כל החיים יודוך סלה

ראה חיים עם אשה אשר אהבת, חלק ב

שני האחרונים מבין ה"ארבעה צריכים להודות" הם יורדי הים והולכי מדבריות. כמו החולי והמאסר, אף הים והמדבר מהווים משלים למציאות הרווקית, והכרה בבן זוגנו כגואלנו מהם מעוררת מחדש את ההודיה כלפיו. חלק שני ואחרון.

<< לחלק א

אחד המפתחות החשובים ביותר כדי לעורר מחדש את האהבה לבן הזוג היא להזכר עד כמה אנו חייבים לו ולהכיר לו תודה על כך. על נושא ההודיה נאמר בהלכה כי "ארבעה צריכים להודות": יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות שהגיעו למקום ישוב, חולה שנתרפא וחבוש בבית האסורים שהשתחרר – ראשי תבות חיים (חולה, יסורים, ים, מדבר), שנאמר "וכל החיים יודוך סלה". במבט פנימי, ניתן לראות בעצם מציאת בן הזוג כגאולה מכל אחת מארבע בחינות שליליות אלו, המצריכה הודיה מתמדת כלפיו. בטור הקודם בחנו באלו אופנים ניתן לראות ברווקות כמצב של חולי ומאסר. כעת נשלים את ההתבוננות שלנו דרך בחינת שני הנוספים הצריכים להודות – יורדי הים והולכי המדבריות.

ים של דאגות

בחיי הנפש יורד הים הוא מי ששרוי "בריבוי בלבולים של ענייני העולם", כאשר בפרט הכוונה היא לדאגות פרנסה. דאגות אלו יכולות לדרדר ו'להטביע' את האדם לגמרי בענייני העולם הזה, עד שיראה עצמו כמעין חיה השורדת ברדיפת טרף. תיקון ים הדאגות הכלכליות הזה הוא "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" – בטחון בה' שאם נעשה שליחותנו האמיתית בעולם הוא ידאג לפרנסתנו.

השוואת הרווקות לים לפי פירוש זה נדמית כסותרת לגמרי את המציאות: הרווק הלא הוא סמוך על שולחן הוריו ואינו נזקק לפרנס משפחתו, ורק עם הנישואין מתחילות דאגות הפרנסה הרציניות! אך למעשה, הסיפור אינו כה פשוט. במידה רבה הבטחון של הרווק הוא אשלייתי. אין הוא משליך יהבו על ה' אלא בוטח בבני אדם שיעזרו לו. לכן, למרות שעל פני השטח הוא רגוע, בעומק יותר הוא לא מפתח בתוכו את הבטחון העמוק בה' הזן ומפרנס לכל, ונתון לערעור.

רק כאשר אדם מתחתן הוא מוטל באמת אל מי החיים. כעת, שעליו להתמודד עם עול גידול המשפחה, הוא מתחיל להבין טרדות פרנסה מה הן – וממילא גם יכול לראשונה לפתח את מידת הבטחון בה', "טוב לחסות בה' מבטֹח באדם". על כך עלינו להודות כל יום לבן זוגנו: תודה שהצלת אותנו מים הדאגות המדומות והטלת אותנו למי החיים האמיתיים, על מנת שנוכל להתחיל לטפס מהם לקרקע בטוחה באמת!

הולכי מדבריות

המדבר הוא משל לעולם התוהו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". בקבלה ובחסידות מייצג עולם התוהו מציאות של פירוד בה כל אדם חי לנפשו ואינו מתכלל עם זולתו – מוצא בעצמו נקודה מהזולת ובזולת נקודה של עצמו (המשל בקבלה הוא של שבעת "מלכי התוהו" שכל אחד הכריז "אני אמלוך" אך מלכויותיהן כולן התנפצו). הפך התוהו והמדבר הוא דימוי הישוב, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם... וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב". הישוב הוא התחברותם של פרטים, בראש ובראשונה איש ואשה, והקמת משפחה וחיים משותפים משמעותיים. הישוב מסמל את היציאה מהבדידות הקיומית של האדם ונכונותו להפגש עם עולם אחר ולבנות אתו משהו גדול יותר.

החיים הרווקיים נדמים כעשירים ומלאי חופש וחוויה. אך בעומק יש משהו מישורי וסתמי בחופש הזה, כמו מדבר. ניתן לנוע לכל כיוון שרוצים, אך אין שום יעד מועדף, ואנו נמצאים נישאים הנה והנה כחולות נודדים. המדבר הוא בסופו של דבר מקום של בדידות עמוקה, שהיא חיובית אם אנו יוצאים אליה מהישוב לגיחות התבודדות, אך שלילית כדרך חיים. החיבור לבן זוג והקמת חיים משותפים אתו גואלים אותנו מהמישור המשתק הזה. הם מתווים בתוכו אפיק אל אופק של תקוה והמשכיות, והדבר ממתיק את העובדה שאופקים אחרים נסגרים בפנינו לכאורה.

ממש כאילו למד תורה זו היכן שהוא, שר אחד ממשוררי תקופתנו: "יש לנו אהבה / היית מאמינה? / אחרי כל המדבר הזה / איזו נחמה..." שרבובה של המלה 'אמונה' לתוך שורה זו חושפת את ממד החיבור אל ה' הכרוכה במיוחד דוקא בדימוי ההצלה מהמדבר. בתוך המדבר המשווה הכל בשתיקתו רק אמונה במה שלגמרי מעבר לכל הנגלה יכולה להחזיק אותנו. זה בדיוק מה שמפיח בנו המפגש המיוחל עם בן זוגנו. כשאנו מזכירים לעצמנו כיצד, לפני שהתחתנו, נדדנו במדבר חסרי כיוון, אנו מתמלאים הודיה לבן זוגנו שהציל אותנו מחיי הנוודות ונטע אותנו במקום ישוב: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ".

---

מבוסס על השער "וכל החיים יודוך סלה" בספר "יין משמח" כרך ג'.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION