קידוש חג האהבה

ט"ו באב ויום הכיפורים היו פעם שניהם ימי שידוכים, והם מגלמים שני סוגי זיווג: זיווג משמים וזיווג מהארץ. עם הזמן התגרשו שני ימים אלו, וכעת הגיעה העת להשיאם מחדש – ואיתם את פלגי העם שהם מייצגים. 

 

לכל המאמרים על אהבה וזוגיות

במבט ראשון נדמה כי חודש אב, שבתשעה שבו נחרבו שני בתי המקדש, הוא החודש העצוב ביותר בשנה העברית; אך הנה, בדיוק בלבו, כשהלבנה במילואה, ישנו יום המוגדר בגמרא כאחד הימים הטובים ביותר בשנה: ט"ו באב, יום של שידוכים ואהבה.

מהי משמעותו של ט"ו באב, מה אנו יכולים ללמוד ממנו, וכיצד ביכולתנו לחברו למציאות השוררת סביבנו היום?

ט"ו באב ויום הכיפורים – הימים הטובים ביותר

המקור למסורת ט"ו באב נמצא במשנה, בסופה של מסכת תענית[1]. המשנה מתארת מסורת עתיקה ומופלאה של היכרויות ושידוכים שננהגה בארץ ישראל, וזה לשונה:

 לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת [מחוללות] בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל".

 במלים פשוטות, המשנה מתארת מעין מפגש 'פנויים-פנויות' יהודי קדום, שבמהלכו היו בנות ירושלים יוצאות לכרמים, לבושות בבגדים לבנים (שבכוונה שאלו זו מזו, כדי ליצור שוויון בין עניות לעשירות), והיו רוקדות לעיני הבחורים כדי שייקחו אותן לכלות.

המשנה, ובעקבותיה גם הגמרא, מפרטות יותר לגבי הדברים שהיו אומרות קבוצות בנות שונות לבחורים כדי שיבחרו בהן. אך כאן נבקש להפנות את תשומת לבנו לפרט אחר, והוא שני הימים שבהם התרחש הטקס: חמישה-עשר באב ויום הכיפורים. מציאתם של שני ימים אלו מוזכרים בנשימה אחת גורמת לנו לעצור ולשפשף את עינינו. סליחה? יום הכיפורים – יום הצום, הצער והתפילות – היה יום טוב של עשיית שידוכים?! חמישה-עשר באב – יום שאיש כמעט לא שמע עליו ושאינו מוזכר כלל בחומש – היה שווה ערך ליום הקדוש ביותר בשנה מדאורייתא?!

שני ימי המחול בכרמים, אם כן, מהווים בעצמם מין זוג מוזר. מה סוד השידוך בין שני ימי השידוכים?

זיווג משמַים, זיווג מהארץ

לפני הכל, עצם העובדה שהיו שני ימי שידוכים אומרת דרשני. אם נקבעו שני ימים שונים לשידוכים ניתן לשער כי הם נועדו לבטא שתי תפיסות שונות של שידוכים, או שני סוגים של שידוכים. נתבונן בידוע לנו על כל אחד מהימים וננסה להקיש לגבי תפיסת השידוכים שהוא רומז אליה.

נפתח ביום הכיפורים, שעליו ידוע לנו יותר. נאמר על יום הכיפורים כי יש לנסות ולהידמות בו ל"מלאכי השרת"[2]. ביום זה מתנזרים מאכילה ומשתייה, עומדים כל היום בתפילה ומנסים להגיע לשורש נשמתנו הגבוה ביותר. איזו מין תפיסת שידוכים מסמל יום כזה? בפשטות, נראה כי הוא מסמל את האמונה בשידוכים שמימיים – שידוכים המכוונים 'מלמעלה', של 'נשמות תאומות' בעלות שורש רוחני משותף, המתאחדות והופכות לנשמה אחת. לפי גישת השידוכים השמימיים, לכל אדם יש בן זוג אחד מיוחד המיועד לו מאז ומעולם, וכאשר הוא פוגש אותו זהו ממש "זיווג משמים" שהמלאכים כביכול ארגנו אותו.

אם שידוכי יום הכיפורים הם רוחניים באופיים, שידוכי ט"ו באב שייכים, מן הסתם, לקוטב השני. לעומת הזיווג משמים ישנו שידוך פשוט ומוכר יותר, הנעשה לפי נטיות הלב ורגש האהבה הטבעי. שידוכים כאלה הם שידוכים ארציים הצומחים 'מלמטה', מתוך הזרימה הטבעית של החיים והשתדלותם של אנשים בשר ודם. בהתאם לכך, אחת הסיבות שמונה הגמרא להפיכתו של ט"ו באב ליום חג, היא שכאשר התיישב עם ישראל בארצו, ביום זה "הותרו השבטים לבוא זה בזה"[3] – בוטל האיסור מהתורה להתחתן רק עם בני אותו השבט, וניתן ההיתר להתחתן לפי משיכת הלב, ללא הגבלת השיוך השבטי.

למרבה העניין, שתי גישות אלו מגולמות בשתי אמירות של חז"ל לגבי שידוכים, ההפוכות לגמרי בתוכנן[4]. מצד אחד אמרו חז"ל כי "ארבעים יום לפני יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני'": השידוכים הם משמַים, וקשורים בשורש נשמות בני הזוג עוד לפני שנוצרו ברחם אמם. מצד שני הם אמרו כי "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו": השידוכים תלויים בהתנהלותנו כאן על פני האדמה במהלך חיינו, ולפי בחירותינו בעיצוב חיינו כך השידוך שלנו[5]. האמירה הראשונה משקפת כמובן את שידוכי יום הכיפורים, והשנייה את שידוכי ט"ו באב.

מציאת חן, נשיאת חן

מאפיין נוסף של שני סוגי השידוכים מקופל בצמד מטבעות הלשון "מציאת חן" ו"נשיאת חן".

מה בין שני הביטויים? ובכן, "מציאה" פירושה גילוי של דבר-מה שבאופן מסוים כבר שייך לנו, או שמיידית משתייך אלינו. הביטוי "מציאת חן", לפיכך, פירושו מציאת החן של עצמנו בתוך הזולת. כאשר מישהו מוצא חן בעינינו משמעות הדבר היא שיש קו של דמיון בינינו, שבחינה מסוימת של שורש נשמתנו משתקפת בו ומזכירה לנו את עצמנו.

"נשיאה" לעומת זאת פירושה הרמה וסבילה של דבר-מה שונה מאיתנו (כבביטוי "נשיאת הפכים"), ושלאו דווקא מוצא חן בעינינו. "נשיאת חן" היא אפוא אהבת חנו של הזולת אף שהוא שונה ממני. כאשר מישהו נושא חן בעיני פירושו שאני אוהב אותו לא משום שאני מוצא בו דמיון לעצמי, אלא בשל תכונותיו ואופיו-שלו.

ניתן לראות על נקלה כיצד שני ימי השידוכים מקבילים לשני מטבעות לשון אלו:

שידוכי יום הכיפורים הם שידוכי מציאת חן. ב'זיווג משמים' מורגש שורש הנשמה המשותף לבני הזוג, ואם כן, החן שכל אחד מהצדדים מזהה באחר הוא בחינה משורש הנשמה של עצמו. אפשר לומר שהמחילה ביום זה על כל העבירות שבין אדם לחברו מאפשרת לחשוף את הדומה בין הבריות, וכך למצוא את שורשי הנשמות המשותפים.

שידוכי ט"ו באב לעומת זאת הם שידוכי נשיאת חן. כאשר נקודת המוצא היא המציאות הארצית, בני הזוג חווים עצמם כשני פרטים נפרדים. לפיכך, יסוד מרכזי באהבתם הוא הנשיאה והסבילה של תכונות האופי המנוגדות להם. התרת השבטים להתחתן זה בזה שנעשתה בט"ו באב היא בעצם הפתיחות להתקשר עם אנשים שונים מאיתנו.

ראוי לציין בהקשר זה, כי בגמרא הנ"ל, המבחינה בין זיווג שבו "לפני יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת" לבין זיווג הנקבע "לפי מעשיו", היא מוסיפה לגבי הסוג השני, הארצי, את המימרה הידועה "וקשים לזווגם כקריעת ים סוף". מדוע מופיע ביטוי זה דווקא בהקשר לזיווג מסוג ט"ו באב, זה של נשיאת החן? משום שכאשר התודעה היא שהמשודכים הם שני אנשים נפרדים, ולא שני חצאים של נשמה אחת, החיבור נחווה כקשה כמו קריעתו של דבר אחד לשניים (ואולי בזיווג כזה אכן צריך כל צד 'להיקרע' קצת: עליו להיפרד מחלק מדימויו העצמי על מנת שיוכל לחלוק את חייו עם מישהו שונה ממנו).

קודש, חול

ט"ו באב ויום הכיפורים הם אפוא צמד ימים קשורים אך שונים, המגלמים שתי בחינות משלימות של שידוכים. אך הנה, במרוצת הדורות איבדו שני ימים אלו בהדרגה את המכנה המשותף שלהם, ואיתו את מסורת המחולות בכרמים. היום הם כמעט הפוכים באופיים: יום כיפורים, שמראשיתו היה היום הרציני וה'חמור סבר' ביותר בשנה ("ועִניתם את נפשֹתיכם"[6] וכו'), איבד בשלב מסוים כל יסוד של שמחה, ריקודים ושידוכים; וט"ו באב, הגם שנותר, במעומעם, יום הקשור בשידוכים, איבד את מרכזיותו ואת קדושתו. אכן, אולי בשל הזנחתו המסוימת אומץ יום זה בדורות האחרונים דווקא על ידי הציבור שאינו שומר תורה ומצוות והוכתר כ"חג האהבה" – יום בילויים ארצי שאין לו דבר עם שידוכים או נישואים.

למעשה, ניתן לטעון כי בדורנו, מגלמים שני הימים הללו יותר מכל את הקרע בעמנו בין מחנות ה'קודש' וה'חול': יום הכיפורים, המאופיין בתענית ובפרישות, הפך לסמל הדתיות הנושאת עיניה אל מעבר לעולם הזה; וט"ו באב, בכך שהוכתר ל"חג האהבה" במובן המודרני שלה, הפך לסמל החילוניות החותרת לאינדיווידואליזם ולחופש. העובדה כי גם בערים החילוניות ביותר אין נוהגים לנסוע בימי כיפור, וכי גם הציבור החרדי מציין את ימי ט"ו באב כימים מועדפים לשידוכים ולחתונות, מסמלת את הזיקה ההדדית שעוד נותרה כגחלת עוממת בין המחנות.

אם ניזכר בתיאור מחול הכרמים של שני ימי השידוכים, דומה כי כל אחד ממחנות אלו נטל חלק אחד ממנו וזנח את השני: אנשי ה'חול' אימצו את השמחה, הריקודים והמפגש האנושי, אך שכחו את ניתובם אל עבר מחויבות ומשפחתיות, ובעיקר את העיקרון הפשוט של "שקר החן והבל היֹפי אשה יראת ה' היא תתהלל"[7]; ואילו אנשי ה'קודש' נותרו נאמנים לערכי המחויבות והמשפחתיות, אך איבדו משהו מהיכולת הפשוטה להתרועע יחדיו בטבעיות ובפשטות (אירוע שבו בנות מחוללות בכרמים מול בנים לא יעלה על הדעת בהקשר דתי היום).

ואכן, אנו יכולים לראות ששתי תפיסות השידוכים שפירטנו לעיל מאפיינות, בהכללה, את שני הציבורים הללו:

במודל ה'חרדי' יותר, השידוכים נעשים מתוך ניסיון לכוון להתאמה הרוחנית הגבוהה ביותר, כאשר יסוד הבחירה ומשיכת הלב קטנים יחסית – כשידוכי יום הכיפורים. במקומות רבים הצעות השידוכים מאורגנות על ידי ההורים, והמשודכים נפגשים בידיעה שנעשה ניסיון למצוא להם בן זוג מתאים. בנוסף, מודל שידוכים זה דוגל בגישה ולפיה אין צורך בהיכרות ארוכה וברקימת חיבור רגשי לפני הקשר, אלא במציאת ההתאמה הרוחנית, ואם החיבור הרוחני קיים האהבה כבר תצמח מאליה במסגרת הנישואים.

המודל ה'מודרני', לעומת זאת, הוא של שידוכים הצומחים מלמטה, דרך היכרות טבעית ורקימת קשר רגשי זה עם זה – כשידוכי ט"ו באב. גישה זו אינה מאמינה כי להורים צריך להיות חלק בשידוך (או אפילו אינם חייבים להסכים לו, אם זה מגיע לכך). לשיטתה, הזיווג תלוי בעיקר בנו ובבחירותינו, ללא ערבות מן השמים כי הן נכונות. למודל זה שתי גרסאות, האחת חיובית והאחת שלילית: במיטבו הוא נובע מפנימיות הלב – מרגשות עמוקים ויציבים המוכיחים עצמם לאורך זמן; במקרים הפחות טובים הוא נובע מחיצוניות הלב – מרגשות חולפים, הנגועים במידה גדולה בתאוות הגוף.

המחשה יפה לשתי תפיסות אלו נמצאת בשני הנוסחים המקובלים בכתיבת הזמנות לחתונות, הנהוגים בציבורים אלו, פחות או יותר. בציבור המודרני הנוסח המקובל אומר לרוב כי החתן מתחתן עם בחירת לבו (או לעתים בקיצור עב"ל). נוסח זה מדגיש את ממד הבחירה האוטונומית הצומחת מלמטה, ואת היותה בחירתו של הלב, לא של השכל. בציבור החרדי, לעומת זאת, מקובל יותר הנוסח ולפיו החתן מתחתן עם בת גילו (בקיצור עב"ג), כאשר "גיל" כאן פירושו מזל – אחד מכינוייו של שורש הנשמה[8]. נוסח זה מדגיש את האמונה בזיווג מיועד משמים, שהחתונה כאן בארץ רק מגלה אותו.

(למותר לציין, ששני המודלים הללו אינם משקפים את כל קשת הגישות לשידוכים הקיימת בעם. בתוך שני הציבורים שצוינו עצמם, ועל אחת כמה וכמה במגוון ציבורי הביניים הנחים ביניהם, ניתן למצוא גישות מאוזנות יותר שלא ניתן לשבצן באחת משתי הקטגוריות המוחלטות שהצגנו. עם זאת, בהחלט ניתן לראות שני מודלים אלו כשני הקטבים שביניהם משתרעת קשת הגישות, והמגדירים את גבולות הגזרה שלה.)

ימים טובים לישראל

ט"ו באב ויום הכיפורים מגלמים אפוא שני סוגי שידוכים, המייצגים בתורם שתי תפיסות עולם קוטביות בעם ישראל. אך מדוע צריכים שני עולמות אלו להיות כה מנותקים זה מזה? האמירה כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", הכורכת את שני הימים יחדיו, מקפלת בתוכה חזון של אחדות בין שני ימים-תפיסות אלו, מציאות שבה מורגש כי שניהם גם יחד "טובים לישראל". איפשהו במרוצת הגלות 'התגרשו' שני ימי השידוכים, על כל מה שהם מייצגים; כלום לא הגיעה השעה להשיאם מחדש?

עיקרון קבלי קובע שעל מנת לחבר זוג הפכים צריכה להתקיים ביניהם "התכללות": כל צד צריך להכיל בחינה של הצד האחר. התכללות 'מצילה' את שני הצדדים מהסתגרות ומניתוק ומאפשרת להם להכיר זה בערך זה ולהתקשר זה עם זה. אם נצליח ליצור התכללות בין שתי תפיסות השידוכים – להחדיר בחינה של ט"ו באב ליום הכיפורים ובחינה של יום הכיפורים לט"ו באב – אולי יהיה בידינו מפתח, ולו הזעיר ביותר, למפגש מחודש של שני העולמות.

כלילת בחינת ט"ו באב ביום הכיפורים פירושה החדרת בחינה של "בחירת לבו" במודל השידוכים של "בת גילו". החלטה להתחתן שאינה מתחשבת כלל ברגש – בין שהיא נעשית על ידי בני הזוג עצמם ועל אחת כמה וכמה אם היא נעשית על ידי הורים ושדכנים – כופה עצמה על הלב ועלולה להזיק לו. למעשה, על פי ההלכה, התכללות זו כבר קיימת, וזאת בדמות האיסור לקדש אשה מבלי שרואים אותה קודם[9] (וכפי שעולה מדברי הבנות המחוללות בתיאור ימי השידוכים: "בחור, שא עיניך וראה מה אתה בורר לך"). פיתוח של יסוד זה נמצא במונח החסידי "משיכת הלב", שגדולי החסידות הסבירו כי צריכה להתקיים בין בני הזוג לפני החתונה.

כלילת בחינת יום הכיפורים בט"ו באב פירושה החדרת בחינה של "בת גילו" במודל השידוכים של "בחירת לבו". תפיסת האהבה כמשהו שפשוט קורה בטבעיות וללא תכנון קוסמת בפשטותה, אך היא חד-צדדית ובלתי-מאוזנת. כמו כן, הדגשה בלעדית של ממד הבחירה בקשר, ללא התפיסה כי בנישואים יש גם גילוי של השגחה עליונה, הופכת את הנישואים לדבר המזומן בכל רגע לפירוק על ידי בחירה חדשה, אחרת. עינינו הרואות כי שיעור אדיר של זוגות שהחלו דרכם בפרץ התאהבות גדול מתפרקים אחרי כמה שנים, מותירים אחריהם שני אנשים פגועים וכאובים, ולעתים קרובות גם ילדים שחייהם שסועים לתמיד. חלק גדול מצער זה יכול להימנע אם משהו מכוֹבד הראש של השידוך ה'חרדי', וכן מהאמונה כי זיווג הוא גם משמַים, ישולב בתהליך בחירת בן הזוג.

התכללות בחינות ה"בחירת לבו" וה"בת גילו" פירושה בעצם, כי בכל זיווג מתקיימים שניהם. בכל זוגיות יש ממד של זיווג מהארץ ושל זיווג משמַים; של קריעת ים סוף שיש לעבור כדי להתחבר לאדם האחר, ושל בת קול שהכריזה על השידוך עוד לפני שבני הזוג נוצרו; של נשיאת חן שונֶה ושל מציאת חן דומֶה[10]. אכן, במקומות אחדים החל לאחרונה להתפשט המנהג לכתוב בהזמנות לחתונות גם "עם בת גילו" וגם "עם בחירת לבו", זה לצד זה...

ממחול שדים למחול הכרמים

אך מובן שאיחויָם מחדש של ט"ו באב ויום הכיפורים אינו מסתכם בהתכללות תפיסות השידוכים שהם מייצגים. תפיסת השידוכים של כל אחד מהימים היא חלק מהסתכלות רחבה יותר הגלומה בו על מהות האהבה והמשפחה בכלל. גם בהקשר רחב זה, קל לראות כיצד שני העולמות זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה.

בצד ה'ט"ו-באבי' של המתרס נותק בדורות האחרונים הקשר בין יחסים גופניים לבין מחויבות. הפן הגופני והאינטימי של האהבה, הארעי במהותו, הופרד מהפן הרוחני שלה, המתבטא בכריתת ברית אמונים לעתיד. הדבר מסומל בהפקעת ט"ו באב מהקשרו המקורי, שבו היה יום של חיפוש בעלי ברית לנישואים, ובהפיכתו ליום "אהבה" סתם, שיכולה להסתיים כבר בבוקר ט"ז באב. דבר זה הפך את מחול החיזור בכרמים למעין מחול שדים שבו כל אחד מוכרח לעבור כמה קשרים זוגיים, להיעזב ולעזוב, להיפגע ולפגוע, בטרם יתחיל אפילו לחפש את המנוחה והנחלה עם בן זוג לחיים. ההצטלקות וההשתריינות הרגשית המצטברות בעקבות מסע התבגרות זה רק מקטינות עוד ועוד את הסיכוי לרקום בהמשך החיים קשר אמיתי וגלוי לב של אהבה, וכן לשמור עליו. צד זה זקוק לערכי הבלעדיות, המחויבות והנאמנות על מנת לבנות מחדש מרחב שפוי שבו ניתן לבנות מערכות יחסים יציבות מבלי לעבור בדרך חתחתים זו.

בצד השני של המתרס, הצד ה'יום-כיפורי', ערכי המחויבות והנאמנות המשפחתיים עומדים על כנם כראוי, והחברה ככלל וחבריה בפרט זוכים ליציבות ולשפיות; אך בה-בעת המישור הרגשי והנפשי הבסיסי של מערכות היחסים בצד זה לוקה בחסר. הרבדים הרוחניים של מערכת היחסים הזוגית אינם יכולים להתקיים אלא על גבי המישורים הארציים שלה, המורכבים מיחס אנושי בסיסי, מתקשורת רגשית ורגישה וממודעות עצמית מתוקנת של כל אחד מבני הזוג. ביסוס מישורים אלו נוטה לעתים 'ללכת לאיבוד' בצל השאיפה, הנעלית כשלעצמה, לייסד בית שהוא בבחינת "מקדש מעט" וששורה בו "שכינה ביניהם", והתוצאה היא מגדל פורח באוויר שאינו מתיישב על קרקע הלב הפשוטה. כאן יכולה תרבות 'יום הכיפורים' לקבל השראה מתרבות ה'ט"ו באב', שדווקא בשל ריחוקה מהשאיפות הרוחניות הנעלות מאופיינת לעתים קרובות ברגישות גבוהה יותר לממד האנושי הבסיסי של מערכות היחסים.

מישור כללי נוסף שבו ניכר הצורך בהשלמה הדדית עולה היישר מתיאור מחול הכרמים של ימי השידוכים העתיקים: שאלת ההופעה הציבורית של נשים. סוגיה זו (שלאחרונה עלתה קצת לכותרות תחת הכותרת "הדרת נשים") רק מדגימה שוב את גודל הקרע בין העולמות המגולמים בשני ימי השידוכים, ואת הצורך באיחויָם מחדש.

היהדות מאז ומעולם השכילה לנתב את יצר המין באופן מושכל, תוך שמירה מפני גלישה לשני הקצוות המוכרים מעמים אחרים – מתירנות ופריצות מחד גיסא, ופרישות וסגפנות מאידך גיסא. אחד התחומים שבהם זה ניכר הוא השמירה על ערך הצניעות, בעיקר צניעות האשה, שהנה פגיעה יותר לניצול כוחני (אך בהחלט גם צניעות הגבר). ערך הצניעות משדר כי העיקר באדם הוא פנימיותו ולא חיצוניותו, ובכך מנתב את התודעה מגופו של האדם אל נשמתו – כלומר אליו בעצמו.

בעידן המודרני התחוללו שני שינויים עיקריים ומקבילים בתחום זה. הראשון הוא מהפכת המתירנות המינית הגדולה, שמעבר לכך שניתקה כאמור את הקשר בין אישות ומחויבות, החלישה עד מאוד את ערך הצניעות. הסרטים, הטלוויזיה ושלטי החוצות החלו להציג בכל מקום תמונות וסרטים המראים הכל או כמעט הכל, כאשר ברובם המוחלט של המקרים, מדובר בשימוש בוטה בגוף האשה דווקא לצורך פרסום וקידום מכירות. כתגובה נאלצה החברה הדתית להדגיש ביתר שאת את ערך הצניעות, להגדיל את ההפרדה בין גברים לנשים, ולהתבדל עוד יותר מהחברה המודרנית. ברם, גם כאן התרחשה הקצנה שלילית מסוימת: תחת מציאת איזון בין גדרי הצניעות החיצוניים לעבודה פנימית על היצר, התפתח, בחוגים מסוימים לפחות, עיסוק מופרז בגדרים החיצוניים, ובמקרים קיצוניים אף בהתנהגות בוטה כלפי נשים שאינן מקפידות עליהם.

אף כאן יכול כל בר-דעת לראות שמתרחש מחול שדים – הפעם 'טנגו' של הקצנה הדדית שבו משתתפים שני הציבורים גם יחד. ניתן יהיה להפסיק מחול זה רק כאשר כל צד יחדל לחפש את הרע בזולתו, הגורם לו להתעלם מפגמיו-שלו ולשקוע בצדקנות, ויתחיל להתרכז בתיקון עצמו. ככל שאדם עסוק יותר בתיקון עצמו – ואגב כך מגלה עד כמה יש לו עוד לתקן – כן הוא נהיה יותר סובלן וסלחן לפגמי הזולת (ואדרבה, מתחיל לראות בפגמי הזולת בבואה של פגמיו-שלו המזמנת אותו לתקנם), וכן הזולת יותר מרפה ממנו ומתרכז אף הוא בתיקונו העצמי.

ככל שהקצוות יתרככו ויתמתנו, כך כל הפקעת הלחוצה סביב יצר המין תתרופף. העבודה על היצר תיעשה מצד אחד בפנים, בנפשו של כל אחד, אך מצד שני לא תועמד בניסיונות ובגירויים מיותרים מהחוץ. המרחב הציבורי יישלט לא על ידי היצר ולא על ידי המלחמה בו, אלא על ידי החיים עצמם – הבנויים מגברים ומנשים, מזוגות נשואים ומרווקים, מהיצר ומההתמודדות עמו.

הנתק בין ט"ו באב ליום הכיפורים, בין החיים הארציים לחיים הרוחניים, הוא תוצר שנות הגלות הארוכות, שבהן התרחקנו מהווייתנו הטבעית והמאוזנת על אדמתנו. רבי יוחנן בגמרא אומר: "זכורני שהיו משחקים נער ונערה בשוק, כבני שש-עשרה ובני שבע-עשרה, ולא היו חוטאים"[11]. לכשיושג תיקון היצר – "תיקון הברית" בלשון המקורות – נוכל, בעזרת השם, לחזות שוב בבנות ירושלים מחוללות בכרמים כחלק מהווי טבעי ותמים, בט"ו באב וביום הכיפורים גם יחד[12].

מחורבן לבניין

והנה, המפתח לאיחוד מחודש של שני העולמות טמון דווקא בט"ו באב.

ט"ו באב מתקיים שישה ימים אחרי ט' באב – מועד חורבן בית המקדש, בין השאר בגלל שנאת חינם בתוך עם ישראל. השבוע המשתרע בין ט' באב לט"ו באב הוא הזמן לתקן את שנאת החינם באמצעות אהבת חינם – שפיעה של חסד וכבוד הדדיים בין פלגי העם, במטרה לגלות את האמיתי והיפה בשונה מאיתנו (אכן, מבין שני החודשים שבהם נמצאים ימי השידוכים דווקא השם אב הוא יסוד השורש אהב). בביטוי שנאת חינם מסתתר הביטוי נשיאת חן, הלא הוא סמל אהבת ט"ו באב. נשיאת החן של ט"ו באב מתקנת את שנאת החינם של ט' באב[13].

"חג האהבה" שיוסד בט"ו באב, הגם שהוא מייצג רק צד אחד של המתרס מבין שני העולמות שסקרנו, יכול להפוך ליום המאחד את שניהם. תיקון הממד הארצי של האהבה והעלאתו הם צו השעה, ותואמים את חזון החסידות להתחדשות היהדות כישות טבעית, בריאה ושלמה על אדמתה.

השראה לרעיון כי ניתן לקדש את "חג האהבה" החילוני נמצא בביטוי "חג האהבה" עצמו. המלה האהבה בנויה מאותיות אב, שבהן שזורות שלוש האותיות ההה. והנה, כיוון ש-ההה עולה בגימטריה כמובן 15, הרי שהאהבה עולה בדיוק טו אב. הבחירה בביטוי "חג האהבה" אפוא אינה מקרית לגמרי, 'התלבשות' של עולם ערכים חילוני על מסורת דתית, אלא יש בה משהו מכוון משמים בהשגחה פרטית, המזמין תיקון והעלאה אל הקודש.

התבוננות זו אף רומזת לנו לגבי האופן שבו יש לקדש את חג האהבה. שלוש אותיות ה-ה רומזות לשלישיית הביטויים המרכזית של הבעל-שם-טוב, הכנעה, הבדלה והמתקה[14], שראשי התיבות שלהם, סופי התיבות שלהם ומספר האותיות שלהם כולם ההה. עקרון ההכנעה-הבדלה-המתקה מזכיר לנו כי תיקון ט"ו באב מוכרח ללכת בדרך הארוכה המגולמת בו: ראשית כל יש להתעצם עם בחינת יום הכיפורים המכניעה את היצרים החולפים לטובת מכוונוּת לנישואים; לאחר מכן יש להתמסר לבניין חיי הנישואים תוך שמירה על גבולותיו וחוסר התערבבות עם פיתויים מבחוץ; ולבסוף ניתן להמתיק את בחינת ט"ו באב של חיים מלאים ומאוזנים.

באופן זה, קדושתו ופרישותו של יום הכיפורים מספקות מעין שמירה והגנה על טבעיותו וארציותו של ט"ו באב, מצילות אותו מניוולה של האהבה הארצית לכדי אהבה יצרית; ומצד שני, הטבעיות הרגשית של ט"ו באב מספקת בית והגשמה לאהבה הרוחנית של יום הכיפורים.

שנזכה לראות את כל שבטי ישראל מתאחדים באהבה בט"ו באב בשערי ירושלים[15]:

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם,

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו,

שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'.

 

לכל המאמרים על אהבה וזוגיות



[1] משנה תענית ד, ח.

[2] פרקי דרבי אליעזר, מו; דברים רבה ב, לה; שולחן ערוך, טור אורח חיים, סימן תרו.

[3] בבלי תענית ל, ע"ב.

[4] בבלי סוטה ב, ע"א.

[5] חז"ל מיישבים את הסתירה בין שתי המימרות בקביעה כי הזיווג שהוכרז על ידי בת הקול הוא "זיווג ראשון", וזה שנקבע לפי המעשים הוא "זיווג שני". אך המפרשים נחלקו לגבי שני מושגים אלו. היו שפירשו אותם כמתייחסים לנישואים ראשונים ונישואים שניים, בעוד אצל האר"י למשל "זיווג ראשון" ו"זיווג שני" מתייחסים לראשון ושני במעלה, לא בזמן.

[6] ויקרא טז, לא.

[7] משלי לא, ל.

[8] ראו בבלי מגילה ג, ע"א; וראו פירוש רש"י שם, דיבור המתחיל "מזלייהו".

[9] בבלי קידושין מא, ע"א.

[10] ראו הרב יצחק גינזבורג, אהבה, בפרט פרקים א ו-ד וההערות עליהם, המסבירים כיצד ניתן לראות בשני סוגי הזיווגים קומות הקיימות בו-זמנית בכל זיווג.

[11] בבלי בבא בתרא צא, ע"ב. תרגום חופשי מארמית (בלשון המקור: "נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא כבר שית עשרה וכבר שב עשרה ולא הוו חטאן").

[12] הרב יצחק גינזבורג, מחול הכרמים, עמ' לה; תשובת השנה, מאמר "נהירנא".

אם נחבר את שני התאריכים של צמד הימים, טו (י-ה) באב ו-י בתשרי, התוצאה היא יהי: "יהי אור" אחרי חשכת רווקותם.

[13] הביטוי "נשיאת חן" מופיע שלוש פעמים בלבד בתנ"ך, שלושתן במגילת אסתר (ב, טו; ב, יז; ה, ב). והנה, על חג פורים נאמר שהוא נעלה מיום הכיפורים: כפורים, נדרש, הוא רק כ-פורים, כמו פורים. זהו רמז נוסף למעלת נשיאת החן של ט"ו באב על מציאת החן של יום הכיפורים.

[14] כתר שם טוב, כח.

[15] תהלים קכב, ב-ד.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION