פריץ בבית הכנסת

 

מהי הכוונה של תקיעת שופר? על בעל התוקע להכיר בכך ש"ועמך כלם צדיקים" ולכלול בתקיעתו גם את היהודי הכי רחוק, שמגיע לבית כנסת ברכבו רק ביום הכיפורים, ולא מסתיר את סלידתו ממה שמתחולל סביבו.

רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר, האדמו"ר השני מאלכסנדר, נחשב בזמנו לאחד מגדולי אדמו"רי פולין, ומספר חסידיו נאמד באלפים. ספרו על התורה והמועדים, 'ישמח ישראל', נחשב לספר יסוד במשנה החסידית, ובפרט בחסידות אלכסנדר. מסופר כי רבי חיים מאיר הגר, האדמו"ר מויז'ניץ, התבטא כי אינו מסוגל להכניס את השבת בלא ללמוד ב'ישמח ישראל'. ה'ישמח ישראל' נהג לנסוע לרבי יעקב אריה מרדזימין שיברכו בילדים, עד שפעם אמר רבי יעקב אריה לחסידיו:  מה רוצה בנו של הרב מגריצא, הלא הוא נשמת האור החיים הקדוש (שלא היו לו בנים) וכיצד יהיו לו ילדים?! ואכן, ה'ישמח ישראל' נפטר בכ"ט טבת עת"ר בלא בנים. לאחר פטירתו הוקמה על שמו רשת הישיבות 'בית ישראל' בפולין שבה למדו אלפי תלמידים.

פעם בא אל הרה"ק בעל ישמח ישראל הבעל תוקע שלו, ורצה שהרבי ילמד אתו את כוונות וסודות התקיעות, אולם הרה"ק מאלכסנדר סרב. כשהתקרב ראש השנה חזר הבעל תוקע והפציר בו שנית.
"איני יודע בעצמי את הסודות והכוונות", ענהו הרה"ק, "אך זאת אוכל לומר לך: ישנן עשר מדרגות בצדיקים – בגדול שבהם אין לנו שום מושג, ובנוגע לקטן שבהם – אספר לך עובדא:
פריץ אחד ראה יהודים רצים ברחובות, ושאל את יועצו, 'מה זאת? האם קמים היהודים נגדנו?'. 'לא!' השיבו היועץ, 'אצלם היום יום הכיפורים וכולם רצים לבתי מדרשות'. נענה הפריץ ואמר, 'והרי גם אני יהודי!'. התיישב על סוסו ורכב עד לבית המדרש. נכנס, ועלה על הבימה, והכריז: 'ג-ט, איך דאנק דיר אויף פאריאהר, און איך בעט דיר אויף נעקסטע יאהר, אבער איך קען נישט פארנעמען די יודען-דאמף [ה', מודה אני לך על השנה שעברה, ומעתיר על השנה הבאה, אך את לחלוח-היהודי אינני סובל]!' וכך חזר הפריץ לביתו".
וסיים הרה"ק מאלכסנדר: "אזא יוד דארף מען אויך אינעזין האבען ביי די תקיעות [גם על יהודי כזה צריך לכוין בתקיעת שופר]"!.

בעל התוקע שלנו, יש להניח, לא ציפה לשמוע סיפור ליום כיפור במקום כוונה לראש השנה... אבל הישמח ישראל, כצדיק אמיתי, לא שוכח שראש השנה הוא נקודת הפתיחה של תהליך ארוך, המסתיים ביום הכיפורים. עשרת הצדיקים שתיאר הרבי מקבילים לעשרת ימי תשובה, כאשר בראשון – השייך לראש השנה – אין לנו השגה כלל, ואת האחרון – היהודי של יום כיפור – קשה מאוד לבלוע... כלל לא היינו מגדירים אותו כצדיק.

ראש השנה הוא חג של רוממות, של כתר מלוכה. צדיקים מהסוג הראשון משקיפים על העולם מלמעלה ומנווטים אותו בכוונות וייחודים, ובמדרגה הזו ביקש בעל התוקע לגעת. הישמח ישראל מוריד אותו לקרקע, ומכוון אותו להזדהות דווקא עם ה"עמך כֻלם צדיקים", שבקושי נזכרים בכך שיהודים הם. בסופו של דבר, בתוך ליבו של כל יהודי נמצאים הצדיק, הבינוני והרשע. אם ננסה להתעלם מכך לא נרוויח דבר, ואף נפסיד את עיקר תפקידנו בעולם – להעלות את המקומות הנמוכים והשפלים ולקשר אותם לה'. קטע התפילה המזוהה ביותר עם יהודי יום כיפור אלו, הוא האמירה הפותחת את היום: "אנו מתירים להתפלל עם העברינים". לאור דברינו עד כה, ניתן לפרש אותה כך: אנו נותרים בחיים בזכות אותם עבריינים הבאים להתפלל...

ובכל זאת, איך כל זה קשור לתקיעות של ראש השנה? את שלשת סוגי התקיעות, תקיעה-שברים-תרועה, אפשר לראות כמייצגות תהליך של ירידה בנפש האדם, כאשר היא יורדת לתוך הגוף ועוברת את התהליך מהצדיק העליון ועד לתחתון. כל ילד יהודי הוא צדיק גמור, ובוודאי שהיה כך בטרם בא לעולם. אך ככל שעובר הזמן ומצטברות הטראומות, מתחילה הישרות הפשוטה של התקיעה להישבר: בתחילה לשלושה שברים, המסמלים את הבינוני – שכבר אינו מזוהה עם הצדיק, אבל איננו רשע, ולבסוף לתשעה קולות קטנים – כאשר הבינוני איננו עומד בלחץ ומתרסק על קרקע המציאות, מתרסק עד כדי ששונא כל מה שמזכיר לו את המקום ממנו בא, את לחלוח-היהודי.

הפריץ מהסיפור הוא צדיק של המלכות, המדרגה העשירית. הוא מלך ומנהיג, אלא שההנהגה שלו היא ארצית: "מלך ככל הגוים". אותו יש להעלות בתרועה, בתחושת הרעות וההזדהות עמו גם בימי הרוממות של ראש השנה. על כך נאמר "אשרי העם יודעי תרועה": כאמור, התקיעה היא הצדיק אותו אי אפשר לדעת. דווקא את התרועה, חלק הרע שבעם ובאדם עצמו, יש לדעת ולהזדהות עמה.

בעומק, ראשית הנפילה היא בדעת עצמה, המודעת לעצמה במקום לשים לב לטוב ה'. דווקא משום כך, בהתחברות המתוקנת לרשע זוכים להמשיך דעת לרשע שבתוכי, שבמקורו הוא צדיק גמור. בהמשכה זו הופכים אותו מ"רשע וטוב לו" – טוב לו ברשעו, ל"צדיק ורע לו" – צדיק אף על פי שהיה רע בעברו. צדיק כזה, שהפך לצדיק לאחר כל המשברים, הוא הצדיק הנעלה ביותר.

אם נחזור אל בעל התוקע, ואל הלקח שלימד הרבי אותו ואותנו, נראה כאן את אותו התהליך: מניסיון להתבודד במגדל השן של הצדיקים, הופכת תקיעת השופר שלו להכרת אישיותו על כל חלקיה, והכרזה של אחווה והזדהות עם כל יהודי באשר הוא.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION