ראה חיים עם אשה אשר אהבת

"ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה ונתרפא, חבוש בבית האסורים ויצא". חיי הרווקות משולים לכל אחד מארבע מציאויות שבריריות אלו, ויש להודות לבן זוגנו על כך שגאל אותנו מהן. חלק ראשון מתוך שנים.

היום היהודי מתחיל בהודיה – אמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" מיד עם פקיחת העינים. באותו אופן, גם האדן עליו ניצב הבית היהודי (המשול למשכן שקרשיו עמדו על אדנים), צריך להיות ההודיה התמידית לבן הזוג על היותו עמנו (ורמז לכך – אדן בגימטריה מודה, וכן כלה). הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לזוג הוא תפיסת נוכחות בן הזוג בחיינו כמובנת מאליה, וכן להפך (ומרובה מידה טובה ממידת פורענות): טיפוח רגש הודיה מתמיד לבן הזוג על נוכחותו בחיינו היא המפתח לצמיחה והתחדשות בזוגיות.

אף שמידת ההודיה צריכה להיות יסודית אצל כולנו, מוסבר בהלכה כי "ארבעה צריכים להודות" באופן מיוחד, דרך אמירת ברכת "הגומל": יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות שהגיעו למקום ישוב, חולה שנתרפא וחבוש בבית האסורים שהשתחרר. ברכה זו מעוררת בנו את השפלות הקיומית העומדת בבסיס הכרת הטוב השלמה – ההבנה שלא מגיע לנו באמת דבר, ואם כן עצם חיינו הם מתנת חינם. דבר זה מובלט במיוחד ברמז (המופיע בשולחן ערוך עצמו) לפיו ראשי התבות של הארבעה הצריכים להודות יוצרים את המלה חייםחולה, יסורים (כלומר חבוש בבית האסורים), ים, מדבר. הקשר בין חיים להודיה רמוז בביטוי "וכל החיים יודוך סלה".

אף בהקשר של זוגיות נאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". ביכולתנו לחשוב על בן זוגנו כגואל אותנו בכל רגע ורגע מכל אחד מארבעת המצבים הנ"ל, המהווים בעצם ארבעה משלים למצב הרווקי. התבוננות פרטנית זו בכוחה לעורר מחדש את רגש ההודיה לבן הזוג, בו אנו מכירים כגואלנו. מי שחי באסירות תודה מתמדת לבן זוגו, מובטח לו שישמח בו בכל עת, וימצא בו פנים חדשות ונפלאות.

חולה שנתרפא

בחסידות מוסבר החולי כמצב של "טמטום המוח והלב" – אטימות שכלית ורגשית. הודיה לבן הזוג על שריפא אותנו מחולינו היא בעצם ההודאה בכך שלפני שהתחתנו היינו במידה מסוימת אטומים שכלית ורגשית. לעתים נדמה כי התקופה שלפני הנישואין היא זמן בו ניתן יותר להרבות בלימוד (עבודת המוח) ובתפילה (עבודת הלב). אך לפי החסידות הן הלימוד והן התפילה של הרווק הם בהגדרה חיצוניים לעומת אלו של הנשוי. כל עוד איננו כורכים את גורלנו עם בן זוג, לבנו לא נפתח ממש להרגיש את הזולת, ומוחנו לא נפתח ממש להבין נקודות מבט קיומיות אחרות – הדברים הנצרכים ביותר לעבודה אמיתית של תפילה ותורה (במקרה השני הדבר כתוב במפורש, "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה").

החיים עם בן זוגנו פוקחים את לבנו ומוחנו בשלמות לראשונה, ואם כן עלינו להתמלא רגש הודיה לבן זוגנו על כך שבזכותו התרפאנו מסגירותנו הקודמת, ועודנו ממשיכים ומחלימים ממנה.

חבוש בבית האסורים שיצא

בתחום הנפש 'מאסר' הוא מצב בו הטוב שבנו אינו מסוגל להתגלות בשל עכבות ומעצורים למיניהם. אנשים רבים רגילים לזהות את הרווקוּת כמצב של חופש, חופש לנוע ממקום למקום ולבחור מה לעשות בכל רגע, ואת הנישואין כמגבילים מאד את החופש הזה (עד שמתארים את חיי הנישואין כ'בית כלא', ל"ע). אך למעשה ההפך הוא הנכון: בן זוג תומך ואוהב עוזר לנו להתגבר על העכבות היושבות על לבנו ומאפשר לנו לממש את הטוב הגנוז בתוכנו הרבה יותר מכפי שיכולנו קודם לכן. דבר זה נכון החל מהרמה הגשמית הפשוטה ביותר של פוטנציאל הפוריות שלנו, והמשך בכל הרמות הנפשיות והרוחניות.

על כל אחד מאתנו להודות לבן זוגנו על שהתיר אותנו מבית האסורים של בדידותנו והתעסקותנו בעצמנו, ואיפשר לנו לתת דרור למהותנו האמיתית. 

בחציו השני של המאמר נתבונן בשתי הבחינות הנותרות – יורדי הים וחוצי מדבריות.

לחלק ב >>

---

עפ"י יין משמח חלק ג', שער "כל החיים יודוך סלה"

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION