רבי שלמ'קה מזוועהיל

רבי שלמה מזוויהל, "צדיק יסוד עולם", מלמד אותנו התמסרות ורגישות לזולת באופן של "מעשיו מרובין מחכמתו".

 

 

 

רבי שלמה גולדמן מזוועהיל היה האדמו"ר הרביעי בשושלת זוועהיל, המתייחסת בן אחר בן לרבי יחיאל מיכל מזלוטשטוב, תלמיד הבעש"ט. נולד לאביו – רבי מרדכי גולדמן, האדמו"ר השלישי בשושלת ורבה של זוועהיל (כיום באוקראינה). עוד בחיי אביו נהג כרבי וקבל פתקאות (קוויטלאך) מחסידים. בשנת תרפ"ה, בעקבות איומי השלטון הקומוניסטי, ברח לפולין ומשם עלה ארצה והשתקע בה (בעיר העתיקה ואח"כ בשכונת בית-ישראל). אף שניסה להסתיר את עצמו שמו יצא לתהילה כקדוש וכפועל ישועות בקרב יושבי ירושלים, שכינוהו בחיבה 'רבי שלמ'קה'. נפטר בכ"ו אייר – 'יסוד שביסוד' – תש"ה ונטמן בהר הזיתים. בנו רבי גדליה משה המשיך את דרכו בקדש.

בדרך עבודת ה' של רבי שלמ'קה היה דגש עיקרי על היחס לזולת – לא לפגוע בו, להיות רגיש לכל אחד ולסייע כמה שניתן, גם אם הדברים באים על חשבוני בגשמיות או רוחניות. יש כמה סיפורים אודות שאלות שהופנו לרבי שלמ'קה על חומרות והידורים בכשרות, הידורי מצה בפסח ועוד, והוא תמיד ענה בחריפות שכאשר יהודי יגיע לשמים, אחרי מאה ועשרים, לא ישאלו אותו כמה חומרות החמיר – זה לא מענין באמת – אלא כמה היה זהיר בכבוד הזולת וכמה שמר על לשונו ועל עיניו. זהו יסוד גדול, שכל אחד צריך לקחת – להרגיש את הזולת, את המקום בו הוא עומד, ולהמנע מלפגוע בו מתוך המקום שלי (ביודעין או בלא יודעין).

"מעשיו מרובין מחכמתו"

פעם ראו את רבי שלמ'קה מסתובב בבית המדרש ומשתדל מאד לפרוט מטבע בעל ערך גדול. כששאלו אותו למעשיו הסביר שראה יהודי נכנס לבית מדרש ומנסה ללא הצלחה לפרוט את המטבע – ורצה לעזור לו. רבי שלמ'קה הוסיף שבאותו רגע היתה לו הרגשה ש"חכמתו מרובה ממעשיו", וכדי שלא ישאר במצב כזה, חלילה, מִהר לעשות איזו עובדא לטובת יהודי.

מהסיפור הזה עולים שני לימודים גדולים: הראשון, האופן בו צריכים להרגיש את הזולת – זו דוגמה לדרך של רבי שלמ'קה, שכאשר יהודי נצרך למשהו להיות רגיש מאד לצורך שלו ולהתמסר לעזור לו. השני, החשיבות שלא להיות, אפילו לרגע, "חכמתו מרובה ממעשיו". חכמה בעבודת ה' היא חשובה ונצרכת – אנחנו בימי הספירה, שיש בהם ענין של "והמשכִלים יזהרו כזהר הרקיע", "השכל וידוע אותי" (וחכמה היא גם בטול, כדלקמן) – אבל בסופו של דבר צריך שיהיו "מעשיו מרובין מחכמתו" (ובלשונו של הרבי מליובאוויטש – "המעשה הוא העיקר").

עבודת התפלה עבור הזולת

כמו לכל הצדיקים, הגיעו לרבי שלמ'קה יהודים הזקוקים לישועה עם קוויטלאך, והוא היה יודע לומר מתי תפלתו פעלה, כרבי חנינא בן דוסא שכאשר היתה תפלתו שגורה בפיו ידע שהיא התקבלה ופעלה. הוא הרבה ללכת לכותל, וכאשר באו לביתו לבקש על ענין מסוים והוא לא היה בבית – בני הבית היו שולחים לחפש אותו בכותל. כשיהודי היה נגש אליו בכותל ומבקש שיתפלל על משהו נהג רבי שלמ'קה לומר לו: הבה נתפלל יחד על הענין, נגיד תהלים – לכל בקשה ועניין אמר רבי שלמ'קה איזה פרקי תהלים יש לומר. הוא היה מתפלל עם אותו יהודי, עד שהרגיש שתפילתו שגורה בפיו ופעלה את פעולתה.

הנהגה כזו ראו גם אצל רבי אשר פריינד. רבי אשר הרבה ללכת עם יהודים להתפלל – בכותל או במקומות קדושים אחרים – והקדיש זמן לתפלה עם אדם מסוים על בקשתו הספציפית. לפעמים היו אומרים יחד את כל התהלים, פעם אחת ויותר, תוך שרבי אשר הזדהה לגמרי עם הבקשה והכאב של היהודי, עד שרבי אשר הרגיש שהתפלה פעלה את פעולתה.

מופלא בסבלנות

לרבי שלמ'קה היה גם ענין להתפלל דווקא ליד מטת החולה. הוא כתת את רגליו, גם בשנותיו המאוחרות, כשהיה זקן וחלש כדי להתפלל על חולה דווקא ליד מטתו בבית הרפואה. נספר סיפור בענין:

פעם אחת, כשהיה רבי שלמ'קה כבר מבוגר, נכדתו היתה בסכנה והוצרכו לנתחה. ר' שלמ'קה, כדרכו, רצה להתפלל ליד מטתה בבית הרפואה בזמן הניתוח, ובקש שיודיעו לו לקראת הניתוח כדי שיגיע. כאשר הגיעה ההודעה, והוא כבר עמד בדלת כדי לצאת לבית הרפואה, הגיע יהודי עני ומסכן והתחיל לספר על צרותיו. ליהודי לא היתה בקשה מסוימת בה רבי שלמ'קה יכול היה לעזור לו – הוא רק רצה לספר על הצרות שלו. היהודי 'תפס' את רבי שלמ'קה וסיפר באריכות רבה על צרותיו, תוך שהוא מונע ממנו ללכת, ורבי שלמ'קה עמד והקשיב לו בסבלנות רבה – הוא היה "מופלא בסבלנות" (ביטוי בו נוקט הרבי הריי"צ בהמשך תש"ה). עד שעזב היהודי את רבי שלמ'קה הסתיים הניתוח וכבר לא היה טעם ללכת לבית הרפואה. רבי שלמ'קה אמר שהוא מקוה שזכות סבלנותו בשמיעת היהודי והחסד בכך שנתן לו לפרוק את לבו תעמוד לנכדתו כמו התפלה שרצה להתפלל ואף יותר ממנה.

איך קוראים למצב בו אדם בא לצאת ובדיוק אז מזדמן לו יהודי שצריך עזרה? סִבה. רבי שלמ'קה כאן חי עם הסבה שה' סובב לו וקיים "בטל רצונך מפני רצונו". רצון רבי שלמ'קה היה רצון דקדושה, רצון להתפלל על יהודיה – לדאוג לנכדתו – אך כאשר ה' סובב לו בהשגחה פרטית ענין אחר הוא בִטל את רצונו מפני רצונו ה'. מקור הסִבות הוא באור אין סוף הסובב כל עלמין, בעוד מקור הרצון הקדוש שמופיע במודעות האדם הוא באור אין סוף הממלא כל עלמין. כאשר הסבות מתגלות מהסובב כל עלמין הן מתגברות – ומבטלות-משנות – את הרצון האישי הטוב שמקורו בממלא כל עלמין.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION