קוף או מלך

האם בסוף ימיו הופך האדם לקוף או דווקא למלך? מאמר נוסף בסדרת 'התחדשות', בהשראת האות קו"ף הצוחקת של חודש אדר, מתאים במיוחד לבני גיל-הזהב ומעלה... 

פורים הוא חג גדול לילדים, אבל האם המבוגרים והזקנים אינם יכולים לשמוח ולצחוק? היום תוחלת החיים עולה ועולה, ובני גיל-הזהב הם אחוז נכבד בחברה. אולם לצד התפתחות הרפואה ואיכות החיים הגשמית, עלינו לפתח את איכות החיים הרוחנית, ולדאוג כבר מגיל צעיר ל"ביטוח חיים" אמיתי – נכס שיבטיח לנו חיים מאושרים בכל גיל.

שבעה עולמות בחיים

נפתח במדרש יפהפה על הפסוק המפורסם בפתיחת ספר קהלת, "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". אם נספור, נראה שלמעשה יש כאן שבעה 'הבלים' (שכן 'הֲבֵל' הוא הבל אחד, ו'הֲבָלִים' הם לפחות שניים), ועל כך אמרו חז"ל[1]:

שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה: בן שנה דומה למלך, נתון בעריסה והכל מחבקין ומנשקין אותו. בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין. בן עשר שנה קופץ כגדי. בן עשרים כסוס, מייפה את עצמו ומחפש אשה. נשא אשה הרי הוא כחמור. הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין הרי הוא כקוף – זהו בעמי-הארץ, אבל בבני תורה כתוב "והמלך דוד זקן", אף על פי שהוא זקן, מלך.

כדי לעבור בשלום מדרש כזה, חייבים לדעת לצחוק מעט על עצמנו, אם לא בכל יום לפחות בפורים. מכל מקום, לאחר שכל אחד יזהה כאן את עצמו, נבקש מכולם – גם מהגדיים הצעירים – לקפוץ לעולם השביעי והאחרון, עולם הזִקנה, שבו נשקפת אלינו מהראי דמות לא מחמיאה של קוף. נזכיר כעת שאנו בחודש אדר, שלפי חכמת הקבלה נברא באות קוֹ"ף, והמשימה החודשית שלנו תהיה לשמור על דמותנו כבני-אדם. כי אמנם האדם לא נוצר במקרה ולא התפתח מהקוף, אך אם לא ישים לב הוא עלול להפוך לקוף...

העולם שייך לזקנים

המדרש מציג שתי אפשרויות כיצד יראו ימי הזקנה: עם הארץ נעשה דומה לקוף, ואילו "בן תורה" הופך דווקא למלך. אם הדברים החשובים ביותר בחיינו הם ההנאות הגשמיות כשלעצמן, אזי כשיבואו ימי הזקנה והגוף יתחיל לבגוד בנו, "וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ"[2] –  נאבד את כל היתרונות שהיו לנו, ובמקום הפנים המוצלחות שלנו כבני-אדם נרגיש כמו בכלוב הקופים בגן החיות.

אבל אם אנו "בני תורה" – כלומר, שמרכז החיים שלנו קשור לעולם הרוחני של התורה והמצוות – אזי דוקא כאשר כוחות הגוף יחלשו, תוכל הנשמה להאיר דרך הגוף שהזדכך. הסובבים את הזקן צריכים לרחוש לו כבוד בכל מקרה, "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"[3] – אך אותו זקן שחכמת התורה, חכמת החיים והמעשים הטובים מאירים בו, "אין זקן אלא זה שקנה חכמה"[4], זוכה בצדק לכבוד מלכים, ושער השיבה הוא ככתר לראשו, "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה"[5].

הזקנה המופלגת מגיעה לשיאה בגיל מאה (שכיום אינו נדיר כל-כך), עד שחז"ל אומרים "בן מאה – כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[6]. והנה כשהיהודי הראשון, אברהם אבינו, מגיע לגיל תשעים ותשע  שנה הוא מתבשר על הולדת הבן-הממשיך. ואז "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד?!"[7]. אכן, אומר לו הקב"ה, צחק לבריאות כל שנת המאה, כי בסופה יוולד לך הבן יִצְחָק. כדי להוריד לעולם את נשמת יצחק, מתוך אוצר הנשמות העליון, צריך שאברהם יגיע לדרגה גבוהה כזו שגופו "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – כבר אין לו אישיות פרטית מוגבלת, אלא רק נשמה יהודית קדושה וטהורה. בכך ממצה אברהם את שליחותו בעולם, כפי שהצטווה בתחילה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ..."[8] – והרי המלים לֶךְ לְךָ עולות בגימטריא מאה!

והנה הגענו לחוש-הנפש המיוחד לחודש אדר לפי הקבלה, הלא הוא חוש השחוק-הצחוק. מתברר שדוקא בגיל מאה – כגימטריא של האות קו"ף – ניתן להגיע לצחוק אמיתי, לצחוק על הבלי העולם-הזה, לא צחוק של יאוש ציני, אלא מתוך ראייה שניתן לגבור על מגבלות העולם ולהביא לתוכו עוד ועוד ילדים יהודים צוחקים. 

מלך מוליך

נחזור לצומת הדרכים בין קוף למלך. לכאורה, המלך הוא הפכו הגמור של הקוף, אבל במבט לעומק נגלה שהרבה מלכים ושליטים, מכל הסוגים, נוהגים למעשה כקופים. הקוף מעתיק ומחקה את פעולות האדם, כמו בשיקוף (וגם באנגלית copy). כך גם עושים הפוליטיקאים שכל הזמן בודקים מה רוצה העם – וזה מה שניתֵן לו. מה אומרים סקרי דעת-הקהל המעודכנים – וזו תהיה המדיניות שלנו. שלטון כזה אינו מנהיג את את העם אלא מונהג על ידו, וגם אם הוא חביב הקהל והרייטינג שלו מטפס, הרי באמת הוא כקוף מוכשר ותו לא.

הפקודות של מלך כזה אינן אלא הצגה. "אתה רוצה לאכול? ובכן, הנני מצוה עליך לאכול!" – בקול סמכותי ובנפנוף שרביט רב-רושם. כזה הוא המלך אחשורוש: העם רוצה לחם ושעשועים – הוא יקבל משתה, "כרצון איש ואיש", עד כלות החושים. הגברים רוצים לשלוט בבית? ובכן הנני מצוה שכל איש יהיה שורר בביתו. המן רוצה להרוג את היהודים? ובכן, עשו כטוב בעיניכם! עד שיבוא ילד קטן ויגלה את הסוד שלמלך הזה יש פרצוף-קוף...

אבל מנהיג אמיתי יודע להוביל את העם למקום אחר, מלך שיודע להוליך – כמו אדם זקוף וחכם ולא כמו קוף. מנהיג חיצוני ויח"צני, המונהג כמו קוף, ישתדל להיות צעיר ויפה, כדי לשקף להמונים את הדמות הנוצצת שאותה קל למכור ולשווק. אבל המנהיגים בתנ"ך נקראים "זקני העם" – הם מביאים איתם את חכמת-החיים הטובה של הזקנה, וגם אם צעירים הם בגילם הרי יש בהם "טעם זקנים", ולכבוד התפקיד המנהיגותי יוענקו להם כשי כמה שורות שערות לבנות בזקנם, עד שיראו "כבן שבעים שנה"[9]. הדברים האלה נוגעים גם למי שאינו נושא בתפקיד ציבורי, כי כל אדם נבחן בכשרון ההנהגה שלו, החל משליטה פנימית עצמית.

הרז של פורים

לאחר שנגענו בשמה של האות קו"ף וגם בחשבון הגימטריא שלה, נעסוק כעת בצורתה. הקו"ף היא האות היחידה באלף-בית (מלבד האותיות הסופיות) היורדת מתחת לשורת האותיות, כאילו פושטת רגל ארוכה כלפי מטה, מתחת לקרקע היציבה עליה עומדות כל חברותיה.

אותיות הלשון העברית מייצגות ערוצי אור אלוקי המחיה את המציאות, וכך האות קו"ף מייצגת את דרגת האור האלוקי היורד למטה-מטה. במושגי הקבלה, זוהי ספירת המלכות – המופע החיצוני והתחתון ביותר של הנוכחות האלוקית – היורדת למקומות הנמוכים והירודים של המציאות, ממש עד ל"עמקי הקליפות הטמאות", כמו מלכות אחשורוש המהווה צל קלוש למלכותו של ה'. זהו מצב של "הסתר פנים" אלוקי, כרמוז בשמה של אסתר המלכה שנלקחה לבית אחשורוש[10]. אך האם ניתן להחלץ מתוך מצב כזה, כאשר האור המקורי התעמעם כל-כך עד שטבע במלכות פרס המגושמת והמסורבלת?

ובכן, בצורת האות קו"ף נמצאת גם התקוה. בכתיבת סת"ם מדויקת, הרגל של האות קו"ף היורדת למטה, היא בצורת האות זי"ן, ואילו החלק הימני-העליון של האות הוא בצורת האות רי"ש. הזי"ן יורדת למטה, אבל הרי"ש מקיפה אותה ושומרת עליה מלמעלה – כמו מרדכי השומר על אסתר באשר תלך, "כאשר היתה באמנה אתו"[11]. זהו האור המקיף, האור האלוקי "הסובב כל עלמין", שבכוחו להפוך את החושך התחתון לאור. כך רומזת האות קו"ף למלה קדוש, "קו"ף קדוש"[12].

צירוף האותיות רי"ש וזי"ן, המרכיבות את האות קו"ף, יוצר את המלה רז. זהו הרז, הסוד הכמוס, של פורים – איך גזרת ההשמדה הפכה לבסוף לישועה גדולה, "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם"[13]. זהו הרז כיצד ניתן להפוך את החושך עצמו לאור, שהרי המלה רז שווה בגימטריא אור.

נוכל לסכם שהצחוק החיובי שייך גם למבוגרים. אם רק ידעו לא לחיות כמו עמי-הארץ, שמלבד המשתה של אחשורוש אין להם דבר בחיים, ובימי זקנתם הם מרגישים כקוף בין בני-אדם – אלא כ"בני תורה" היודעים שהעולם הפיזי ללא נקודת הקודש אינו אלא הבל. אדרבה, דוקא בגיל מאה מגלה היהודי את הרז שמאפשר לו לצחוק על העולם ולהיות מלך אמיתי.

פורים שמח לכולם!



[1] קהלת רבה א, ב.

[2] קהלת יב, א.

[3] ויקרא יט, לב.

[4] קידושין לב, ב, וברש"י.

[5] משלי טז, לא.

[6] אבות ה, כא.

[7] בראשית יז, יז.

[8] שם יב, א.

[9] ראה משנה ברכות א, ה. גמרא ברכות כח, א.

[10] כדברי חז"ל "אסתר מן התורה מניין? שנאמר 'ואנכי הסתר הסתיר פני'". חולין קלט, ב.

[11] אסתר ב, כ.

[12] שבת קד, א.

[13] שם ט, א.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION