 |
רבי לייז'ע הכהן מטבריה
הרה"צ רבי אליעזר [לייז'ע] הכהן זצ"ל נולד ברוסיה הלבנה לאביו הרה"ח רבי יוסף צבי הכהן רוזובסקי ז"ל שהיה מחסידי לעכוויטש. בנערותו הסתופף בצל רבי משה מקאברין ואח"כ אצל תלמידו בעל יסוד העבודה, על פי פקודתו עלה לארץ ישראל בה האריך ימים. היה מזקני החסידים בטבריה ואף הוצע שיתמנה לרבי אחרי פטירת רבו האחרון. הסתלק לבית עולמו בכ"ו מנחם-אב תרע"ו ומנו"כ בעיר טבריה.
ר' ישראל שמעון קאסטליניץ מקדים לסיפוריו על ר' לייז'ע (בספרו "מזקנים אתבונן") כי ר' לייז'ע הוא דוגמה לחסידי העבר, שמי שלא הכירם לא יוכל להבין במה מדובר כי כיום "אין דוגמתם בעולם כלל". ר' ישראל עוד זכה לפגוש אותו, וגם שמע אודותיו רבות מבני הדורות הקודמים, וכך הוא מספר:
זכורני שאחת הפעמים שביקש אותי שאבוא עמו היה בערב פסח בי"ג ניסן לאחר תפילת שחרית, פנה אלי ואמר: ישראל שמעון, האם אתה מוכן לעזור לי בניקוי ואיורור הספרים לכבוד פסח? ביודעי ומכירי שאין לו אלא ארון קטן ובו מעט ספרים, השבתי בחיוב. מיד תפס את מקלו העבה בהתלהבות כשכל כולו סוער ומרוגש ופנה ללכת לכיוון ביתו. התפלאתי על המחזה, מדוע ובשביל מה הסער הגדול הזה. כאשר הגענו לביתו הניח את הטלית והתפילין על מקומם, הסיר את אבנטו ואמר לי: נו בא וניגש אל הארון לאוורר את הספרים.
נגשנו יחדיו. הוצאתי ספר מן הארון, נגבתיו יפה בסמרטוט שהכין לכך, ורציתי להחזירו למקומו. פנה אלי ואמר, הבה ואראה איזה ספר זה, אמרתי לו שהוא ספר 'אבקת רוכל' למרן הבית יוסף, חטף את הספר מידי, וכאשר כולו מלא התרגשות אמר: אוי, דער הייליגער אבקת רוכל. פתחו והסתכל בו רגע קט, ואחר כך אמר לי להחזירו למקומו. חשבתי לכתחילה שחיבה יתירה יש לו לספר זה ולכן התלהב ונתרגש כל כך. הוצאתי עוד ספר, ושאל אותי איזה ספר אתה אוחז בידך, השבתי 'הליכות עולם' למרן הבית יוסף, מיד תפסו בהתלהבות והתרגשות כמו בספר הקודם. בהוציאי את הספר השלישי, חזר שוב על שאלתו איזה ספר זה, וכאשר השיבותיו, אמר, אוי, הרי זה חצי שנה שלא ראיתיו ולא עיינתי בו, בוא נתיישב ונלמד בו קצת. התיישבנו, התחיל ללמוד בו בהתרגשות גדולה. כך חזרו ונשנו הדברים כשבכל ספר מצא ענין לענות בו. כשלש שעות לקח לנו איורור הספרים, כאשר כל כולו מרוגש בהתלהבות ויגיעה, ואגלי זיעה ניגרים ממנו וממני.
סיפור זה ביקש ממני מרן מוהר"א [רבי אברהם וינברג מסלונים] זי"ע כמה פעמים שאחזור עליו.
וספור נוסף:
התלהבותו בחג הסוכות עברה על גדותיה יותר משאר ימות השנה. כמה שתפילתו בכל ימות השנה היתה בהתלהבות ובהתרגשות שלא מעלמא הדין, בחג הסוכות היה זה פי כמה וכמה. אמירת ההלל שלו היתה בכזו התלהבות שלא ידע באיזה עולם הוא נמצא. מיד כשהתחילו לומר את ההלל התחיל כבר לנענע את הלולב בכזו התלהבות, שחשבו שעוד מעט יתעלף מכלות הנפש. כשהגיע ל'הודו' זעק מנהמת ליבו ה-וֹ-ד-וּ... ולעיתים היה נפסל הלולב מיד בנענועים ראשונים. ושמעתי מאדמו"ר מוהר"א זיע"א שפעם אחת נפסל לולבו של רבי לייז'ע בהושענא רבא בבוקר, ולא היה לו לולב אחר לנענע בו. והיה מודאג מאד כשאינו יודע מהיכן יקח לולב לנענועים. ואמר לו האדמו"ר זי"ע שיש לו לולב בביתו, אבל עדיין צריך לו היות ובני ביתו לא ברכו עדיין על הלולב. הבטיח רבי לייז'ע שישמור על הלולב מאד, ובלבד שיתן לו לנענועים באמירת ההלל. ניאות הרבי ליתן לו הלולב, כשהגיע רבי לייז'ע לאמירת ההלל שכח עולם ומלואו ונתרגש מאד, וכשאמר את ההודו הראשון תחב את הלולב בכותל ומיד נפסל הלולב...
לצד העבודה הנרגשת, מדגיש המספר:
כגודל ורוחב לבו שהיה בוער להשי"ת ללא הפוגה, כמו כן היה בעל מוח עצום והיה עובד את ה' במוחו בדביקות המחשבה ללא היסח הדעת ולו לרגע אחד.
מרן אדמו"ר מוהר"א זי"ע היה מספר שהרופא בטבריה ד"ר ברגר אמר לו פעם בהתפעלות היכן לוקחים כזה ר' לייז'ע? הבטתי עליו בתמיהה, מה לך ולרבי לייז'ע. סיפר לי הרופא, שלרבי לייז'ע היה פעם פצע ביד שהוצרכו לנתחו. ולפני שטיפל בו רצה להרדימו שלא ירגיש את היסורים. אמר לו רבי לייז'ע שאין מן הצורך, רק שיאמר לו טרם שיתחיל לנתח. בתחילה הססתי בכך, היוכל בר איניש להתעלות כ"כ עד שלא ירגיש שחותכים בבשרו החי. אולם לא דחיתי אותו, וחשבתי בוודאי כשאתחיל לנתחו יתחנן אלי שארדימו. אולם לתדהמתי נשכב על המטה הרים את שרוולו והושיט לי את ידו, ושכב דבוק במחשבתו בשקט ומנוחה עד שגמרתי לטפל בו. ואפילו לאחר שכבר גמרתי היה עדיין דבוק במחשבותיו עד שהוצרכתי לטלטלו ולהקיצו מדביקותו. ושאלני, נו גמרת כבר? השבתי לו הן. וסיים הרופא: יאמין לי מר, אם נמצא כהיום איש שכזה הייתי מפזר ונותן עבורו את כל היקר והחשוב בעיני.
בדרך כלל מתחלקים הצדיקים לשני סוגים – צדיקים בעלי התפעלות וצדיקים בעלי מוחין הנוהגים ב'אָן התפעלות' (ללא התפעלות). עבודת הצדיקים בעלי ההתפעלות מתבטאת בעיקר בגילוי המדות דקדושה – הן במדות הלב, המתעורר לעבודת ה' באהבה ויראה מורגשות, והן בביטוי חיצוני לאותה התלהבות בתנועות וכיו"ב. לעומתם, אצל הצדיקים בעלי המוחין עיקר העבודה הוא ההתבוננות באלקות בכלי השכל, ללא דגש על המדות, המתעוררות ממילא כתוצאה מההתבוננות, אך ללא 'בליטות' חיצוניות (עבודת ה'אָן-התפעלות' אופיינית לחסידות חב"ד – כמבואר באריכות בקונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי – אך במובן מסוים בכל החסידויות הרוסיות, מבית מדרשו של רבי מנחם מענדיל מויטבסק, הודגשה יותר עבודת המוחין).
בעל ההילולא, ר' לייז'ע, מצטיין בשני קוי העבודה: סיפור הלולב בסוכות הוא דוגמת-שיא לעבודת המדות הלבבית שלו, כשאינו יכול לעצור את התלהבותו העולה על גדותיה, בהתפעלות בתפילה ובנענועים חיצוניים (אותם 'מזמין' חג הסוכות, בעבודת הנענועים ובריקודי השמחה). לאידך, סיפור הניתוח, ממחיש שלמות של "מח שליט על הלב" ושל יכולת שקיעה בהתבוננות ודבקות אלקית עד לשכחת הגוף הגשמי. סיפור נקיון הספרים לפסח – חג של המשכת מוחין – הוא מיזוג ביניהם. לצד חבת הקדש לספרים והתרגשותו – עד לזעה של מצוה – מנקיונם, הוא נוהג בהם בדרך ארץ ונזהר מלקלקל אותם (בניגוד ללולב שנפסל...), כראוי לספרי קדש שהם-הם מקור המוחין של הלומד.
ורמז: התפעלות מוחין עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" – חלקו הראשון של משפט היחוד, אחריו בא "פסיק טעמא", ואז המלה "אחד". אצל מי שקשור באמת לרבונו של עולם הכל "אחד".
נקנח בסיפור הכנה לסליחות (המתאים ל"מברכין אלול"...), מהספר "אוצר ישראל":
סיפר ר' יואל אשכנזי: נהירנא כד הוינא בר שיבסר בשנת תרס"א, במוצש"ק שמתחילים לומר סליחות שאצלנו המנהג לומר בחצות הלילה סליחות, וכאשר עשיתי הבדלה, חשבתי כי אקח לי מועד ליכנס במוצש"ק להחסידים הקשישים ששמשו רבוה"ק מקאברין ומסלאנים זי"ע, אשר לבם פתוח כפתחו של אולם, ונכנסתי לבית רבי אליעזר הכהן זצ"ל שהיה נקרא ר' לייז'ע, מחשובי תלמידי הגה"ק מקאברין זי"ע והיה דלוק בביתו לעמפל נומער 4 בעשישית, והיה מטייל בביתו מכותל לכותל,
וכשראה אותי אמר 'יואל'קע טוב שבאת', ואמר לאשתו 'תן כוס ליואל', ואמר לי 'אני מקנא אותך שאתה אברך, אברך הוא כמו דג קטן, הנה הראש והנה הזנב, אפילו כשהוא במדרגת זנב ברגע אחד חוזר לראש, אבל זקן כשהוא אוחז בראש אז טוב מאד, אבל כשהוא יורד לזנב הוא רחוק מהראש, ועד שיחזור לראש צריך עבודה רבה ולא ברגע אחת חוזר לראש', וראיתי בפניו שכ"כ נפשו נמוכה עליו ופניו נשתנו כשולי קדירה.
משל הדג בו, השתמש ר' לייז'ע, אינו מתייחס לעבודת ל"סור מרע ועשה טוב" בפועל, בה צריכים להחזיק הצעירים, וכ"ש הזקנים, בכל עת (כמבואר באריכות בספר התניא) – "והנגלֹת לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". הדגים החיים ב"עלמא דאתכסיא" – מכוסים במים – רומזים לעבודת הנפש הפנימית התלויה ברזין דאורייתא, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". הדג עצמו הוא רז, המורכב מראש-זנב (ראש-זנב עולה פ פעמים דג), ותמיד הוא 'שוחה בתוך עצמו' (שהרי לכמה ענינים בהלכה מציאות הדג היא מציאות של מים) מראש לזנב ומזנב לראש. הראש הוא עבודת המוחין, כפשוט, והזנב הוא ההתפעלות המגיעה עד לקצה החיצוני ביותר (שעל כן נהגו החסידים לכנות את מי ששרוי בהתפעלות חיצונית בלבד, ללא מוחין עצמאיים וחוט שדרה יציב, בכינוי 'זנב', אם כי באידיש עסיסית...). בעלמא דאתגליא יש מעלה בזנב, עד שאמרו חז"ל "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", אך בעלמא דאתכסיא הדגש הוא בעיקר על הראש.
ר' לייז'ע מבטא בדבריו (כמו גם בסיפורים נוספים) את בקשת "אל תשליכני לעת זקנה" – לא להיות זקן שאינו אלא 'זנב' הנגרר אחרי התובנות והמעשים להם זכה בילדותו, והמחקה כקוף את הנהגתו מימי צעירותו (כנודע שבזקנה נבחן האדם האם הוא תלמיד חכם הנעשה ראש-מלך או עם הארץ ההולך ומתתדמה לקוף). יש צדיקים האוכלים ראש דג מדי שבת, כדי לתקן את הנשמות ולעורר בכולן, דג זקן ודג צעיר, את בחינת ישראל, אותיות לי ראש, וכולנו נוהגים כך בראש השנה ומבקשים "שנהיה לראש ולא לזנב".
לקריאת המאמר
|
נכתב על ידי יוסי פלאי |
