עם המלך בגלות

משל חסידי עמוק מגלה איך בתוך כל הצער של אבלות החורבן, מסתתרת נקודה של שמחה שהיא סוד הנחמה. מאמר לתשעה באב ולשבת נחמו 

 

איך מצליחים להפוך את אבלות החורבן לששון ולשמחה, את נבואות הפורענות לנבואות נחמה, ואת הקינות של תשעה-באב למחולות של חמשה-עשר באב?

כדי לעשות כראוי 'גלגול ראש' כזה, חייבים סיפור חסידי... והפעם, על אחד מגדולי צדיקי החסידות, רבי יעקב יצחק מלובלין, הנודע בכינויו 'החוזה מלובלין' (או סתם 'החוזה') על שם רוח הקודש המופלאה שהתגלתה אצלו, בהיותו רואה וחוזה למרחקים. החוזה הסתלק מן העולם בתשעה באב, ואין מתאים יותר ממנו להמתיק את היום הזה.

מדוע שמחים החסידים

אחד מגדולי תלמידי החוזה היה רבי משה טייטלבוים, הנקרא על-שם ספרו 'ישמח משה'. על נסיעתו הראשונה לחוזה סיפר הישמח-משה עצמו את הדברים הבאים, כפי שמסר בשמו נכדו הגדול רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים (ה'ייטב לב')[1]:

כאשר עמד הישמח-משה על דרכי החסידים, היה קשה בעיניו מנהגם של החסידים להיות תמיד בשמחה, והרי כתוב בפירוש בשולחן-ערוך "ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש"[2]! לכן, לפני שנסע לחוזה, התפלל אל ה': "אתה יודע מחשבותי ועומק לבבי... היה נא בעזרתי שבבואי אל הצדיק הקדוש יתרץ לי את הקושיא הזו". והנה, תיכף כשנכנס אל חדרו של החוזה, אמר לו הרבי: "מדוע פניכם כחושים היום? הן אמת שכתוב בשולחן ערוך 'ראוי לכל ירא שמים'... אבל כבר אמר החכם 'צהלה בפני ואבלי בלבי'...

עצרנו באמצע דברי החוזה כדי שנוכל להתבונן בהם במנות קטנות. תחילה אפשר כמובן להתפעל מרוח הקודש של הרבי, הפותר לחסיד את שאלתו עוד בטרם יפתח את פיו. אך מהי באמת התשובה, כיצד אפשר לשאת את שני ההפכים גם יחד, להיות "מצר ודואג", כמו שכתוב בשולחן-ערוך, וגם להיות שמח וצוהל – בו זמנית?

שמח בחוץ, דואג בפנים

החוזה מצטט את 'מאמר החכם', שמקורו בספר חובת הלבבות – ספר המוסר החשוב ביותר מתקופת הראשונים – "צהלה בפני ואבלי בלבי"[3]. אני מתנהג בשמחה, אומר 'לחיים', מזמר ורוקד, אבל בחדרים הפנימיים שלי, עמוק בתוך הלב, אני בצער עצום.

החלוקה הזו בעולם הנפשי שלנו בין החיצוניות השמחה לפנימיות הרצינית ודואגת, לקוחה מ'העולם הפנימי' של הקב"ה עצמו! כך נאמר בירמיהו, נביא החורבן "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'"[4], ופירשו חז"ל בגמרא[5]:

מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו [ששם הוא בוכה]. מאי "מִפְּנֵי גֵוָה"? אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רב שמואל בר נחמני אמר, מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה [האם יש בכי לפני הקב"ה]? והאמר רב פפא, אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו"[6]! לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי [לא קשה, כאן בחדרים הפנימיים וכאן בחדרים החיצוניים].

בחדרים הפנימיים של הקב"ה, במקום הנסתר הנקרא 'מִסְתָּרִים' הוא מתכנס כביכול בתוך עצמו ובוכה על החורבן ועל מצבם השפל של בניו אהוביו, ואילו כלפי חוץ, במקום שבו הוא מתגלה לברואיו, שם הוא מראה פנים שוחקות, "עֹז וחדוה". זהו ממש התאור של החסיד ש"צהלתו בפניו ואבלו בלבו" – בחוץ הוא מקיים "עבדו את ה' בשמחה", ובתור 'חסיד שמח' אמיתי הוא לא שוקע לרגע בכבדות ועצלות, אבל בתוכו פנימה לבו נשבר ונדכה, בחדרי-הנפש הפנימיים הוא בוכה מרה על כל חסרונותיו, ועל צער השכינה בכלל. במקום שהוא מרגיש את עומק הגלות – שם הוא מלא אבלות (ואכן, גלות בגימטריא אבלות).

חסיד כזה הוא 'כלי' מתאים לגילוי סודות התורה, "אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[7]. "לבו דואג בקרבו" וגם "צהלתו בפניו" (ומבחינה מסוימת אפילו בתשעה באב יש מעט שמחה, ולא דכאון גמור חלילה[8]).

בכיה וחדוה גם יחד

ועדיין, אפשר לחשוב שיש איזו 'הפרדת רשויות'; השמחה היא רק כלפי חוץ, אך באמת, לפני-ולפנים, במעמקי הנפש, הלב נשבר עד אין סוף, ללא טיפת שמחה. האם כך הדבר? האם כל השמחה היא 'העמדת פנים'? האם עבודת ה' בשמחה אינה שמחה אמיתית ופנימית?

נחזור לחדרו של החוזה מלובלין, ונשמע את המשך דבריו לתלמידו החדש:

הן תאמינו לנו כי אנחנו אומרים תיקון חצות בבכיה והספד, ועם כל זה הכל בשמחה. וכך לִמְדַנּוּ רבינו הקדוש הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג[9], על פי משל למלך שנשבה למרחקים ועמד לפוש אצל אחד מאוהביו, וכראותו את המלך בשביה הלך ובכה מאין הפוגות, ועם כל זה שמח כי המלך הוא מתאכסן אצלו. והנמשל מובן, כי השכינה עמנו"... [התשובה הזו הניחה לגמרי את דעתו של התלמיד, שדבק מאז ברבו הקדוש].

ובכן, החוזה מעיד על עצמו "תאמינו לי" – ואנחנו ודאי מאמינים – שהוא אומר תיקון חצות בבכי והספד. ניכנס קצת לאוירה של תיקון חצות, ונקרא מתוך הסידור: "ישב על הארץ... ורגליו יחפים ממנעל, ויתן אפר מקלה על ראשו במקום הנחת תפילין", ואז אומרים מזמורי-קינה – "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו... א-להים באו גוים בנחלתך... זכֹר ה' מה היה לנו"...

ומה באמת קורה אז, כשהרבי יושב על הארץ ובוכה על החורבן, על גלות השכינה? לכאורה, כל השמחה החיצונית נעלמה ואיננה ונותר רק הצער לבדו, "במסתרים תבכה נפשי". המסכה השמחה הוסרה מהפנים, ואנו רק בוכים בדמעות שליש... אך לא כך! החוזה אומר בנשימה אחת, "עם כל זה, הכל בשמחה" – גם תוך כדי תיקון חצות, אני נמצא בשמחה!

כדי להסביר זאת, מביא החוזה את המשל הנפלא בשם רבו, הרבי ר' שמעלקא. כאן כבר ברור לגמרי ששני הרגשות הסותרים לכאורה נמצאים בו זמנית בתוך הלב, השמחה והדאגה. שהרי אותו אוהב של המלך "הולך ובוכה מאין הפוגות" על שהוא רואה את המלך במצבו הנוכחי, ומצד שני – באותו הרגע ממש – הוא מלא שמחה חרישית על שהוא זוכה לארח אצלו את המלך, בביתו הפרטי.

הסוד הזה כתוב כבר בספר הזוהר הקדוש "בכיה תקועה בלבי מצד זה וחדוה תקועה בלבי מצד זה"[10] – מצד אחד בכי, צער ודאגה, ומצד שני עוז וחדוה, שמחה וצהלה – ושניהם בתוך הלב.

"בלבבי משכן אבנה"

כדי להפנים את נשיאת-ההפכים הזו, אנו זקוקים למשל העמוק שמסביר לנו כיצד שתי תנועות הנפש מתקיימות זו לצד זו, ואף מעמיקות זו את זו.

היכן בדיוק אנחנו מארחים את המלך הגולה? כאשר נשרף בית המקדש, ארמונו של המלך, המלך יוצא לגלות והוא בורח... אל הלב שלנו! "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"[11] – אצל כל יהודי בארבע אמותיו הפרטיות יש מעין השראת השכינה בבית המקדש. "ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל"[12].

כמובן, התכלית היא שהמלך יחזור להתגלות במלוא כבודו ופארו בתוך ארמונו, ואז גם השראת השכינה בלב שלנו תהיה בגלוי באין-ערוך, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[13] – בבית-המקדש ובתוך כל ישראל. אבל גם עכשיו, עמוק בפנים, הוא לא עזב אותנו לגמרי, הוא נמצא איתנו היכן שאנחנו. "גלו לבבל – שכינה עמהם"[14].

אם נדייק, עכשיו התמונה התהפכה. בשעת האבלות, בשעה של תיקון חצות, הבכי תופס את המקום הגלוי, והיכן השמחה? עמוק עמוק בפנים, במקום שאינו יכול כעת להתבטא. קודם דברנו על הדאגה הנמצאת בפנים, ב"בתי גואי", והשמחה שבחוץ, "בבתי בראי" – וכעת מתברר שהשמחה שפגשנו בפָנים החיצוניים מקורה עמוק עמוק בִּפְנים.

לשמח את המלך

נעמיק עוד שלב אחד במשל והנמשל. עסקנו בהרגשת הלב של אוהב-המלך, שהמלך הגיע אל ביתו הדל. אבל מה חושב המלך עצמו? ארמונו נשרף, מלכותו חדלה להתקיים, עמו התפזר, נהרג ונמכר לעבדים, והוא עצמו בורח ממקום למקום, בבדידות מזהירה, עד שהוא מוצא מקלט זמני בבית מט לנפול...

לכאורה, המלך נתון במצב-רוח ירוד לגמרי, ממש 'על הפנים', 'נעבעך נעבעך' (מסכן). ואם האוהב שמח באיזה-שהוא מקום על שהמלך נמצא אצלו – מה זה נוגע למלך עצמו?

אבל האמת היא שגם המלך שמח בשמחה הזו. מה יכול לעודד את המלך במצב הזה? שיש מישהו ששמח שהוא נכנס לביתו. המלך רואה עד כמה האוהב הזה נאמן לו, עד כמה הוא שמח לראות אותו, ואז הוא רואה שלא אבדה תקותנו. למרות הכל, יש אנשים שעודם נאמנים לי, שרוצים את מלכותי.

הדוגמא לזה בתנ"ך היא מדוד המלך, כאשר נאלץ לברוח מפני אבשלום בנו שמרד בו. דוד מסתובב עם קומץ הנאמנים שלו, וכל העם נוטה אחרי אבשלום, המוצלח והאהוב. והנה, בעבר הירדן, באים אל דוד אוהבים נאמנים, אלו ששומרים לו אמונים, ומביאים לו צידה. המאכלים והשתיה שהביא ברזילי הגלעדי וחבריו לדוד, יותר משהיו חשובים כמזון גשמי הם היו מנחת אהבה – התקוה לחזור לכס המלכות. ואכן, כאשר חזר דוד למלכותו, הוא לא שכח את החסד הגדול הזה וגמל טובה לאוהביו[15].

כמו שאוהבו של המלך שמח שהמלך נמצא עמו – כך המלך עצמו שמח למצוא מקום מנוחה אצל אוהבו, הוא שמח לראות את אוהבו שמח בבואו. והשמחה ההדדית הזו היא תקוותנו.

השמחה הזו קיימת אפילו ברגע החורבן עצמו. אמנם הגמרא, בהמשך הדיון על הבכי והשמחה אצל ה', שואלת מהפסוק "וַיִּקְרָא א-דני א-להים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק"[16] – הרי שגם ב"בתי בראי" אין שמחה אלא בכי! ומתרצת הגמרא "שאני [שונה] חורבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו..." – ומשמע שבשעת החורבן עצמו אין שמחה כלל. אבל האר"י הקדוש אומר שבאמת גם ברגע החורבן ממש היתה שמחה אצל הקב"ה – שמחה על כך שהוא כלה את כל חמתו על העצים ועל האבנים ואילו עם ישראל ממשיך להיות חי וקים, ובו ממשיך ה' לשכון, כמו המלך שנמצא בבית אהובו.

אם גם בתוקף הגלות והאבלות אנחנו 'מחזיקים ראש' עמוק עמוק בפנים, ושמחים על שהקב"ה איתנו תמיד – גם הקב"ה שמח להיות איתנו, וביחד מתעוררת התקוה והוודאות שאכן תבוא הגאולה.

נמצא שהמהפך מאבלות לנחמה, מצער לשמחה, ומגלות לגאולה – מתחיל בעיצומו של תשעה באב, כאשר בתוך אבלות החורבן אנו יודעים שה' לא עזבנו, הוא איתנו בכל מקום ואנו איתו, ועל זה בהחלט אפשר לשמוח.

לאחר הסיפור על הרבי מלובלין, מוסיף נכדו של 'הישמח-משה' עוד 'ווארט' יפה, שאיתו נחתום. על הפסוק "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ"[17], דרשו חז"ל "מכאן אמרו, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה"[18] – אפשר לחשוב שהיום אנו רק מתאבלים על ירושלים, ולעתיד לבוא נזכה לראות בשמחתה, אבל מהלשון "המתאבלים" (בזמן הווה) משמע שגם בזמן האבלות עצמה אנו מתחילים להרגיש את השמחה, שמחת המלך שנמצא איתנו. לכן "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ" כבר עכשיו, ואז תזכו לששון ולשמחה בגאולה האמיתית השלמה ובבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

נקנח בגימטריא נחמדה: נעבעך נעבעך = רבי רבי = משיח בן דוד. מי שרואה את המלך בגלותו ודלותו, כשהוא נראה נעבעך נעבעך, אך משתתף איתו בצערו ואומר עליו "אוי רבי רבי", זוכה לראותו מתגלה כמשיח בן דוד.

שיהיה לכם ט' באב עצוב ושמח!



[1] מתוך ספר ייטב פנים, סוף חלק 'יפה לעינים', מובא כאן בעיבוד.

[2] שולחן ערוך אורח חיים א, ה.

[3] חובת הלבבות שער הפרישות פ"ד.

[4] ירמיה יג, יז.

[5] חגיגה ה, ב.

[6] דברי הימים א' טז, כז.

[7] שם יג, א.

[8] והרמז: המשפט צהלה בפני ואבלי בלבי עולה בגימטריא שסה, כמניין ימות השנה (החמה), לומר שבכל ימות השנה צריך לנהוג כך.

[9] מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, שמקפידים להקדים לשמו הרבי ר'.

[10] זוהר ח"ג עה, א.

[11] ברכות ח, א. וראה מה שהתבאר בשיעור ה' אלול תשע"ג.

[12] ראשית חכמה שער האהבה פ"ו.

[13] שמות כה, ח.

[14] מגילה כט, א.

[15] ראה שמואל ב' פרקים יז, יט. מלכים א' ב, ז.

[16] ישעיה כב, יב.

[17] שם סו, י.

[18] תענית ל, ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION