אכלו רֵעים

הבית היהודי עומד, לא מעט, על המטבח. המשפחה מתאספת סביב השולחן בשבתות, בחגים ובכל אירוע משפחתי, מהלידה עד ימי זכרון. גם בסתם יום חול ארוחה זוגית או כוס קפה מחוללות נפלאות. טור לחודש שבט

החוש המיוחד לחודש שבט, על פי ספר יצירה, הוא חוש האכילה. בחיי הנישואין תופסת האכילה חלק משמעותי, כפשוטו וגם כדימוי חשוב: בפשט, האיש מחויב במזונות אשתו, האשה מאכילה את בעלה במעשה ידיה (ולפי הפתגם העממי הדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו...) והמשנה אף מציינת תדירות מחייבת לסעודה משותפת של בני הזוג. כדימוי, בתנ"ך ובחז"ל אכילה היא לשון המתארת את הקשר בין איש לאשה. מהי אם כן חשיבות האכילה בקשר הזוגי?

 קשר יום-יומי

בין הפשט לדימוי עומדים פסוקי האהבה של שיר השירים, ובהם הביטוי "אכלו רעים, שתו ושכרו דודים". בקבלה מוסבר שמתוארות כאן שתי רמות זיווג, שני היחודים הקיימים בתוך שם הוי' ב"ה: היחוד העליון, בין ה-י ל-ה הראשונה שבשם (המסמלים את החכמה והבינה), רמוז בביטוי "אכלו רעים". זהו 'יחוד רוחני' שמתקיים באופן תדיר, עד שהחכמה והבינה נקראים "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (שני רֵעים שאינם נפרדים לעולם). היחוד התחתון, בין ה-ו ל-ה האחרונה שבשם (המסמלים את כחות הרגש והמעשה), רמוז בביטוי "שתו ושכרו דודים". יחוד זה מכונה 'יחוד גופני' והוא מתקיים רק לפרקים, בזמנים המסוגלים לכך.

גם בין בני זוג ניתן לדבר על שתי הרמות הללו בקשר: קשר חברי קבוע בין בני זוג, "רֵעים האהובים", שהוא הבסיס היציב לחיים המשותפים כבני זוג וכהורים, בדומה לאכילה הקבועה והיום-יומית ("אכלו רעים"); וקשר רגשי-אישי של אהבת-דודים המתחולל רק לפרקים, בזמנים המתאימים (מצד ההלכה, סדרי החיים והתעוררות הרגש), הדומה ללגימת יין משכרת-חושים המתאימה רק בזמנים מיוחדים ("שתו ושכרו דודים").

הקשר הרוחני הוא קירוב הדעת, המתבטא בכל דיון והחלפת דעות, ומה-טוב גם בלימוד תורה בחברותא. זמן מתאים למימוש הקשר הזה, האפשרי גם בזמני קרבה וגם בזמני ריחוק, הוא זמן האוכל, זמן מסוגל לשיחה נעימה ורגועה ולקירוב הדעת בנושאים החשובים לכל אחד.

אכילה רומזת גם להתכללות הדדית – קירוב הדעת הרגוע והיום-יומי יוצר סוג של זהות בין בני הזוג (לעומת החויה המרגשת של "שתו ושכרו דודים", בה דווקא המפגש המאחד בין שנים יוצר את ההתרגשות). הקשר הקבוע של "אכלו רעים" חופף גם על זמני הקשר של "שתו ושכרו דודים". הוא הופך אותם לעמוקים ומחייבים יותר, משתלבים בקשר הקבוע ומזינים אותו, וממילא גם למקודשים (דומים ללגימת יין מבשמת ומקרבת, ולא לשכרות שלילית ח"ו).

 אושר, נתינה והודיה

באכילה ביחד מתבטאות באופן מוחשי מאד הנתינה וההודיה ההדדית בין בני הזוג, שתי החוויות הפשוטות והיום-יומיות ביותר בחיים משותפים, שהן הבסיס לחיים מאושרים של איש ואשה: האשה מגישה סעודה מפרי ידיה והאיש מודה לה בכנות על מאמציה ומשבח את המטעמים המזינים שערבו לחכו (פשוטים יותר ביום חול, משובחים יותר בשבת וחג, ובכל מקרה כשיש אהבה גם "פת חרבה ושלוה בה" משאירה טעם טוב); בסיום הארוחה, מתוך הכרת הטוב, האיש מכין לשניהם כוס קפה, והפעם תור אשתו להודות לו (ולמען הסר ספק: מותר גם לאיש לבשל ולאשה להגיש את השתיה החמה...).

הנתינה וההודיה, השיחה הנעימה והאוירה החמימה, משרים בבית תחושת אושר משותפת – את/ה האושר שלי – והופכים אותו לבית-אֹשר (ה"בראשית" של המשפחה היהודית, של התורה ושל העולם). חדש שבט וחוש האכילה מקבילים גם לשבט אשר, לשון אושר, עליו נאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך".

אז תקפידו לאכול ביחד פעם ביום, את הסעודה העיקרית, ארוחה קלה של סלט וחביתה או לפחות כוס קפה ועוגה ביחד. זה יעשה לכם רק טוב. אכלו רֵעים!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION