להיפך!

להיפך!

"ואולי להיפך?" "מי אמר?" "מאיפה אתה יודע?" עמלק מסמל ספקנות הרסנית שמטרתה לשתק אותנו מבחינה רוחנית. ספקנות זו ניתנת להיפוך באמצעות נשקה שלה – דרך הטלת ספק בה. הספק בספק פותח פתח לוודאות חדשה וגבוהה יותר. 


תמצית נס פורים היא "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", עד שהביטוי "ונהפוך הוא" נעשה לסיסמת החג. ורמז חמוד: במגילה כולה יש בדיוק 167 פסוקים – בגימטריא "ונהפוך"! אפשר להבין שבמצבים שליליים נדרשת מהפכה, אך האם מהפכנות היא תכונה טובה בפני עצמה?

להטיל ספק בספק

צורר היהודים במגילה הוא "המן האגגי" מזרע עמלק. לכן שייך כל סיפור המגילה למאבק הנצחי בין עם ישראל לעמלק, החל מההתקפה העמלקית המרושעת על ישראל שיצאו ממצרים ועד להכרתת עמלק בגאולה השלמה. הבעל שם טוב מסביר, על פי הגימטריא, כי מהותו של עמלק הוא חוית הספק השלילי בנפש. על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך": בעוד ישראל הולכים  לבטח מנסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף אל מעמד הר סיני, הוא בא לקרר את אמונת ישראל בה' ואת בטחונם שהם הולכים בדרך הטובה והישרה.

הספקן טוען באזני המאמין: "ואולי להיפך?" "מי אמר?" "מאיפה אתה יודע?" הטלת ספק במוסכמות וקירור התלהבות חיובית דורשים בעיקר חוצפה, ממנה יש לעמלק מלוא חפניים. המלחמה הרוחנית של פורים היא כנגד הספקנות והחוצפה לטעון 'ואולי להיפך' על כל דבר יקר וקדוש.

אך לכאורה, במה שונה המהפכן, הטוען בעוז "ונהפוך הוא" כנגד כל המוסכמות, מהספקן המקצועי המטיל ספק בכל?

כלל גדול הוא שיש ללחום בכלי נשקו של האויב עצמו ("פגע בו כיוצא בו" בלשון חז"ל). לכן, על חוצפת עמלק, שאין לה על מה שתסמוך, יש להשיב בחוצפה יהודית קדושה. כאשר הספקנות מצליחה למוסס כל חלקה טובה, היא עצמה הופכת למוסכמה, כפי שרואים בעידן הפוסט-מודרני הגורס כי לאדם חכם אין כל וודאות, מלבד הידיעה הברורה שלא ניתן להגיע לאמת והכל מוטל בספק. המרידה באותה ספקנות עמלקית היא הטלת ספק בספק עצמו. כנגד טענת 'ואולי להיפך', המציגה את תכלית החכמה כספקנות, טוען היהודי המאמין: 'ואולי דווקא כך ולא אחרת? ואולי לא רק אולי אלא ודאי? ואולי כל חכמת-הטלת-ספקות אינה אלא כסות עינים ליאוש וחדלון, והחכם האמיתי מגיע דוקא לוודאות שמחה?!'.

איפכא מסתברא

פורים הוא חגה של תורה שבעל פה, המקדים את פריחת התורה שבעל פה בימי בית שני (חכמה הבאה מלמטה, מהשכל האנושי, לעומת הנבואה של בית ראשון, הבאה מלמעלה). בעוד התורה שבכתב נקראת "תורה אור" (בלשון זכר, "מוסר אביך"), הרי שבפורים כתוב "'ליהודים היתה אורה' – זו תורה" (בלשון נקבה, "תורת אמך"), שהיא התורה שבעל פה. כך גם בנוגע למלחמת פורים: עיקר הספק של עמלק אינו בתורה שבכתב, שניתנה מן השמים אות באות, ובמדה מסוימת נותרת תמיד 'מרחפת' מעל המציאות ומגוון פרטיה. הספק של עמלק הוא דווקא בתורה שבעל פה, הנתפסת בהבנה האנושית ומלמדת מה בדיוק כוונתו ורצונו של ה' בכל מצווה. עמלק טוען שגם אם ה' נתן תורה, ספק אם יכולה להיות לאדם וודאות שהבין בשכלו מה רצון ה' וכיצד בדיוק יש לקיימו.

אכן, דווקא לימוד התורה שבעל פה בנוי על היכולת השכלית להפוך כל דבר על פניו ולא להיכנע למוסכמות הראשונות. הביטוי התלמודי הרווח לכך הוא "איפכא מסתברא" – דווקא ההיפך ממה שנאמר הוא המסתבר (ובדרך כלל קודמת לכך המלה אדרבא, רמז להתגברות הסברות ההפוכות כאשר חדש אדר בא...). במה שונה ה"איפכא מסתברא" בלימוד התורה מה'אולי' הספקני והמקרר של עמלק? "איפכא מסתברא" איננו חוצפה נטולת יסוד, אלא סברה מעמיקה המגלה הבנה הפוכה בדיוק ממה שנראה במבט הראשוני והשטחי. הספק העמלקי מערער כל וודאות, ואילו ה"איפכא מסתברא" מחליף מוסכמה ראשונית בוודאות עמוקה ומוכחת יותר ממנה.

הקורא ודאי כבר שם לב שבאוירת אדר הרבינו ברמזים, וגם כאן נוסיף רמז יפהפה: "איפכא מסתברא" בגימטריא "בעל תשובה". היסוד הנפשי של בעל תשובה הוא הנכונות למרוד בכל המוסכמות עליהן גדל (החל מהמוסכמה הספקנית שלא ניתן להגיע לאמת ולדעת מה רוצה הבורא מהאדם). בעל תשובה אינו מסתפק בהתנערות אנרכיסטית מהמציאות הקיימת; הוא מעמיק בהסתכלותו ומגיע להכרה ברורה כי "איפכא מסתברא", מסתבר כי האמת הפוכה מכל מה שאליו חונכתי ועליו גדלתי (ושוב, בסופו של תהליך, אין הוא נשאר "'בעל שאלה" ספקן אלא "בעל תשובה" שהגיע למסקנה חדשה).

"הפוך בה והפוך בה" – הפוך על הפוך

ניתן לחשוב כי רק מי שגדל על בסיס תרבות שיסודותיה נוכריים, כ"תינוק שנשבה" ולא זכה ללמוד תורה בילדותו, צריך לומר "איפכא מסתברא" ולהפוך לבעל תשובה. אך למעשה, זו דרך קבועה בלימוד התורה ובהתקדמות הרוחנית של האדם, שצריך להיות "כל ימיו בתשובה". על התורה נאמר "הפוך בה והפוך בה" – יש להפוך שוב ושוב בלימוד. על ה"איפכא מסתברא" הראשון יש לומר שוב "איפכא מסתברא" וחוזר חלילה, 'הפוך על הפוך', כשבכל פעם מדייקים ומעמיקים יותר (על כך אמר מורנו הבעל שם טוב כי הוא מסוגל להפריך כל סברה שבעולם, מתוך יכולתו להגיע ל'נקודת האין' המסתתרת בתוכה, ולאחר מכן להציג את הסברה בצורה שלמה ועמוקה השייכת לעולם תודעתי גבוה יותר, וכך עד אין סוף). לכן, אל לו לבעל תשובה 'להתקע' במקום הראשון עליו הגיע. עליו להעמיק עוד ולומר שוב "איפכא מסתברא" גם לעולם אליו נקלע (כמובן, מבלי לאבד את מקומו בעולם התשובה, התורה והמצוות).

עד כה הוסבר כי הבנה עמוקה יותר גורמת ל"ונהפוך הוא" בתודעה, אך לעתים גם גישת "ונהפוך הוא" גורמת להבנה עמוקה יותר: כאשר אדם זכה להתקדם מתפיסת עולם מסוימת, יש לו וודאות כי כל אמירה שנובעת מאותה תפיסת עולם היא שגויה, ורק צריך להתעמק כדי להבין בדיוק מדוע ...

המשיח – נושא הפכים                                                  

עמלק, אותו יש לנצח ב"ונהפוך הוא" הפורימי, רמוז בסופי התיבות של "שבע יפול צדיק וקם". הצדיק הופך כל נפילה בספק והתערערות שווי המשקל ל'גלגול ראש' מהפכני המעמיד אותו שוב על רגליו, הפעם כ"בעל תשובה" של "איפכא מסתברא" ביחס לעמדתו הקודמת. אך האם לנצח יש להתהפך שוב ושוב? האם אין מהפכה שמשיגה את יעדיה באופן סופי?

ההגיון של "איפכא מסתברא", לפיו ניתן אף לשאול מישהו מה דעתו ולהניח בוודאות שההיפך הוא הנכון, פועל שוב ושוב ("הפוך בה והפוך בה"): בעל תשובה פועל הפוך ממוסכמות התרבות בה גדל ובוחר לחיות כיהודי; לאחר מכן הוא מבין כי דעת התורה הפוכה מסברת היהודי הפשוט והופך לתלמיד חכם; בהמשך הוא תופס כי אמת הלב הפוכה מסברת הלמדן הקרה ונהיה חסיד; וכך הלאה והלאה. סופו של תהליך זה מגולם בפתגמו של אדמו"ר הזקן, כי "המשיח שמצפים לו – לא יבוא, והמשיח שיבוא – לא מצפים לו". כלומר, גם המשיח האמתי הוא "איפכא מסתברא" מכל מה שנוטים לחשוב על המשיח. אכן, אחרי שמגיעים אל המשיח לא צריכים שוב להתהפך, משום שהמשיח הוא "נושא הפכים" בעצם – בתודעתו הפלאית הוא גם הפוך מכל הדעות שקדמו לו וגם חושף את נקודת האמת שבכולן ומסכים איתה. הוא גם מגלה וודאות אלוקית מוחלטת וגם ממחיש כי וודאות אלוקית שכזו היא חסרת גבולות ומשוחררת מכל קבעון מחשבתי.

הרבי מליובאוויטש קרא בקול, "הפוך את העולם היום!" נלך בעקבות הוראתו המשיחית בדרך לוודאות שמחה של "עד דלא ידע". פורים שמח!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION