טיפות משקה

על צחוקים, פחדים, פילים וקופים: חופן מאמרונים קצרצרים לפורים, למי שמתקשה להחזיק ראש ליותר מ-100 מלים...

Tongue out אל תהיה קוף

לכל חודש בלוח השנה העברי יש אות מיוחדת, והאות של חודש אדר היא קו"ף. לקוף (בעל-החיים) יש קירבה מיוחדת לאדם, והאר"י הקדוש אף אמר שהקוף מהווה 'ממוצע' בין החיה לאדם. והנה יש אגדה בחז"ל שהיו עובדי אלילים שהפכו לקופים. משמעות הדבר שהאדם יכול להתדרדר ולהתנוון מבחינה רוחנית עד שידמה לקוף, לחיקוי של עצמו. גם מי שחושב שהאדם נוצר סתם-כך מן הקוף – ומתכחש למימד של הבריאה האלוקית "ויברא אלקים את האדם בצלמו" – הרי הוא עצמו מעין "אדם שהפך לקוף", בזה שהוא מציב את הקוף ואת האדם על אותו מישור.

Tongue out פיל בקוף

האות המיוחדת לחודש אדר היא קו"ף. למלה קוף יש גם משמעות של 'קוף-המחט', החור שדרכו מושחל החוט במחט. לחז"ל יש ביטוי מפורסם כדוגמא לדבר בלתי-אפשרי: "להכניס פיל בקוף המחט". בעומק, הדימוי הפנטסטי הזה רומז לחזון שאמנם נראה בלתי-מציאותי, אבל באמת עלינו לשאוף אליו. הפיל הוא החיה הגדולה ביותר, שמשקפת את גדולת ה', כמו שכתוב ב"פרק שירה" ששירת הפיל היא "מה גדלו מעשיך ה'". הפיל הנכנס בתוך קוף-המחט רומז לבריאת העולם: הקב"ה האין-סופי יוצר חלל שביחס אליו הוא קטנטן לאין-ערוך, אך ראה זה פלא: האלוקות אינה נותרת מלמעלה אלא חודרת לתוך החלל של הבריאה, כי באמת הבריאה כולה נוצרת בכל רגע יש-מאין ונוכחות ה' קיימת גם כאן. זהו פיל-פלא.

Tongue out פחד היהודים

במגילת אסתר נאמר "כי נפל פחד היהודים עליהם". לפי הפשט, שונאי ישראל פחדו מהיהודים. אמנם היהודים מטבעם הם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, אך לפעמים צריך לדעת להפחיד... ובכל זאת, יש קושי אמיתי ליהודים להתנהג כמו בריונים. לכן צריך לעבור לפירוש נוסף, פנימי יותר, של המושג "פחד היהודים" – הפחד שלנו, היהודים, מאת ה', כלומר החוויה של יראת-שמים. יחד עם התוקף החיצוני הרצוי כלפי האויבים, הרי בתוכנו פנימה אנו מלאי הכנעה כלפי ה', וכך אין לחשוש מהתדרדרות לכוחניות שלילית. כאשר יש לנו, היהודים, יראת-שמים נכונה, הדבר 'משודר' כלפי חוץ ואומות העולם מתמלאים ביראת כבוד מהתופעה הזו, "נפל פחד היהודים עליהם".

Tongue out מי צוחק עלי

ישנו פתגם ביידיש "מֶענטש טראכט אוּן גֹאט לאכט" – האדם מתכנן וה' צוחק. אם אתה רוצה להצחיק את ה',  ספר לו את התוכניות שלך... הצחוק החיובי והעמוק ביותר הוא כאשר אני מוכן נפשית לאפשרות שכל מה שאני עושה ומתכנן – בעיני ה' הכל "צחוק אחד גדול". האם האדם יכול לחיות כך, בהכרה שכל מה שיש לו – אולי אין לו? יהודי יכול! מצד אחד זה מאד מפחיד, אבל אם קופצים לתוך החלל הזה, מזדהים עם צחוקו של ה' ומתחילים לצחוק על עצמנו יחד איתו. בחודש אדר בכלל, ובפורים בפרט, אנו צריכים להגיע למדרגה הזו, כשיודעים שהכל יכול להתהפך...

Tongue out ילדים משחקים

החוש המיוחד לחודש אדר הוא, כמובן, השֹחוק, כאשר עלינו להבחין בין צחוק חיובי לצחוק שלילי. ברמה הבסיסית, כל אחד מאיתנו עובר, וחייב לעבור, שלב חיובי של צחוק-שחוק בהיותו ילד שכמעט כל דבר אצלו הוא משחק. אמנם גדלנו ונעשינו רציניים, וטוב שכך, אך האדם הבריא חייב לשמר משהו מהרעננות של הילד המסתכל על העולם והחיים בעינים מופתעות. רק כך הוא ניתן לחוש כיצד הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זהו גם הסוד של "מילתא דבדיחותא" שהיו אומרים חז"ל לפני לימוד התורה, לנער את הלב ולפתוח אותו ללימוד תורה חי ומתחדש, לא מקובע ופתוח להפתעות.

Tongue out א-דר

אחד הפירושים במלה "אדר" היא שיש לחלקה ל-א דר, כלומר: האות אל"ף נכנסת לתוך 'דירה', כאשר האל"ף רומזת לקב"ה, "אלופו של עולם". אחד הפירושים הפנימיים לכך קשור לאכילה, התופסת מקום מרכזי בפורים, בסעודת פורים ומשלוח מנות איש לרעהו. בכתבי האר"י מופיעה כוונה לפיה יש בפה האדם לב שיניים, המתחלקות ל-יו למעלה ו-יו למטה, ומבואר ששתי המערכות של יו נרמזות באות א שיש בה אות י למעלה ואות י למטה, וקו אמצעי בצורת האות ו שאותו ניתן לחלק (בעובי) לשתי אותיות ו. בשעת האכילה, כאשר האדם מצרף את שיניו הוא משלים את ציור האות א כראוי. בכוונה נכונה בשעת אכילה של מצווה, באהבה ודבוק חברים, מממשים את התכלית של חיבור שמים וארץ, מכניסים את הא לגור (לדור) בעולם הזה, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

Tongue out מרבין בשמחה

"משנכנס אדר מרבין בשמחה". לפי החסידות, פירוש הדבר הוא לא רק שיש להיות בשמחה בחודש זה, אלא גם שיש להרבות בכל דבר טוב על-ידי שמחה: "מרבין" – מרבים במעשים טובים, "בשמחה" – באופן של שמחה. בפרט, צריך להרבות בשמחה בחג הפורים עצמו, ואכן המלה פורים גם היא יכולה להדרש במשמעות של רבוי, כמו "פרו ורבו". והנה אדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מליאדי בעל התניא, פירש שלמצות "פרו ורבו" יש גם משמעות רוחנית של "יהודי עושה עוד יהודי", כלומר קירוב יהודים נוספים לתורה. אך כיצד אנו יכולים לקרב יהודים? – על ידי שמחה! כאשר אנו מקיימים מצוות בשמחה עצומה, כשמחת חודש אדר וחג הפורים, זוהי הדרך הטובה ביותר לקרב יהודים, כשכולם רואים ש"יהדות זה עניין משמח". וזהו "מרבין – ומתרבים – בשמחה".

Tongue out ממלא מקום

בכל מגילת אסתר מכונים ישראל בשם "יהודים", החל ממנהיג הדור "מרדכי היהודי". והנה אותיות המלה יהודי שוות לאותיות שם ה', שם הוי"ה ברוך-הוא, באופן זה: אותיות יהו במלה יהודי זהות לאותיות יהו בשם ה', ואותיות די הנותרות יוצרות יחד בצורתן את האות ה. כידוע, בכל המגילה אין שם ה' כתוב במפורש, ויש לומר שהשם יהודי הוא ה"ממלא מקום" של שם ה' במגילה, שהרי בכל יהודי יש "חלק אלו-ה ממעל ממש". זוהי גם המשמעות הפנימית של השם "מגילת אסתר" – גילוי ההסתר, הגילוי שה' מסתתר בכל יהודי.

Tongue out אמונה פשוטה

"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", וידוע שארור המן שוה בגימטריא ברוך מרדכי = 502. זהו גם ערכו המספרי של הביטוי אמונה פשוטה, שכן כאשר היהודי מתבסם בפורים "עד דלא ידע", הריהו מתקשר אל שורש נשמתו הנעלם ביותר והלא-מודע, בדרגה גבוהה זו נמצאת אצל כל יהודי האמונה הפשוטה בה', וזוהי המדרגה המתגלה בחג הפורים [ובלשון הקבלה, האמונה נקראת "רישא דלא ידע ולא אתידע"].

Tongue out פחד יצחק

לפי 'ספר יצירה', כנגד כל אחד מחודשי השנה מכוון חוש מיוחד בנפש. החוש של חודש אדר הוא, כמובן, ה'שחוק'. והנה, הדמות בתורה הקשורה במיוחד לשחוק-צחוק היא יצחק אבינו (הנקרא גם ישחק), שנקרא כך "על שם הצחוק" ובלידתו אמרה שרה אמו "צחֹק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי". לעומת זאת, יצחק הוא עמוד היראה, כרמוז בלשון התורה "פחד יצחק", ואם-כן נראה שמידתו היא היפך הצחוק. אמנם, לפי פנימיות התורה, "פחד יצחק" היינו שלעתיד-לבוא יתמתק הפחד ויהפך לצחוק ושמחה של קדושה, הפחד עצמו יצחק. זהו גם התהליך המתרחש במגילת אסתר, כאשר הפחד שנפל בתחילה על היהודים מפני גזרת המן נהפך לבסוף לשחוק גדול "ונהפוך הוא", עד ש"נפל פחד היהודים עליהם".

Tongue out שבט בנימין

המן הרשע, מזרע עמלק, נפל דוקא בידי מרדכי מזרע בנימין, וכפי שאמרו חז"ל "שאין עשו הרשע נופל אלא בידי בניה של רחל". הקשר בין שבט בנימין למלחמת עמלק רמוז במה שנאמר בלידת בנימין: "ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן". הביטוי "כי גם זה לך בן" הוא מיוחד במינו, רצף של חמש מלים שכל אחת בת שתי אותיות. צרוף כזה קיים רק עוד פעם אחת בתורה, בפסוק "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר"!

הביטוי "כי גם זה לך בן" מתקשר לדברי רחל אמנו כאשר נולד יוסף הצדיק: "יוסף ה' לי בן אחר". וכך ניתן לפרש את הבשורה על הולדת בנימין: "כי גם זה לך בן" – זהו ה"בן אחר" שהתפללת עליו. והנה כאשר מוסיפים למלים "כי גם זה לך בן" (187) עוד בן (52) – דהיינו ה"בן אחר" שנרמז בלידת יוסף – עולה החשבון כמו המלים "כי יד על כס יה" (239). לרמז שהכח למחיית עמלק מצוי בבנימין כשהוא מתייחד עם יוסף [יוסף הוא הצדיק השולט במציאות 'מלמעלה', בלשון הקבלה "צדיק עליון", ובנימין הוא הצדיק הנמצא בתוך המציאות התחתונה, בלשון הקבלה, "צדיק תחתון"].

Tongue out ונהפוך הוא

בפסוק "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק" מפרש רש"י: "ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו – נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם". נמצא שבפסוק 'חסרות' האתיות הבאות לפי הסדר: האות א במלה כס והאותיות וה במלה יה – וביחד: אוה. דבר זה נרמז בפסוק הנצחון במגילת אסתר: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – נהפוך את המלה הוא ונקבל אותיות אוה, שהן האותיות המשלימות את כסא ה' ואת שם ה', כאשר נמחה שמו של עמלק בשלטון היהודים בשונאיהם.

Tongue out כ-פורים

ידועים דברי התקוני-זוהר שחג הפורים נקרא על שם יום-הכִּפורים, דהיינו: 'כִּפורים' נדרש 'כְּ-פורים', ומכאן שמבחינה מסויימת גדול פורים מיום-כפור. יום-כפור הוא יום מחילה וסליחה וכפרה על כל החטאים, כאשר – על-גבי הזהות היהודית הבסיסית – אנו עוסקים בתיקון החטאים, מתחרטים עליהם וחוזרים בתשובה. אך בדרך-כלל, דרך העבודה הזו כבר אינה משפיעה על מי שנשתכחה ממנו זהותו היהודית, מי שהתבולל בגויים ואף התחתן עם "בת אל נכר". יהודי כזה "יֵצֵא מהבוץ" רק כאשר יתחולל אצלו מהפך עצמי בזהות, כשלפתע יחוש כי כל חייו כעת 'מפוספסים' לגמרי, ויאמר לעצמו "זה לא אני!". זהו כוחו של פורים, המעורר את נקודת היהדות העצמית ביותר גם אצל אלו שנשתקעו בגויים, הרמוזים באותם יהודים ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", שגם הם חוזרים לבסוף להזדהות עם יהדותם ולהתגאות בה.

Tongue out תחית המתים

לכל אחד ממועדי השנה קשור אחד מעיקרי האמונה. פורים הוא כנגד האמונה בתחיית המתים, שהרי עיקר החג נתקן על ההצלה ממות לחיים. בהלכה מבואר כי בפורים יש מצוה באכילה ושתיה, "משתה ושמחה", מפני שגזרת המן היתה על הקיום הגופני של עם ישראל (לעומת חנוכה, שאז היתה הגזרה על קיום התורה, ולכן אין חיוב של משתה ושמחה). בפורים התגלה כי הקב"ה בוחר בגוף היהודי ומציל אותו מכליון, וזוהי התחלת הגילוי של תחית המתים, כאשר הגוף היהודי יקום לתחיה ויזכה לחיים נצחיים. לכן, דוקא בהקשר לפורים, אנו מוצאים בגמרא סיפור מופלא על תחית-המתים: רבה ור' זירא סעדו יחד סעודת פורים, אך מתוך שכרות הרג רבה את ר' זירא. למחרת, כשהתפכח רבה, בקש רחמים על ר' זירא ור' זירא קם לתחיה!

Tongue out שלש חתונות

חתונת אחשורוש ואסתר עומדת ברקע של בנין בית-המקדש השני, שהרי לפי חז"ל דריוש בן אחשורוש ואסתר הוא זה שאיפשר את השלמת בנין הבית השני. במקביל לזה, ברקע של בנין בית-המקדש הראשון עומדת חתונת המלך שלמה עם בת פרעה, שלפי חז"ל היתה בליל חנוכת המקדש. חתונות אלו רומזות למערכת-היחסים בין הקב"ה וישראל, שנמשלו לחתן וכלה: בימי בית ראשון, הקב"ה – החתן – האיר פניו אלינו, השרה שכינתו במקדש והשפיע רוח נבואה. אולם ישראל מצדם התנכרו לחיזורי החתן, כאשה נכריה המפנה עורף ופונה אל אלהים אחרים [בלשון הקבלה, זהו "זיווג פנים באחור"]. לעומת זאת, במהלך ימי בית שני, ישראל מצדם התאמצו לפנות אל ה', לבנות את המקדש ולהחזיק בעבודה, אולם ה' רחק מהם, השכינה לא שרתה בבית שני והנבואה נסתלקה, "פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר" [בלשון הקבלה, זהו "זיווג אחור בפנים"]. רק בבית השלישי תהיה החתונה השלימה בין ישראל והקב"ה הפונים זה לזה באהבה רבה, כמלך ישראל הנושא את בת ישראל ["זיווג פנים בפנים"], במהרה בימינו אמן.

לכל המאמרים על פורים...

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION