הורים וילדים

הורים וילדים

'אב' פירושו הורה, ואם כן חודש אב הוא זמן להרהר ביחסינו להורינו. מהי משמעותה הפנימית של מצות כיבוד הורים, והאם ניתן ללמוד ממנה כיצד להיות הורים טובים יותר?


שמות החודשים בלוח השנה היהודי 'עלו' מבבל, ולרובם אין משמעות פשוטה בעברית. יוצא דופן הוא שמו של חודש אב, שמשמעותו פשוטה – הורה.

יחסי הורים-ילדים הם סוגיה מורכבת, רגישה ומרגשת, המפרנסת לאורך דורות את תחומי הפסיכולוגיה, הספרות ועוד. והנה, בתחום זה חל מהפך מסוים בעת החדשה. אם פעם מקור סמכותם של ההורים כמייצגי המסורת היה ברור והחלטי, הרי שכיום חווית הקִדמה וההתחדשות גורמת לזלזול בעבר, למרידה בו ולהאשמתו בכל משברי החיים של הילד. ממילא, נוצר שינוי מוחלט של שיווי המשקל ביחסי הורים-ילדים ואף ערעור כל מוסד המשפחה.

במובן זה, אפשר לדרוש את כינויו הנוסף של החודש, מנחם-אב, כמלמד על הצורך לנחם ולשקם את הזלזול במושג האבהות, ובהרחבה, ההורות בכלל. ומובן, שנחמה עמוקה לא מסתפקת בשיקום ההריסות, אלא חותרת להבנה של סיבותיהן, ואפילו להצדקה מסוימת שלהן, כשגולת הכותרת של תיקון יחסי ההורים והילדים תהיה הבנה עמוקה ומחודשת שלהם. נחתור להבנה זו מזוית ראייתה של פנימיות התורה.

להיות הורים ולכבד הורים

נושא האבהות הוא מהחשובים בתורה, שחלקה הראשון מורכב מספורי חייהם של האבות והאמהות המהווים תשתית לחיינו. אך מעבר לכך, יסודות החיים היהודיים היום-יומיים הם המצוות, וכשחושבים על "אב" עולות שתי מצוות עיקריות – המצוה להיות אב והמצוה לכבד את האב.

המצוה הראשונה בתורה היא מצות "פרו ורבו" – המצוה להיות הורים. מצוה זו ניתנה מיד עם בריאת האדם בצלמו ובדמותו של הבורא, והיא המשקפת יותר מכל את יכולתו של האדם להיות 'בורא' להמשיך בתהליך המופלא של הבריאה. את חתימת מעשה בראשית במלים "אשר ברא א-להים לעשות" דורשים חז"ל כהוראה שנשאר עוד הרבה מה לעשות – כלומר, לתקן ולשכלל בתוך העולם; אך ברור שהעשיה היחידה שממש ממשיכה את פלא הבריאה בעולם היא הלידה (כביטוי השגור היום בתרבות הכללית, 'לעשות ילד'). לידה אינה רק שינוי ושכלול של הקיים אלא יצירת חיים חדשים. בלשון השגורה בפנימיות התורה, כל פעולה היא "יש מיש", ואילו יצירת חיים חדשים היא "יש מאין".

מסיבה זו, בלידת ילד ההורים מוגדרים כשותפיו של בורא העולם. חכמינו אף קושרים לכך את המצוה השניה שהוזכרה, מצות כיבוד אב ואם:

שלשה שותפין הם באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני (קידושין ל, ב).

 

לפי זה, כיבוד הורים איננו רק חיוב מוסרי של הכרת הטוב למי שבחר ללדת אותי והשקיע מאמצים רבים בטיפוחי ובגידולי. כיבוד הורים הוא הכבוד ל"צלם אלוקים" שבהם, לגילוי האלוקי שהבליח בתוכם בשעת יצירת הולד, ולכן הוא גם מעיד על הכבוד שאנו רוחשים לבורא העולם.

כיבוד הורים – מהמשכיות לתגובה

עד כאן תואר כיבוד הורים כיחס כבוד מתבקש של הנברא אל בוראו, המורחב גם אל ההורים השותפים בבריאת הילד. הדגשת פלא הבריאה עונה לזלזולו של האדם המודרני בהוריו, אנשי העבר. היא מבהירה, כי כל הקִדמה הנחשקת אינה אלא שכלול של הקיים וניתוח של המציאות, אבל הפלא היסודי של הקיום הוא מעבר להשגת האדם ועליו להתייחס עליו בענוה.

אך יש מי ש'התבגר' גם מההתלהבות המודרנית מהקדמה, ולכן תשובה זו לא תספק אותו. אובדן האמון בכל-יכולתו של האדם והכרת חולשותיו גורמות לערעור בכך שהלידה היא ביטוי האלוקי שבאדם. הרי הלידה היא פועל יוצא של תאווה נמוכה וגידול הילדים עונה על צורך אישי של ההורים, ומה יש לכבד פה?! ועוד, יש בעולם כל כך הרבה חסרונות ורוע, ומי אמר שטוב בכלל שנולדתי?!

בשביל לתת מענה לטענות אלו יש להעמיק עוד ביחס בין מצות "פרו ורבו" למצות כיבוד אב ואם: כיבוד אב ואם אינו רק המשך ליצירת החיים, אלא, בעומק יותר, הוא גם תגובה ללידה. ההמשך הטבעי ללידה הוא הדחף להפוך בעצמי להורה – זו בעצם ההנחה שהעולם שואף להמשיך ולהיברא, והתכלית צפונה בעתיד. לפי הנחה זו העינים מכוונות אל העתיד, אל ההמשך, ואין מקום להסתכל לאחור. לעומת זאת, כיבוד הורים הוא מעין עצירה של השטף ופניה לאחור כדי להביט בפניו של המקור ממנו באתי, לייחס לו חשיבות ומשמעות ולהפריך את התחושה שאינו אלא חוליה בשרשרת האבולוציה ששיאה עוד לפנינו. בלשון הקבלה, הלידה היא גילוי של "אור ישר" – המשך של האור שמאיר בורא העולם בבריאתו – ואילו כיבוד הורים הוא "אור חוזר".

לברוא יש מאין ולהחזיר את היש אל האין

המגיד רבי דוב-בער ממעזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב, אמר כי העולם נברא יש מאין, ואילו תפקידם של הצדיקים הוא להחזיר את היש אל האין (ובמובן מסוים, להחזיר את הגלגל אחורנית זהו תפקיד קשה יותר וניסי יותר). במונחים אלה, קיום מצות "פרו ורבו" הוא המשך הבריאה יש מאין (כפי שהוסבר), ואילו כיבוד הורים מבטא את המגמה להחזיר את היש למקורו באין האלוקי.

לפי זה, דווקא הנטיות המרדניות, החל משובבות של ילד הגורמת לו לקרוע את בגדיו ולהשחית את מה שנופל לידו, ועד לתנועה האנרכיסטית הדוגלת בפירוק מסגרות, אינן אלא ביטוי משובש של הרצון להחזיר את היש אל האין – רצון לפרק את היש לגורמיו ולהיות שותפים פעילים בחוק האנטרופיה המוטבע במציאות... השיבוש הוא בכך שהחזרת היש לאין איננה החתירה לביטולו והריסתו – זו פעולה קלה, שאין בה כל חידוש ותיקון. החזרת היש לאין באופן הרצוי היא היכולת לגלות בתוך היש הקיים את מקורו האלוקי, לחשוף בתוכו את הכוונה המקורית של בריאתו. פעולה זו היא עצירת התדרדרותה-התרחקותה של הבריאה ממקורה, אך היא אינה הרסנית – היא מאששת את הקיום ומביאה אותו אל תכליתו.

זו התשובה לשתי הטענות: כיבוד הורים אינו המשכיות של עולם ישן שאנו הולכים ומתרחקים ממנו, אלא התגובה אליו ממקומנו שלנו, כדי לייצב את עולמנו ולתת לו משמעות חיובית. זו היכולת לעצור את שטף הקיום ולהפוך את כיוונו, כשדווקא המבט אל המקור הופך את הקיום למוצדק ונותן פשר לחיים. המבט הזה אל האין שבבסיס היש גם נותן פרשנות מחודשת להתנהגות ולרצון של ההורים: הדגש מוסט מתאוות ואינטרסים, שהם פועל יוצא מההתדרדרות, ונחשפת השותפות שלהם בבריאה ובכוונה האלוקית. כשהניצוץ האלוקי שבהורים מאיר לנגד עינינו הוא הופך את הכבוד אליהם לטבעי ומשמח, ומעורר חשק להשתתף גם כן במיזם האלוקי הזה, בלידת ילדים משלנו.

גל עיני - אהבה וזוגיות, חדרי ילדיםתורה ומדע, טונה לילדיםפנימיות התורהפסיכולוגיה יהודיתחודשי השנהתורת הנפשחסידות


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION