את חג המצות תשמור

רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, בעל "מי השילוח" (שיום ההילולא שלו הוא ז' טבת), ידוע בתורותיו המעמיקות, אך גם בלא-מעט מחלוקות שהן (והנהגת חצרו בכלל) עוררו. הוא אף הסביר - בסיפור שנמסר על ידי נינו - כי יש ענין להתקשר לצדיק שמעורר מחלוקת, והרב גינזבורג מסביר לנו את הטעם הפנימי לענין.

 

 

 

היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים מפשיסחא ובהמשך קיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מנחם מענדל מקוצק.בעקבות מחלוקת השקפתית, פרש עם קבוצת תלמידים מקוצק וייסד את חסידות איז'ביצא (שהמשכה בראדזין). רמ"י נודע בעמקות דברי החסידות שלו ובהשקפתו לפיה בפנימיות כל מעשיהם של עם ישראל, אף החטאים, מבטאים את רצונו של הקב"ה בעולמו.

דברי תורתו לוקטו על ידי נכדו, רבי גרשון חנוך העניך, לספר "מי השילוח". את דרכו המשיכו תלמידיו, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי לייבל'ה איגר ובנו רבי יעקב ליינר. רמ"י הסתלק בז' טבת תרי"ד.

 סיפר נינו של רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא על זקינו (דור ישרים עמ' לה):

הוא היה חכם עדיף מנביא והיה לו הרגשה בהירה וזכה, ופעם אחת בראש השנה היה בין קהל החסידים שבאו אצלו על ראש השנה איש חסיד אחד בן תורה ויראת שמים אשר נכשל בדעתו לחשוב מחשבות חרטה על מה שנסע על ר"ה לאיזביצא וחשב אולי טוב לפניו יותר שיסע לרבי שאין עליו התנגדות, ותיכף עלה מחשבה אחרת במוחו וחשב הלא אסור להרהר אחר רבו ובתוך כך צמח עוד מחשבה בקרבו: מי יאמר שהוא הרבי שלי, וכה חלפו חליפות עשתונותיו ברבות מחשבות, ולא היה יכול לשית עצות בנפשו, ולבסוף גמר בדעתו לעשות לו סימן בזה: שאם יראה שהרבי מרגיש במחשבותיו אז יידע שהוא צדיק הדור האמיתי, והרבי אשר תורה יבקש מפיו כי מלאך ה' צבאות הוא.

ויהי אחר ראש השנה, כשבא זה האיש לפני זקיני ז"ל, פתח ואמר לו: כתיב בתורה את חג המצות תשמור, ודע כי תלמיד חכם נקרא חג, ומצות פי' מצה ומריבה ומחלוקת, וזהו הפירוש את חג המצות את התלמיד חכם שיש עליו מצות ומריבות ומחלוקת אותו תשמור לדבקה בו. זאת אמר לו ופטרהו מלפניו, ואז ידע כי רבו מלאך ה' צבאות הוא ונסע אצלו כל ימי חייו.

החכם הגדול – ממשיך לעולם את נקודת האמת

צריך להבין את כל הלך המחשבה של רבי מרדכי יוסף בסיפור. דבר ראשון, הוא אומר ש"חג" הוא תלמיד חכם, ובפרט "חג המצות". רמז נאה לכך, ש-חג המצות בגימטריא תלמיד חכם (ועוד: חג ברבוע פרטי – ח ברבוע ועוד ג ברבוע – עולה חכמה). אפשר לרמוז גם ש-חג ר"ת חכם גדול – חכם גדול בגימטריא פלא, סימנו של חכם גדול, פלא הדור, שהוא "פלא יועץ". והנה, פלא אמת (החכם המופלא האמתי, על דרך "מופלא שבסנהדרין") עולה גם הוא תלמיד חכם (חג המצות).

האיז'ביצער אומר בסיפור דבר פלא, שעל חכם אמתי יש הרבה מצות ומריבות. מדוע? החכם הגדול-האמתי ממשיך את נקודת האמת של העולם הבא, עלמא דקשוט, לתוך העולם הזה, עלמא דשקרא – ואת האמת אף אחד לא אוהב. אנשים רוצים לחיות עם השקר של העולם הזה, ולכן חולקים על החכם הגדול (שהוא עצמו ה'פלא אמת' – האמת המופלאה-מרוחקת מהעולם – כרמז הנ"ל).

ובכלל, בטבע שבעולם כל חידוש מעורר מחלוקת (שהרי "חדש אסור מן התורה") – לכן צדיק שהוא חידוש אמתי (פלא אמת) מעורר עליו מצה ומריבה (כמליצה הידועה: "עושה חדשות – בעל מלחמות"). כך היה החל מיסוד תורת החסידות על ידי מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, העולה בעצמו המצות (שרש "חג המצות").

 

שני סוגי מצות

נקודת הווארט היא פירוש "את חג המצות תשמור" על שמירת ההתקשרות לצדיק שבבחינת חג המצות. והנה, בתורה יש שני פסוקי "את חג המצות תשמור". מה מלמדת הכפילות? בהמשך לדברי האיז'ביצער אפשר להסביר שצריך צדיק שגם החרדים חולקים עליו וגם החילונים חולקים עליו, שמכל הצדדים חולקים עליו (ובאופן נוסף: שיש לו מצה ומריבה גם עם אלו שתחתיו, ואינם עומדים על סוף דעתו, אך גם עם רבו שמעליו, כפי שהיה אצל רבי זירא, שעלה לארץ ישראל כנגד דעת רבו, וכפי שהיה אצל רבי מרדכי יוסף, שפרש מקוצק – חושבנא דדין כחושבנא דדין). לא מספיק שחולקים עליו רק מכיוון אחד, צריך פעמיים "את חג המצות תשמור".

אבל אפשר לפרש גם קצת יותר עבודה'דיק: האיז'ביצער הסביר את חג המצות מלשון מצה ומריבה, אך בפשט הכוונה למצה בניגוד לחמץ. בחסידות חמץ הוא ישות וגאוה וענין חג המצות הוא ביטול היש לחלוטין, שכן חמץ אסור בו אפילו במשהו. כיוון שיש שני פסוקים, נוכל לשייך להם את שני הפירושים. האחד מלשון מצה ומריבה – "חג המצות" הוא תלמיד חכם שיש עליו מחלוקת. השני יתפרש באופן חב"די יותר, ש"חג המצות" היינו תלמיד חכם שנמצא בתכלית הבטול, שהוא בחינת אין.

אם כן, צריך למצוא תלמיד חכם שהוא גם בתכלית השפלות והבטול וגם כולם חולקים עליו. כנראה שהא בהא תליא – 'כיון שאתה 'אין', מה אתה מנהיג עדה?! כנראה אתה שקרן...'. העולם לא יכול לתפוס איך מי שבבחינת "אין" יכול להיות גם בבחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'", כאמור במלך יהושפט, ממלכי בית דוד הצדיקים, שבכללות הם בבחינת שפלות ואין.

בסגנון קצת שונה: מי שבבחינת אין הוא "עז כנמר", כי הוא 'לא שַׂם' על אף אחד. היות שהוא אין, הוא נוהג כך באופן טבעי – הוא 'לא שם' על אנשים לא מתוך זלזול אלא כי הוא גארנישט. אמנם, בשל כך באמת באיזה מקום כולם נפגעים ממנו ולכן חולקים עליו.

 

תקיפותו ובטולו של דן

האיז'ביצער חי דן שנים (כמו אדמו"ר האמצעי בחב"ד), מתק"ס עד תרי"ד. אמנם לא ידוע יום ההולדת שלו, אבל היות שצדיקים משלימים את שנותיהם מיום ליום יש לומר שהיום גם יום ההולדת שלו. מה הקשר לסיפור? השבט של חדש טבת הוא שבט דן. כנראה שרבי מרדכי יוסף קשור לשבט דן, לו יש את מדת התקיפות, מדה עיקרית אצל האיז'ביצר כנודע.

החוש של חדש טבת – ושל שבט דן – הוא חוש הרוגז, תקיפות דן מעוררת הרבה כעס, מצה ומריבה... אמנם, הכח הפנימי של טבת הוא בטול (המצה החב"דית, כנ"ל). עם כל תקיפותו של הרבי מאיז'ביצא הוא הצטיין בתכלית הבטול לה'. וגם כאן, הא בהא תליא – האיז'ביצער הדגיש כי "והייתם נקיים מהוי'" קודם ל"ומישראל", וכאשר הבטול לה' מכריח הנהגה מעוררת מחלוקת בפני רבים – כך יש לנהוג.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION