רבי צבי הירש מרימנוב - צדיק מעובד

רבי צבי הירש מגיע מבית של יהודים פשוטים ובכל זאת מצליח להפתיע עם חושים אלוקיים ועדינים את צדיקי הדור  

רבי צבי הירש 'משרת' מרימנוב, נולד לרבי יהודה לייב כץ ורעייתו שפרינצא. בגיל עשר התייתם משני הוריו, ונמסר לחייט שיגדלו בתמורה לעזרתו במלאכה. בגיל 15 נמשך לחסידות ונסע לרבי אברהם משה מפשעווארסק, ששלחו לרבי מנחם מענדיל מרימנוב ללמוד ממנו. הוא החל לעסוק בעבודות פשוטות בבית הצדיק, עד שפעם נאלץ המשמש למסור לידיו את סידור מיטתו של הרבי. מאז הרגיש רבי מנחם מענדיל במעלתו ומינהו למשמש. ביטויי הערכה מופלגים נשמעו מפי הצדיק למשמשו, אך לבד מרבו לא הכיר בו כמעט איש, והוא נחשב למשרת פשוט.

אף שהרימנובער הורה לתלמידיו ללכת אחר פטירתו לרבי צבי הירש, רצו החסידים להכתיר את בנו רבי נתן לייב לאדמו"ר. רבי נתן לייב סירב מפני צוואת אביו, אך רבי צבי הירש עצמו מאן להתנהג באדמו"רות ונסע לחצר ידידו רבי נפתלי מרופשיץ.

לאחר פטירת רבי נפתלי בשנת תקפ"ז, עדיין לא מינו חסידי רימנוב ממשיך, והעדה התנהלה על ידי זקני החסידים. כשחזר רבי צבי הירש לרימנוב הכתירוהו כאדמו"ר וחסידים רבים ואף אדמו"רים נסעו אליו. 
בראש חודש חשוון תר"ז נסע לבקשת בני ביתו לאסוף כסף לצורכי החצר. בהגיעו לדז'יקוב, הוכיח רבי אליעזר מדז'יקוב את מלויו על שלוקחים את רבי צבי הירש למסע כזה בחורף, והורה להם לחזור לרימנוב. בדרכם חלה רבי צבי, ובהגיעו לרימנוב שכב בחוליו כשבוע עד שנפטר ביום ל' בחשוון. נקבר ברימנוב, בסמוך לאוהל רבו רבי מנחם מענדיל.

 

ברימנוב התגוררה אלמנה עם ששה ילדים, שמחוסר כסף, לא שלמה שכר דירה חדשים רבים. בעל הבית רצה לזרוק אותה מהדירה, אבל בהיותו יהודי חסיד, הלך לשאול את רב העיר מה לעשות. המרא דאתרא פסק שעל פי דין תורה יכול להוציאה, ובא בעל הבית והודיע לאלמנה שאם לא תשלם עד תאריך מסוים – תסולק מהדירה.
באה האישה לרבי צבי הירש והתחילה לבכות. שאל הרבי: מי אמר זאת? וענתה האשה: בעל הבית אמר, לפי פסק של הרב. בלי לחשוב פעמיים הרבי קם והלך לרב לברר. טען הרב: ככה כתוב בחשן משפט – זו הלכה ברורה! אמר לו הרבי: אני מכבד אותך מאד, אבל רוצה לראות בעצמי את ההלכה. תוכל לפתוח לי שאוכל לקרוא? הרב פותח את הספר ומסתכל, ופתאום תופס את עצמו, מסתכל יותר לעומק ומרים ידים: כתוב הפוך, פשוט טעיתי! כתוב שבמקרה כזה וכזה אסור להוציא את השוכרת. רוח והצלה, וישועה גדולה לאשה הזו.
שאלו את הרבי: איך ידעת? וענה: לא ידעתי, איני בקי כל כך בדיני ממונות. אבל כשהאשה נכנסה הרגשתי כל כך הרבה רחמנות עליה, שלבי אמר לי כי לא יתכן שבתורה של הקב"ה, אב הרחמן, יכול להיות  דבר אכזרי כזה. 

מספרים על רבי זושא מאניפולי, שמצא פעם פתרון לבעיה סבוכה. כאשר נודע כי כדבריו כתוב בירושלמי, הגיב רבי זושא: "לא הכרתי את הירושלמי, ידעתי זאת מהיכן שידע הירושלמי עצמו". אך כאן מדובר במשהו אחר. בהכירו את עצמו ואת בוראו, היה רבי צבי הירש בטוח שרגשותיו תואמים את רצון ה'. אולם לא רק לבו של הרימנובער היה מכוון לתדר האלוקי, גם גופו הפיזי חש בקדושה ונמשך אליה. על כך מסופר:

את רבי צבי הירש הכירו הכל כמשמש, ילד שגדל בלי יחוס. לכן, גם כשנעשה לרבי, רבים זלזלו בו.

פעם בקר רבי צבי הירש את בעל ה"ישועות יעקב", שהיה מגדולי הפוסקים בעולם באותה תקופה. מתוך זלזול מוחלט ברבי צבי הירש, אמר ה"ישועות יעקב" לבני ביתו שיוציאו את כל הכסאות מהבית, שלא יהיה לו כסא לשבת. קיימו את מצוותו והוציאו את כל הכסאות.
רבי צבי בא, נכנס בדלת, וכדרכו – כמנהג ישראל – הניח את ידו על המזוזה לנשקה. כשהוא הניח את היד על המזוזה הוא כאילו 'נצמד' אליה, לא יכל להוציא את היד ולנשק. בעל ה"ישועות יעקב" נעמד ואמר לו בזלזול: אתה רוצה לפסול לי את המזוזה?! רק לפני שבוע בדקתי אותה, והיא כשרה בתכלית. קראו לסופר הכי מומחה בעיר, אבל עוד לפני שבא הורידו את המזוזה, וראו שמי שקבע את המזוזה אחרי הבדיקה, נקב אותה עם המסמר שעבר דרכה... לא היתה שום שאלה, היה ברור שהמזוזה פסולה לחלוטין. מיד צווה ה"ישועות יעקב" שיביאו כסא, וכל יחסו לרבי צבי הירש השתנה מן הקצה אל הקצה. שאל הישועות יעקב: מאין לך שהמזוזה פסולה? וענה רבי צבי: איני יודע. אך אם היד שלי נמשכת ואני מרגיש תחושה טובה (היום היו קוראים לכך "אנרגיה חיובית"), המזוזה בסדר. אם לא – אז לא...
החסידים הנוכחים אמרו, שעיקר המופת היה שלא ראו על רבי צבי שום הבדל כלל לאורך הפגישה, בין הזמן בו התייחס אליו בעל ה"ישועות יעקב" בזלזול מוחלט, ובין הזמן בו התיחס אליו בכבוד גדול.

מנין לו לרבי צבי הירש החוש הזה? את התשובה ניתן לגלות מתוך דבריו של צדיק אחר, רבי ישראל מרוז'ין. פעם התבטא הרוז'ינער, שאין כל חידוש בכך שהוא עצמו צדיק – אביו, סבו, ואב סבו היו כולם צדיקים. אולם רבי צבי הירש משרת הוא חידוש: "הוא לקח עור גס והפך אותו למשי עדין".

גם בחב"ד מובא שעבודה היא לשון עיבוד, לעבד את האישיות כשם שמעבדים עור. באידיש קוראים לכך "אויסאיידעלן זיך" – התעדנות. זו תכלית העבודה, והזוכה לכך מרגיש בכל גופו ורגשותיו את הקדושה, הרובד העדין והדק החופף על המציאות.

כאשר השתדכו ביניהם הרוז'ינער ורבי צבי משרת, פרט הרוז'ינער כמנהגו את שושלת היחוס שלו: המגיד, רבי אברהם המלאך, ואביו רבי שלום מפרהוביטש. כשגמר לספר את יחוסו פנה לרבי הירש משרת, ואמר שכעת תורו לספר על יחוס משפחתו. אמר רבי צבי: אבא שלי היה חייט פשוט, ואני זוכר דבר אחד שלימד אותי: בגד ישן צריך לתקן, ובגד חדש אל תקלקל. כשגמר את המשפט הזה, אמר הרוז'ינער: "גענוג גענוג", מספיק, ודי...

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION