קור עקרבים

בחורף חוששים להתקרר – אך יש גם קרירות דְקדוּשה! מזלו של חדש חשון הוא העקרב, הידוע בארסו הקר. העקרב אינו מסמל רק  קרירות שלילית אלא גם קור-רוח חיובי – תכונה משיחית בעלת חשיבות לתיקון העולם כולו.


בחודש חשון כבר נמצאים באמת 'אחרי החגים': ההתלהבות של חגי תשרי כבר נשכחת מהלב, בחוץ נהיה קר ואולי גם קצת בלב, והשמים נהיים אפורים מעננים – השתקפות של החזרה לשגרה האפרורית. גם המזל של חודש חשון, מזל עקרב, לא נראה סימפטי במיוחד (לא שאנחנו עובדי מזלות או מאמינים באסטרולוגיה, אך לפי הקבלה המזל כן משקף משהו ממהות החודש). אפשר לחשוב שבימים שכאלה עלינו רק להחזיק מעמד, לנסות להתחמם משאריות תשרי וללוות קצת מאור החנוכה העתיד לבוא, אך – כמו תמיד – מבט של פנימיות התורה יחשוף לנו גם עבודה חיובית הנדרשת בהתקררות של ימי חודש חשון. 

על נחשים ועקרבים

ציינו כבר כי מזלו של חדש חשון הוא העקרב הארסי. בתורה העקרב מגיע בדרך כלל עם הנחש, כמו בפסוק המתאר את "המדבר הגדול והנורא" כמקומם של "נחש, שרף [סוג של נחש] ועקרב וצמאון, אשר אין מים", או בתיאור הבור אליו הושלך יוסף כבור ריק ש"אין בו מים", אבל, לפי חז"ל, "נחשים ועקרבים יש בו". (נשים לב כי בשני המקרים מוזכר העקרב בהקשר של העדר מים; ואפשר לומר כי תפלת הגשם שאנו מתחילים לומר בחדש חשון היא ההתמודדות הראשונה עם מזל עקרב: אנחנו מבקשים שלא יווצר מצב של "אין מים", המאפשר לעקרב לשגשג). אפילו שמו של העקרב רומז לאמור בבן זוגו, הנחש – "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" – שהרי העקרב מורכב מ-ר (ריש-ראש) בתוך עקב.

ובכל זאת, מה ההבדל בין הנחש לעקרב? חכמינו מלמדים כי יש הבדל בין ארסו של הנחש לארסו של העקרב: ארס הנחש הוא חם ואילו ארס העקרב הוא קר (ורמז לדבר, האותיות האמצעיות של עקרב הן קר בעוד האות האמצעית של נחש רומזת לחם). בנפש האדם, ארס הנחש מתבטא בחום שלילי ומזיק, כלומר ב'רתיחת הדמים' ולהיטות בוערת אחרי תאוות שונות. לעומתו, ארס העקרב מתבטא בקרירות מסוכנת, כלומר באדישות וקפאון כלפי כל ענין חשוב ומקודש שצריך היה להלהיב את הנפש. מכאן כבר מובן מדוע הקרירות והאפרוריות של חשון מתאימות למזל עקרב: השקיעה בשגרה קרירה, ללא זיק של חום והתלהבות, היא-היא עקיצת העקרב.

מה מסוכן יותר, הנחש או העקרב? במבט שטחי ניתן לחשוב כי תבערת התאוות מסוכנת יותר מאדישות וקרירות, שהרי הלהיטות הרבה דוחפת את האדם לחטאים ומשגים רבים, בעוד הקרירות גורמת רק לכך שהעשיה החיובית תהיה בדרך של "מצות אנשים מלומדה", ללא חיות ומרץ, או לכל היותר למחדלים של "שב ואל תעשה".

אמנם, לאמיתו של דבר, דווקא הארס הקר מסוכן יותר: חום הוא סימן חיים ואילו קור הוא מציאות של מות. מי שבוער בתאוה נמצא אמנם במצב מסוכן, אך יש לו תקוה, ואילו מי ששוקע באדישות וקפאון מאבד את זיק החיים.

ניתן לנסח זאת בצורה נוספת: ההלכה היא שאדם העומד בתפלתו ונחש מתפתל על עקבו אינו מפסיק את התפלה, אך אם הוא רואה עקרב מתקדם לעברו עליו להפסיק את התפלה ולברוח. מדוע? משום שהנחש אינו מכיש ללא התגרות מצד האדם, ואילו העקרב עוקץ תמיד. בהקשר הנפשי, היצר הלוהט צריך שהאדם יתן לו אפשרות לבטא את עצמו, וכאשר האדם עסוק מספיק בעניני קדושה – כאשר הוא שקוע בתפלתו – הוא יכול פשוט להתעלם מהיצר. לעומת זאת, הקרירות שמחדיר העקרב מחלחלת לעצם חיי השגרה של האדם, גם בלי שיעשה מאומה, וזקוקים למאבק פעיל ויום-יומי כדי להנצל ממנה.

חום קדוש והצטננות חיובית

אחרי כל זה, ברור כי כשם שיש נחש ועקרב שליליים ומזיקים, כך ניתן למצוא גם את אותם הכחות בקדושה. ברור כי מול החום וההתלהבות היצריים, אש התאוות, עומדים חום והתלהבות קדושים – לב חם ואכפתי לכל דבר שבקדושה, התלהבות אש-קדש בתפלה, בלימוד התורה ובקיום המצוות. אך האם קיימות גם אדישות וקרירות חיוביות? אחד התיאורים לתלמידי חכמים אמיתיים הוא "עקיצתן עקיצת עקרב" – גם כאשר תלמיד חכם נאלץ להיות בקורתי ותקיף בחינוכו, ה'עקיצה' שלו איננה נובעת מהתרתחות רגעית, הגורמת לאבדן שיקול הדעת, אלא נעשית בקור רוח ומתוך שיקול הדעת. זו דוגמה למצב בו דווקא הקרירות מאפשר לפעול נכון.

באופן עמוק יותר, מוסבר כי כשם שדרושה התלהבות ומרץ בדברים חיוביים, כך יש צורך בקרירות ואדישות כלפי הסחרחורת של פיתויי העולם הזה. אפילו היאוש הוא מדה חיובית כאשר הוא מופנה כלפי הדברים הנכונים – רק כאשר האדם מתייאש מהישגים מדומים או מהסיכוי לספק את התאוות הבלתי-נגמרות הוא מסוגל לפנות ברצינות ובישוב הדעת לקניינים האמתיים והנצחיים (לדוגמה: רק כשאדם משתחרר-מתייאש מחוויות חיצוניות ומזדמנות בתחום מערכות היחסים הזוגיות, הוא מסוגל להשקיע באמת בקשר עמוק וקבוע, בהקמת בית ומשפחה). גם כאן, במבט חיצוני נדמה כי העיקר הוא החום וההתלהבות החיוביים, אבל המבט הפנימי יותר מגלה כי כל עוד לא התקררנו מהתלהבות להישגים קלים וחיצוניים גם ההתלהבות שלנו בקדושה עלולה להיות מעורבת בהרבה דמיון וחיצוניות.

העקרב המשיחי – הכח לתקן את אומות העולם

מעבר להופעה החיובית של הנחש והעקרב בתוך הנפש, טמונה בהם גם בשורה של גאולה כללית: ידוע בקבלה כי הגימטריא של נחש שוה בדיוק לגימטריא של משיח, ובמקום אחד בתנ"ך מכונה אף ישי – אבי דוד המלך, וממילא אביו של "משיח בן דוד" – בשם נחש. אך גם בעקרב טמון כח משיחי. דבר זה רמוז במאמר חז"ל המשווה בין המשיח והעקרב, בכך ששניהם "באים בהיסח הדעת". בנוסף, בדרך הרמז, עקרב עולה בגימטריא משיח ועוד דוד, וכן בן ישי.

מה היחס בין משיח-נחש למשיח-עקרב? בהמשך להתבוננות בחום הנחש וקרירות העקרב מובן כי כחו של משיח-נחש הוא להלהיט את הלבבות בחזונו, ואילו כחו של משיח-עקרב הוא לקרר את בני העולם מהרתיחה הלהוטה אחרי תאוות והסחות הדעות החיצוניות של העולם.

בעומק, מדובר בשני שלבים בגאולה, או מוטב לומר בשני יעדים שלה – שלב/יעד ראשון המכונה "משיח בן יוסף" (נחש), ושלב/יעד שני המכונה "משיח בן דוד" (עקרב): בתחלה המשיח-הנחש פונה לבני ישראל, מעורר את לבם לעבודת ה' ומחמם אותם בהתלהבות לחתור למימוש יעדי הגאולה – קיום חיים מלאים של תורה, מלחמה ברע העולמי ובנין בית המקדש; בהמשך פונה המשיח-העקרב, בקור רוח, גם לכל שבעים אומות העולם כדי לקרב אותם לעבודת ה' (עקרב על שום שמקרב ע' אומות).

היכולת להשפיע על כל האומות תלויה בהיותו של המשיח קר ככפור ביחס לכל התרבות העולמית ופיתוייה, אחד שכופר בשבי האדם בסבך התאוות וההתמכרויות. רק מי שכופר לגמרי בתרבויות הזרות ואדיש לחלוטין לפיתוי שלהן יכול לחלץ מתוכן את אומות העולם ואפילו לקרב לקדושה את ניצוץ החכמה האנושית הטמון בתוכן.

בפנימיות, החום של הקדושה הוא עדיין חויה אישית של המשיח, שהוא יכול להדביק בה את בני עמו הדומים לו. לעומתו, הקרירות הפנימית של המשיח היא בעצם היחלצותו ממסגרת האישיות שלו עצמו, גם אם כל כולה רצון והתלהבות של קדושה, ופתיחותו להיותו כלי שרת בלבד בידי ההשגחה העליונה. רק מי שנקי מכל דחף אישי ופתוח לגמרי להשראת ה', מסוגל להגיע לכל בני האנושות – כולל הרחוקים והשונים ממנו בתכלית – ולהביא גם להם את בשורת הגאולה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION