התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

בכיה וחדוה – רבי משה טייטלבוים

סיפור על רבי משה טייטלבוים מבטא את מאמר הזהר, הכי עמוק ועצמי, על בכיה וחדוה - בו זמנית

  • הדפסה

רבי משה טייטלבוים, אבי שושלת סיגט-סאטמר ומראשי מפיצי החסידות בהונגריה, נקרא על שם ספרו 'ישמח משה', נולד בשנת תקי"ט בפרעמישלא שבגליציה לאביו רבי צבי הירש ואמו חנה. למד תורה אצל דודו רבי יוסף מקולבסוב ואצל רבי אריה יהודה הלוי רבה של סטריזוב. נישא לחיה שרה. בגיל 25 התמנה כרבה של שינווא שבגליציה ובהמשך נתמנה לרבה של אויהל בהונגריה. בהשפעת חתנו, בעל 'אריה דבי עילאי', התקרב לחוזה מלובלין ונעשה לחסידו. נסע גם למגיד מקאז'ניץ, לרבי מענדלי מרימנוב ולאוהב ישראל מאפטא. כתב ספרים רבים, מהם 'ישמח משה' על התנ"ך, שו"ת 'השיב משה', 'יין הרקח' על פרקי אבות ועוד. מתלמידיו: בנו רבי אלעזר ניסן, רבי יואל אשכנזי בעל 'מלא הרועים, רבי מנחם מענדל פנט מדעעש ורבי צבי הירש מליסקא. התסלק בכ"ח תמוז תר"א ומנו"כ באויהל סמוך לאשתו.

את הסיפור הבא סיפר ה'ייטב לב', נכדו של ה'ישמח משה':

כאשר עמד הישמח-משה על דרכי החסידים, היה קשה בעיניו מנהגם של החסידים להיות תמיד בשמחה, והרי כתוב בפירוש בשולחן ערוך "ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש"! לכן, לפני שנסע לחוזה, התפלל אל ה': "אתה יודע מחשבותי ועומק לבבי... היה נא בעזרתי שבבואי אל הצדיק הקדוש יתרץ לי את הקושיא הזו". והנה, תיכף כשנכנס אל חדרו של החוזה, אמר לו הרבי: "מדוע פניכם כחושים היום? הן אמת שכתוב בשולחן ערוך 'ראוי לכל ירא שמים'... אבל כבר אמר החכם 'צהלה בפני ואבלי בלבי'"...

עצרנו באמצע דברי החוזה כדי שנוכל להתבונן בהם במנות קטנות. אפשר להתפעל מרוח הקודש של הרבי, הפותר לחסיד את שאלתו עוד בטרם יפתח את פיו. אך מהי באמת התשובה, כיצד אפשר לשאת את שני ההפכים גם יחד, להיות "מצר ודואג", כמו שכתוב בשולחן ערוך, וגם להיות שמח וצוהל – בו זמנית?

שמח בחוץ, דואג בפנים

החוזה מצטט את 'מאמר החכם', בחובת הלבבות (שער הפרישות פ"ד) – ספר המוסר החשוב ביותר מתקופת הראשונים – "צהלה בפני ואבלי בלבי". אני מתנהג בשמחה, אומר 'לחיים', מזמר ורוקד, אבל בחדרים הפנימיים שלי, עמוק בתוך הלב, אני בצער עצום.

החלוקה בין החיצוניות השמחה לפנימיות הרצינית והדואגת בנפש שלנו, לקוחה מ'העולם הפנימי' של הקב"ה עצמו! כדברי הנביא ירמיהו "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (יג, יז), ופירשו חז"ל בגמרא (חגיגה ה, ב):

מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו [ששם הוא בוכה]. מאי "מִפְּנֵי גֵוָה"? אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רב שמואל בר נחמני אמר, מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה [האם יש בכי לפני הקב"ה]? והאמר רב פפא, אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר "הוד והדר לפניו עזוחדוה במקומו"! לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי [לא קשה, כאן בחדרים הפנימיים וכאן בחדרים החיצוניים].

בחדרים הפנימיים של הקב"ה, במקום הנסתר הנקרא 'מִסְתָּרִים', הוא מתכנס כביכול בתוך עצמו ובוכה על החורבן ועל מצבם השפל של בניו אהוביו. אבל כלפי חוץ, במקום שבו הוא מתגלה לברואיו, שם הוא מראה פנים שוחקות, "עֹז וחדוה". זהו ממש התאור של החסיד ש"צהלתו בפניו ואבלו בלבו" – בחוץ הוא מקיים "עבדו את ה' בשמחה", ובתור 'חסיד שמח' אמיתי הוא לא שוקע לרגע בכבדות ועצלות, אבל בתוכו פנימה לבו נשבר ונדכה, בחדרי-הנפש הפנימיים הוא בוכה מרה על כל חסרונותיו, ועל צער השכינה בכלל. במקום שהוא מרגיש את עומק הגלות – שם הוא מלא אבלות (גלות בגימטריא אבלות).

חסיד כזה הוא 'כלי' מתאים לגילוי סודות התורה, "אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". "לבו דואג בקרבו" וגם "צהלתו בפניו".

בכיה וחדוה גם יחד

ועדיין, אפשר לחשוב שיש איזו 'הפרדת רשויות'; השמחה היא רק כלפי חוץ, אך באמת, לפני ולפנים, במעמקי הנפש, הלב נשבר עד אין סוף, ללא טיפת שמחה. האם כך הדבר? האם כל השמחה היא 'העמדת פנים'? האם עבודת ה' בשמחה אינה שמחה אמיתית ופנימית?

נחזור להמשך הסיפור:

הן תאמינו לנו כי אנחנו אומרים תיקון חצות בבכיה והספד, ועם כל זה הכל בשמחה. וכך לִמְדַנּוּ רבינו הקדוש הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג, על פי משל למלך שנשבה למרחקים ועמד לפוש אצל אחד מאוהביו, וכראותו את המלך בשביה הלך ובכה מאין הפוגות, ועם כל זה שמח כי המלך הוא מתאכסן אצלו. והנמשל מובן, כי השכינה עמנו...

דבריו אלו של החוזה הניחו לגמרי את דעתו של התלמיד, שדבק מאז ברבו הקדוש (ואולי זו הסיבה שספרו נקרא "ישמח משה", לאחר שזכה לעמוד על סוד השמחה).

החוזה מעיד על עצמו – "תאמינו לי", ואנו ודאי מאמינים – שהוא אומר תיקון חצות בבכי והספד. ניכנס קצת לאוירה של תיקון חצות, ונקרא מתוך הסידור: "ישב על הארץ... ורגליו יחפים ממנעל, ויתן אפר מקלה על ראשו במקום הנחת תפילין", ואז אומרים מזמורי קינה – "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו... אלהים באו גוים בנחלתך... זכֹר ה' מה היה לנו"... ומה באמת קורה אז, כשהרבי יושב על הארץ ובוכה על החורבן, על גלות השכינה? לכאורה, כל השמחה החיצונית נעלמה ואיננה ונותר רק הצער לבדו, "במסתרים תבכה נפשי". המסכה השמחה הוסרה מהפנים, ואנו רק בוכים בדמעות שליש... אך לא כך! החוזה אומר בנשימה אחת, "עם כל זה, הכל בשמחה" – גם תוך כדי תיקון חצות, אני נמצא בשמחה!

כדי להסביר זאת, מביא החוזה את המשל הנפלא בשם רבו, הרבי ר' שמעלקא (מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש), על המלך היוצא לגלות. כאן כבר ברור לגמרי ששני הרגשות הסותרים לכאורה, השמחה והדאגה, נמצאים בו זמנית בתוך הלב. שהרי אותו אוהב של המלך "הולך ובוכה מאין הפוגות" על שהוא רואה את המלך במצבו הנוכחי, ומצד שני – באותו הרגע ממש – הוא מלא שמחה חרישית על שהוא זוכה לארח אצלו את המלך, בביתו הפרטי.

הסוד הזה כתוב כבר בספר הזוהר הקדוש "בכיה תקועה בלבי מצד זה וחדוה תקועה בלבי מצד זה" – מצד אחד בכי, צער ודאגה, ומצד שני עוז וחדוה, שמחה וצהלה – ושניהם בתוך הלב.

 

  • הדפסה