חוש ברוח הקדש

 גם אם אין לך רוח הקדש, צריך שיהיה לך 'חוש ברוח הקדש', שמאפשר לזהות את הרבי, להתעצם עם תורתו ולהפיץ אותה.

 

רבי אייזיק מהומיל, גדול ה'משכילים' בחסידות חב"ד, זכה להיות חסידם של שלשת אדמו"רי חב"ד הראשונים – אדמו"ר הזקן (אצלו היה במשך חי שנים), אדמו"ר האמצעי (במשך כל נשיאותו) ואדמו"ר הצמח-צדק (אצלו היה רבי אייזיק כבר חסיד זקן, שהתבטל אליו בקבלת עול מופלאה). פעם אחת, בתקופת נשיאות הצמח-צדק, כאשר ישב רבי אייזיק והתוועד עם רעו, רבי הלל מפאריטש, גדול ה'עובדים' בחסידות חב"ד, הוא אמר 'מבינות' על רוח הקדש של שלשת הצדיקים בצלם זכה לחסות: לאדמו"ר הזקן היתה רוח הקדש בתמידות, לאדמו"ר האמצעי היתה רוח הקדש "לכשירצה" (מיד שחפץ בכך הופיעה אצלו רוח הקדש) ולרבי שליט"א (הצמח-צדק) יש רוח הקדש כמה פעמים ביום. רבי הלל מפאריטש התקומם על כך שרבי אייזיק מרשה לעצמו 'לחלק הערכות' לאדמו"רים, וסנט בו – 'ולך רבי אייזיק, גם יש רוח הקדש?!'. רבי אייזיק הגיב – רוח הקדש אין לי, אבל 'חוש' ברוח הקדש יש לי!

רוח הקדש היא תכונה מיוחדת המאפיינת את המשיח, עליו נאמר "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'", ואף שבנבואה הוא רק "קרוב למשה רבינו", הרי שברוח הקדש נאמר בו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – "'ונשא' ממשה". רוח הקדש של המשיח לא תאפיין רק אותו, אלא את כל בני דור הגאולה, בו יתקיים "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנֹתיכם זקניכם חלֹמות יחלמון בחוריכם חזיֹנות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי".

לכן, כדי "להביא לימות המשיח" עלינו לעסוק ברוח הקדש ולרכוש בה 'חוש'. מהסיפור עולה כי 'חוש' ברוח הקדש הוא בעצמו מדרגה גבוהה, הגובלת בעצמה ברוח הקדש (ולכן התקומם-התפלא רבי הלל מפאריטש). יתר על כן, אפשר להסביר כי שלש מדרגות רוח הקדש של הרביים מכוונים כנגד אותיות י-ה-ו שבשם – הגילוי מלמעלה – וה'חוש' של רבי אייזיק הוא מדרגה רביעית כנגד ה תתאה, המלכות העולה מלמטה, המשלימה את המדרגות ו'קולטת' אותן. דווקא המדרגה הרביעית היא הנדרשת היום, כדי לכונן מלכות מתוקנת.

מדוע? מהסיפור עולה ש'חוש' ברוח הקדש תלוי בהתקשרות פנימית ואמתית לרבי – התקשרות שיש בה בטול מחד, אך גם הרבה רגישות ו'מבינות' מאידך. ה'חוש' מאפשר לזהות את הרבי האמתי ולקבל ממנו כדבעי. מורנו הבעל שם טוב הרבה לעסוק בסוד ה"חשמל", המלה הסודית ביותר בתנ"ך, אותה פרשו חז"ל – "עתים חשות עתים ממללות". ה'חוש' נרכש מתוך שתיקה והתבטלות – "חש" – ודווקא בזכותו ניתן להגיע ל"מל" של דיבור עמוק ומתוק. התלמיד שיש לו 'חוש' ברבו, לאחר שהוא 'חש' אליו, מצליח להפנים את תורתו ולבטא אותו במילותיו המיוחדות (כפי שניכר בתורותיו של רבי אייזיק מהומיל, המתאפיינות בסגנון אישי מיוחד וגם עוסקות רבות בבנין הטבע היהודי בארץ ישראל ובדרך לגאולה). בזכות ה'חוש' ברוח הקדש ניתן לזהות את הרבי האמתי, להפנים את תורתו ולהתעצם עמה, ולבטא אותה באופן שיכול 'לחשמל' את כל בני הדור ולהדביק גם אותם באותה רוח הקדש.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION