילו 'מבחוץ', אלא לגמרי בתוך ים האמונה.

סגולה ליראת שמים

מסופר שבביתו של רבי פינחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעל-שם-טוב (עליו דברנו בחודש אלול), היה גם הספר מורה נבוכים. פעם התברר לרבי פינחס שבני-ביתו נתנו את הספר בהשאלה לאיש עני כדי שימשכן אותו ויקבל תמורתו כסף. הקפיד רבי פינחס ואמר: הייתם צריכים לתת ספר אחר, כי הימצאות הספר הזה בבית פועלת יראת שמיים.

מדוע זה כך? כי לרמב"ם היתה יראת שמים במידה שאיננו יכולים לשער, עד שאומרים שאילו צדיק בימינו היה חווה משהו מהיראה הזו לא היה יכול לעמוד בזה (יראת שמיים שאינה סותרת כלל את האהבה הגדולה). את ספריו כתב הרמב"ם מתוך אותה יראת שמים, וכאילו הכניס את עצמו בתוך ספרו. לכן גם מי שאינו פותח את ספר המורה – מתוך חשש מוצדק שיעורר אצלו ספקות מיותרים – כדאי שיחזיק אצלו את הספר הזה, בו מושקעת יראת-השמים של המורה הגדול לדורות. כמובן, מנה גדושה של יראת שמיים ומידת הענוה ניתן לקבל מתוך לימוד בספר ההלכה של הרמב"ם, היד החזקה, וכמו שכותב הרמב"ם שלימוד "פרדס התורה" לעומקו צריך לבוא רק לאחר בקיאות בהלכה[9] (ואף הרמב"ם עצמו כתב את מורה הנבוכים רק לאחר שכתב את היד החזקה)[10].

וכך מסביר הרמב"ם את הדרך ליראת שמיים, בדבריו המצוטטים בפתיחת השולחן-ערוך (בדברי הרמ"א[11]):

"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד"[12] הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-להים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל-שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ?"[13] – מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם-יתברך ובושתו ממנו תמיד.

יהי רצון שנקבל, ולו מעט, מיראת השמים הזו, ואורו הגדול של רבינו משה בן מימון יאיר את דרכנו.



[1] מורה נבוכים ח"ב פכ"ג.

[2] הקדמת הרמב"ם למשנה תורה.

[3] סיום התורה.

[4] רמז נאה: שלשת השמות של הספר משנה תורה, יד החזקה, רמב"ם = ארבע פעמים משיח.

[5] במדבר טו, לט.

[6] הלכות עבודה זרה ב, ג.

[7] במדבר יב, ג.

[8] מסופר שהרבי הצמח צדק למד עם בנו רבי שמואל (המהר"ש) את מורה הנבוכים לפי הקבלה והחסידות, ולא עם שאר בניו, בנימוק שצריך לזה בטן היכולה לעכל נחשים ועקרבים.

[9] הלכות יסודי התורה ד, יג: "שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות".

[10] ב'חדר' של תלמידי החכמים אצל אדמו"ר הזקן, היה סדר הלימוד: בקיאות בנגלה של התורה, אחר-כך בקיאות בקבלה ורק לבסוף עסקו גם בספרי 'חקירה'.

[11] שולחן ערוך אורח חיים א, א. לפי דברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרקים נא-נב.

[12] תהלים טז, ח.

[13] ירמיה כג, כד.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION