אדר א' - הקץ הצוחק

אדר א' - הקץ הצוחק

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" עם "חוש השחוק" בנפש, אך לשמוח ולצחוק כראוי זה לא צחוק, אלא משימה רצינית שכדאי להתחיל בה משנכנס האורח המיוחד שמגיע אחת לכמה שנים, הוא אדר ראשון. 

מזל טוב! לשנה המעוברת נולד בן, ויקרא שמו בישראל: אדר ראשון. זו לא סתם בדיחה לחודש אדר שבו מרבים בשמחה. בלוח העברי יש בשנה רגילה שנים-עשר חודשים, ואחת לכמה שנים מגיעה שנה מעוברת ובה חודש נוסף, אדר ראשון, הנקרא גם "חודש העיבור" (ואילו אדר ב' הוא הוא חודש אדר המקורי, ולכן חג הפורים מחכה בסבלנות לזמנו באדר ב'). הביטוי היחודי "שנה מעוברת" הוא דימוי לאשה בהריון, וממילא ניתן לראות את החודש הנוסף כתינוק המגיח מרחם האם.

מהו עִבּוּר השנה בלוח העברי? בקצרה, החודשים בלוח העברי הם חודשי הלבנה (הירח), בהתאמה למחזור החודשי של מלוי וחסרון הירח. אך שנים-עשר חודשי לבנה אינם שווים לשנת החמה (השמש), שאורכה 365 יום שבהם כדור-הארץ והשמש משלימים מחזור שלם של הקפה, כפי שמתבטא בעונות השנה (ובלוח הלועזי הנפוץ). כדי לשמור על התאמה לשנות-החמה, יש צורך, אחת לכמה שנים, לקבוע שנה בת שלשה-עשר חודשים, וזו השנה המעוברת. ההתאמה המדויקת בין שנת-הלבנה לשנת-החמה היא משימה חשבונית-אסטרונומית סבוכה ביותר ונחשבת כאחד מפלאי חכמת הלוח העברי – סוד העבור בלשון חז"ל – כאשר בכל מחזור של תשע-עשרה שנים משובצות שבע שנים מעוברות בסדר קבוע[1].

נפתח ברמז לחימום: תשע-עשרה השנים במחזור הם הגימטריא של המלה חוה, האשה הראשונה והמעוברת הראשונה בעולם. האשה נמשלה ללבנה, המתמלאת ונחסרת במחזור חודשי, ועבור השנה הוא כאשר שנת הלבנה מתחברת עם שנת החמה ונכנסת להריון. 

איך צחוק נולד

ובכן, מה אומר לנו חודש אדר בכלל, ואדר ראשון בפרט? לפי הקבלה, האות שבה נברא חודש אדר היא קו"ף (האות ה-19 באלף-בית, כמו 19 שנות המחזור). והנה מתברר שהאות הזו יודעת לצחוק, שכן החוש המיוחד לחודש אדר הוא השחוק-הצחוק, ובשנה הזו אנו זוכים לששים ימים (שני חודשים) של שמחה ושחוק. נשים לב שהאות צדי"ק זכורה לנו כאות של חודש שבט, כך שמסמיכות החודשים שבט-אדר יוצא רוב השרש צחק[2] (ובשרש שׂחק מחליפה השי"ן השמאלית את הצדי"ק הקרובה אליה במבטא), כאשר האות חי"ת הנכנסת באמצע היא הצחוק עצמו, חַ-חַ-חַ[3].

בשני חודשי אדר הבאים עלינו לטובה, המשימה שלנו היא למצוא את השחוק-הצחוק הטוב, שהרי הצחוק והשמחה מופיעים גם בצורה שלילית, "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"[4], כמו גם בהטייה "לצַחֵק" המופיעה בתנ"ך בהקשרים שליליים ביותר[5].

מהיכן בא הצחוק החיובי? כמו בכל מושג, נבדוק היכן הוא מופיע בתורה, ונגלה שהצחוק מופיע בעיקר בהקשר ליצחק אבינו, ובמיוחד סביב לידתו: אברהם אבינו צוחק כשהוא מתבשר ששרה תלד לו בן (וזו ההופעה הראשונה של הפעל צחק בתורה); אחר כך צוחקת גם שרה אמנו; ולבסוף, כשנולד יצחק, אומרת האם המאושרת "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי"[6], כמו גל-צחוק מדבק עובר בעולם[7].

הצחוק, אם כן, מופיע בהקשר ללידה הראשונה בעם היהודי, לידה מפתיעה לאחר שבדרך-הטבע אפסה כל תקוה. אכן, אין שמחה כשמחת ההורים בהולדת בנם, ואין שמחה כשמחת העקרה שנפקדה לאחר שנות צער וצפיה, "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת [הופך את העקרה שבבית להיות] אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה"[8]. הצחוק השלילי הוא צחוק מהדהד של ריקנות, "כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל"[9], צחוק שממלא את החלל הריק בהבלים ושטויות. אבל הצחוק הטוב הוא זה שבא עם הופעת משהו חדש, כמו נשמה חדשה שבאה לעולם. כך גם ראוי לשמוח ולשחוק כאשר עוסקים בדברי תורה, ובמיוחד כאשר מתגלים סודות התורה שהיו גנוזים כתינוק ברחם אמו, כמו התיאור בספר הזוהר על פניהם המאירות והשוחקות של הצדיקים בשעת גילוי רזי-תורה. אם נדייק, הצחוק בא לפני ואחרי הלידה – על ידי הצחוק האשה 'משתחררת' ויולדת, ולאחר הלידה השמחה והצחוק גדלים עוד יותר.

בממד הזמן, סוד העבור הוא הסוד להוליד דברים חדשים בתוך המציאות, ולכן חודש העיבור הוא דוקא חודש אדר שבו מרבים בשמחה. ורמז יפה: סוד העבור עולה בגימטריא שמחה. זו גם הגימטריא של הביטוי "סוֹד הוי' לִירֵאָיו"[10], שהרי גילוי סודות ה' בא על-ידי שמחה ומביא שמחה, והתנאי לכך הוא יראת שמים (כמדתו המיוחדת של יצחק אבינו, מדת היראה). היראה שומרת מפני צחוק של קלות-ראש המזלזל בכל הטוב והקדוש, ויוצרת את המקום הנכון בנפש שבו מופיע הצחוק כביטוי לשמחה חיובית ולשעשוע עמוק ופנימי. 

קץ חי

אם נמשיך את הדימוי של השנה המעוברת היולדת את חודש אדר א', נמצא שהחודש המוליד הוא חודש שבט הקודם לאדר, כמו שהאות צדי"ק של חודש שבט מולידה את הקו"ף הבאה אחריה. ראינו שצירוף האותיות צדי"ק וקו"ף רומז למלה צחוק ולשמו של יצחק – כאשר יצחק מקבל את הצדי"ק בשמו משרה אמו שילדה אותו בגיל צדי"ק, תשעים, ואת הקו"ף בשמו מאברהם שהיה אז בן קו"ף, מאה. אך נוכל לצרף את האותיות גם בסדר הפוך (ברוח "ונהפוך-הוא" של חודש אדר) ולקבל את המלה קץ[11]. אכן, חודש אדר הוא הקֵץ, סוף חודשי השנה (לפי המניין מניסן, ראש החודשים).

המלה קֵץ מתקשרת למושג "קֵץ הַיָּמִים-הַיָּמִין", העתיד הנסתר שבו תגיע הגאולה האמיתית והשלמה, עד לקץ של תחיית המתים, עליו נאמר "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין"[12]. בקץ הימים יתגלו כל הסודות, ובעיקר הסוד הכמוס ביותר הוא סוד הגאולה, ואז ירבו השמחה והצחוק, "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ"[13], בפה מלא, ללא טיפת עצב וצער. זהו סודו של יצחק אבינו – יצחק רואה את העתיד הטוב, את לידת הגואל והגאולה, ואז הוא יצחק מלוא הפה. כמו חודש אדר הצוחק, המבשר את קץ תרדמת החורף החשוך והקר לקראת הגאולה בניסן, "קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ"[14]. אכן, נכון לעכשיו אי אפשר לצחוק עד הסוף, כי אנו רואים לפנינו עולם עם הרבה צער וחסרון (אף שאנו מאמינים שהכל לטובה), וצריך גם להזהר שהשחוק לא ישחק לידיו של היצר הרע, לכן אמרו חז"ל "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה"[15]. אבל ככל שאנו מתקרבים אל הגאולה השחוק הולך ומתרחב, עד שהמשיח ישמח אותנו לגמרי.

יצחק רואה גם את תחיית המתים – שאותה חווה לראשונה כשנעקד על המזבח – ושמו יצחק הופך לקץ-חי. אין ספק שהצחוק הכי שמח יהיה לעמוד בתחיית המתים ולהבין שכל המוות בעולם היה רק צחוק אחד גדול.

בקצב הזמן

לכל חודש מקביל אחד משנים-עשר שבטי ישראל. אך מה עם החודש השלשה-עשר, שנולד כעת לשנה המעוברת? אמר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב[16] שהשבט של חודש אדר א' הוא שבט לוי (שבדרך כלל אינו נחשב במניין י"ב השבטים). העבודה המיוחדת של הלויים במקדש היתה השירה והנגינה, ומכאן ששבט לוי מצטיין בחוש מוזיקלי.

חוש מוזיקלי מתחיל בחוש קֶצֶב נכון. גם סוד העבור הוא סוד ההתאמה בין שני המקצבים השונים של גרמי השמים, זה של שנת החמה וזה של חודשי הלבנה. המלה קצב – הן במשמעותה המקורית, מדה וחתוך[17], והן במשמעות המקובלת היום (ריתמוס) – היא מעין התפתחות המלה קץ. ובהקשר שלנו, נוכל לרמוז שהחודשים שבט ואדר יוצרים את המלה קץ, וכיון שמדובר בשני אדרים נוספת האות בי"ת וכך מתקבל הקצב הנכון בלוח העברי.

לשירה ונגינה בקצב נכון יש מקום חשוב, הן בעבודת בית המקדש והן כביטוי שמחה וגעגועים לה' בכלל, כמו שאנו מוצאים את הנגינה כמביאה להשראת רוח-הקודש ונבואה, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'"[18]. אך גם אם לא נולדנו עם שמיעה מוזיקלית, העיקר הוא לשמור על חוש קצב פנימי, מעין חוט-שדרה של הנפש היודע לבחור בדבר הנכון בזמן ובמקום הנכון – דעת נכונה שמכוונת את המדות והמעשים. ועכשיו, לפי הקצב, "מִ-שֶׁ-נִ-כְנָס א-דר מרבים בשמחה"[19], כפול שניים.



[1] השנה השלישית, הששית, השמינית, האחת-עשרה, הארבע-עשרה, השבע-עשרה והתשע-עשרה הן מעוברות. והסימן: גו"ח אדז"ט. מחזור זה של תשע-עשרה שנה נקרא "מחזור קטן".

[2] הצדי"ק היא האות השמונה-עשרה והקו"ף התשע-עשרה – וביחד 37, כמו הגימטריא של הבל, בנה של חוה.

[3] ובצירוף החי"ת לכ"ף (הקרובה לה במבטא) מתקבל החיך המחייך בחוכא.

[4] קהלת ב, ב.

[5] למשל: בראשית כא, ט (ישמעאל מצחק). שמות כב, ו (בחטא העגל).

[6] בראשית כא, ו. המלה 'לי' המופיעה כאן פעמיים רומזת לפסוק "חכלילי עינים מיין" (בראשית מט, יב), שעליו דרשו חז"ל "כל חך שטועמו אומר לי לי" (כתובות קיא, ב) – החיך קשור לאות חי"ת הצוחקת בשמו של יצחק, שזכה לה בהיותו נימול ביום השמיני.

[7] ובמדרש (ילק"ש בראשית רמז צג) "בשעה שנפקדה שרה אמנו הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו עמה הרבה חרשים נתפקחו עמה הרבה סומים נתפתחו הרבה שוטים נשתנו".

[8] תהלים קיג, ט.

[9] קהלת ז, ו. ובקהלת רבה שם: "כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, ברם הלין סרייתא כד אינון דולקים קולן הולך מימר אוף אנן קיסין [אבל אלו הקוצים כשהם דולקים קולם הולך, לומר גם אנחנו עצים]".

[10] תהלים כה, יד.

[11] כן ראינו בחודשים הקודמים כיצד הנו"ן של חשון מצטרפת לסמ"ך של כסלו והופכת לנס חנוכה, והעי"ן של טבת מצטרפת לצדי"ק של שבט והופכת לעץ של ראש השנה לאילנות.

[12] דניאל יב, יג.

[13] תהלים קכו, ב.

[14] איוב כח, ג.

[15] ברכות לא, א. שולחן ערוך או"ח תקס, ה.

[16] קדושת לוי, סוף פרשת משפטים.

[17] "וקצב אחד לשני הכרבים", מלכים א' ו, כה. "ויקצב עץ", מלכים ב' ו, ו.

[18] מלכים ב' ג, טו.

[19] תענית כט, א.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION