הנשר הגדול - רבי נתן

רבי נתן אדלר: צדיק פלאי, רבם של גדולי תורה וחסידות, שהמחיש באורח חייו "אורות דתהו" ללא שבירת כלים

 

רבי נתן הכהן אדלר, נולד ב-י' בטבת תק"ב לאביו רבי שמעון ולאמו צרלה בעיר פרנקפורט דמיין, גרמניה, למשפחה המיוחסת לרבי שמעון הדרשן מפרנקפורט, בעל ה'ילקוט שמעוני'. נודע כילד מחונן ושקדן, עד שפעמים רבות מרוב שקידתו הגיע לתפילה אחרי 'עלינו לשבח' [כשביקר החיד"א בק"ק פפד"מ ונוכח באיחורו של הנער המחונן קרא עליו את האמור באלישע "הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא, עובר עלינו תמיד"]. רנ"א היה תלמידם בנגלה של בעל ה'פני יהושע', רבי משה ראפף ורבי דוד טעבלי כ"ץ שיף, וקבלה למד אצל רבי אבוש – רבה של פרנקפורט. רנ"א היה רבו המובהק של ה'חת"ם סופר', שמזכירו בספריו בכינויי הערצה – "החסיד שבכהונה", "נהירין לו שבילי דרקיעא יותר ממלאך" ועוד.

לצד התנהגותו בפשטות ובשפלות כלפי כל אדם, רנ"א נודע בהנהגותיו יוצאות הדופן בעבודת ה'. היה מניח תפילין דרש"י ור"ת יחד, התפלל בנוסח האריז"ל ובמבטא ספרדי – וכך גם עבר לפני התיבה בכל ביכ"נ בו התפלל, נשא כפיו בכל יום, צם והסתגף רבות ועוד. בשל הנהגותיו המיוחדות הוחרם ע"י רבני פרנקפורט ונאלץ לעזבה עם תלמידיו. לאחר מספר שנים, בהן כיהן כרבה של בוסקוביץ' שבמורביה, בוטל החרם והוא שב לפרנקפורט. הסתלק זמן קצר לאחר מכן, בכ"ז אלול תק"ס, ומנו"כ בבית החיים העתיק בפרנקפורט.

על אף המחלוקת, זכה להערצה יוצאת דופן אף ממתנגדיו. רבי פנחס בעל ההפלאה קרא עליו בהספדו את הפסוק "כי לא אדם הוא להנחם". הדברי חיים מצאנז העיד בשם רבותיו שמלבד נשמת הבעש"ט לא ירדה נשמה קדושה כשלו בדורות האחרונים. רבי נתן לא הניח אחריו חידושי תורה כתובים, כי גרס שהיתר כתיבת תורה שבעל פה לא נאמר לאדם כמותו, שלא שייכת אצלו שכחה.

 

סיפר  תלמידו המובהק ה'חת"ם סופר':

הרחמן הוא יצילנו מן השעות הרעות, זכור אזכור, פעם אחת קראני מורי רבי נתן אדלר, "משה'לי בא עמי". וישבנו בעגלה ונסענו מרחק רב, ערים וכפרים ושדות ומגרש בדילוג חפזון וקפיצה רבה כדרכו בקודש, כבֹאי אל עיר אחת גדולה לפני הגשר על הנהר אשר עבר בתוכה, בא לקראתנו איש נהדר גובה הקומה יפי עינים וכלילת יופי ועמדנו,

"שלום עליכם רבי ומורי" – קרא האיש – "אנא פניו מועדות?".

[ענה ר"נ:] "אליו!".

[האיש:] "אשמח מאוד לחסותו בצל קורתי, יאבה מעלת כבודו הרם לסור שמה, ובעוד רגעים אחדים אבוא אחריו כי נחוץ לי הדרך מאד מאד".

[ר"נ:] "לא! אתה תבא גם כן עמנו".

[האיש:] "אנא אדוני יסלח לי כי הנהו רואה שכבר אחזתי דרכי שמה ואין לאחרה, כי נקרא נקראתי וממתינים עליי שמה, ואם לא עכשיו אימתי".

[ר"נ:] "לא לא , משה'לי קחהו על העגלה".

וידי משה הקטן נתגברו וירם משה את ידיו ויקחהו אתו עמו ונסעו אל ביתו וכבואם החדרה סגרו הדלת אחריו, הוא בכה ויתחנן שיניחוהו לילך ולא הועיל, ויצעק "וכי חס ושלום כגנבים ושודדים באו עלי", ולא שמעו אליו. עד לערך שעה קלה כשנח רוחו, התנפל וישתטח לפני רגליו על הארץ – הוא היה רב העיר – ויודה ויתחרט ויבקש מחילה ממורנו רבי נתן אדלר, "אנא שרי לי מארי", שזה כמה שתבעתו מטרוניתא לדבר עבירה ותמיד השתמט ממנה, אך כעת תקף וגבר עליו יצרו וקבע לה זמן ועידן ויבא לעשות מלאכתו. ויאמר לו מורנו רבי נתן אדלר, "גם אני ידעתי ועל כן באתי אליך בהיותי מיודעך ומכירך תומך וגדלך בתורה, ועל כן באתי אליך למענך כמו שנמנע יוסף הצדיק על ידי שראה צורת אביו".

עזות דקדושה

הסיפור ממחיש אחת מתכונותיו הבולטות של רבי נתן – עזות דקדושה (שכולה מתוך אהבת ישראל ודאגה אמתית לטוב ולנכון לזולת).

הפסק המפורסם ביותר משמו – דרך החתם סופר – הוא שכל אחד יכול לעבור מנוסח אשכנז לנוסח האריז"ל, ואין בכך איסור של "ואל תטֹש תורת אמך" (אלא שאין לחזור לנוסח הקודם, שכן "מעלין בקדש ולא מורידין"). כשמתעורר באדם רצון עז להתפלל בנוסח האריז"ל, מותר ומצוה עליו לעבור נוסח – על האדם לקיים "זה אלי ואנוהו", מתוך תחושת זהות ושייכות ה' אליו, ורק לאחר מכן "אלהי אבי וארֹממנהו" מתוך הקפדה על מסורת אבותיו. החת"ס כותב שראה כך למעשה אצל שני רבותיו – רבי נתן אדלר ובעל ה"הפלאה".

והנה, רבי נתן אדלר לא הסתפק בהחלפת נוסח תפלתו, אלא אף הפיץ זאת ב'עזות דקדושה', כש'תפס' את העמוד להיות חזן בבתי כנסת בנוסח אשכנז, ללא שנתבקש, והתפלל דווקא בנוסח האריז"ל, שלא כנוסח המקום. רבי נתן אדלר שייך לספירת החכמה – פרצוף אבא – ומכאן עזותו, בסוד "החכמה תעֹז לחכם". גם בסיפור הוא דימה עצמו ליעקב אבינו המתגלה ליוסף בנו להצילו בנסיון (גילוי שאינו רק המשכת התפארת ליסוד, אלא בעיקר המשכת יסוד אבא ארוך להסתיים ביסוד ז"א, וכידוע שפרצוף יעקב נבנה מהארת יסוד אבא, וד"ל).

נקודת החכמה – עולם הנקודים בטרם השבירה

עולמו של רבי נתן אדלר נדמה כ"סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" – אדם שחי בתודעתו לפני היתר כתיבת תורה שבעל פה, וכה בטוח בשיטתו עד שהוא 'כופה' אותה בעֹז על אחרים. הוא "חי את ההוה" מתוך תחושת "תורה דיליה" – עד שאין כל חשש שישכח את התורה ועד לטענה בעזות דקדושה שאצלו נמצאת הדרך האמיתית לתיקון העולם. חיים כאלו מזכירים את עולם התהו שקדם לעולם התיקון – בעוד שבעולם התהו היו לכל אחד תחושת כח אין סופי ובטחון מוחלט בצדקת דרכו, הרי שעולם התיקון מתמודד עם קשיים מציאותיים כשכחה ואיבוד התורה, ומתוך כך עם מחלוקות וריבוי דעות, ללא עזות דקדושה המגיעה לכדי 'כפיה'.

אמנם, בעולם התהו, עולם הנקודים, היתה שבירה, ו"מלכי התהו" – הנקודות שהאירו בעולם התהו – נפלו ומתו. לעומת זאת, אצל רבי נתן אדלר לא הגיעו הדברים לכלל שבירה. הכיצד? הפסוק מלמד כי "ימותו ולא בחכמה" – המות נובע מאבדן אור "החכמה [אשר] תחיה בעליה". אצל רבי נתן האירה בקביעות החכמה, כנ"ל, והצילה אותו משבירה ומות. החכמה היא הברקת אור, טרם התלבשותו בכלים (שראשיתם בבינה, כנודע) – מצב מובהק של אורות מרובים דתהו, ללא הכלים המועטים והנקודתיים בהם התחוללה "שבירת הכלים". אור החכמה של רבי נתן אדלר מזכיר את עולם העקודים – בו מאירים 'אורות דתהו' בכלי יציב, ללא חשש שבירה.

[ורמז סיום לגליוננו: רבי נתן התדמה לאלישע הנביא (ע"י החיד"א) ולרבי ישראל בעש"ט (ע"י הצאנזר), בסוד "אין מזל לישראל". אלישע ישראל נתן במספר קדמי עולה 5517, כך שממוצע כל שם הוא 1839 – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"!]

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION