צא מן התבה

לאחר ההתעלות של תקופת החגים, אנחנו נופלים לימי החולין של חודש חשון. המשימה של החודש היא לרכך את הנפילה ולהבין שהתכלית היא דוקא בתיקון עולם החול. כל זאת לפי סימני החודש בקבלה – האות, החוש, והשבט. 

לאחר חודש תשרי העמוס בחגים, אנו מגיעים אל חודש חשון שכולו חול, ללא יום חג אחד, לכאורה חודש אפור וסתמי ללא שום יחוד. במקום לעסוק בחגים שאינם, נחשוף מעט מן המהות של החודש עצמו, שכן החודשים בלוח השנה העברי אינם רק רצף דפים ביומן אלא לכל חודש יש אופי מיוחד לו, איכות וצבע יחודיים.

איך נדע מהו האופי של החודש, במיוחד חודש כזה שאין בו ציון-דרך של חג ומועד? ובכן, חכמת הקבלה פורשת בפנינו מערכת שלמה של הקבלות לחודשי השנה, למשל הקבלת שנים עשר החודשים לשנים עשר השבטים בעם ישראל. בנוסף, לכל חודש מקביל חוש מיוחד מחושי-הנפש (נושא שעסקנו בו בהרחבה בשנים קודמות).

עוד הקבלה מעניינת קושרת בין החודשים לאותיות – לכל חודש מתייחדת אחת מאותיות האלף-בית (כאשר מתוך האלף-בית מדובר בשתים-עשרה האותיות הנקראות 'פשוטות' – ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק). בכלל, בקבלה מוקדש מקום של כבוד לאותיות, מתוך הידיעה שהשפה העברית, בכתב ובעל-פה, היא ביסודה יצירה אלוקית (ולא הסכמה אנושית) – לשון הקודש – וכל אחת מאותיות האלף-בית מייצגת מהות מופשטת המונחת ביסוד הבריאה, עד שנכון לומר שה' ברא את העולם על-ידי האותיות והמלים של השפה העברית. וביחס לממד הזמן, בריאת כל חודש בתוך מעגל השנה נעשתה על-ידי 'צינור רוחני' של אות מסוימת.

הנו"ן הנופלת

ובכן, לפי ספר יצירה (אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר), האות המיוחדת לחודש חשון היא נו"ן, ומנקודה זו נתחיל להתבונן. אחת התכונות הבולטות של האות נו"ן היא היותה 'אות נופלת'. מלבד העובדה שהשרש נפל פותח בנו"ן (כשרשים רבים הפותחים בנו"ן במשמעות קרובה: נבל, נגר, נוד, נוע, נדד, נדף, נזל, נטה, נטף, נטש, נסע, נשר, ועוד) – הרי לאות נו"ן עצמה יש נטיה לנפילה והעלמות. למשל: בהטיות שונות של השרש נפל – אומרים "אני אפול, הוא יפול", במקום אנפול וינפול, הנו"ן נפלה (ובמקומה בא דגש חזק באות פ"א. וכן בהרבה שרשים שהאות הראשונה בהן היא נו"ן – חסרי פ"א-נו"ן[א]). הנפילה מתבטאת גם בצורתה של הנו"ן הסופית היורדת למטה. בהתאם לכך, מסבירים חז"ל[ב] שבמזמור המפורסם "אשרי יושבי ביתך", המסודר לפי האלף-בית, הושמטה במכוון האות נו"ן מפני שהיא רומזת לנפילה של עם ישראל, כפי שנאמר "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[ג].

ומה הקשר לחודש חשון? במהלך חגי תשרי – מהמלכת ה' בראש השנה, דרך כפרת העוונות ביום הכיפורים, ועד ל"זמן שמחתנו" בחג הסוכות ולשמחה הפורצת-גדר בשמחת תורה – עברנו תהליך של התקדשות, התרוממות והתעלות, מעלה מעלה. עכשיו, כשהסתיימו כל החגיגות והגיעו ימי החול, יש תחושה של נפילה. כל האורות הגבוהים נעלמו, השמים מתכסים עננים שחורים ודוק של עצבות מאיים על הנפש. הנפילה מתקשרת גם לשבט של חודש חשון – שבט מנשה. מנשה נולד ליוסף כאשר היה במצרים, מנותק לגמרי ממשפחתו, "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"[ד] – "נשני" פירושו השכיחני, נפילה למציאות אחרת, שכוחה ורחוקה.

בחשון אמנם אין חגים, אבל יש כמה תאריכים חשובים בהיסטוריה, מהם בולטים תאריך תחילת המבול ותאריך סיומו – נח נכנס לתיבה בי"ז חשון ויצא ממנה כעבור שנה תמימה בכ"ז חשון, כפי שאנו קוראים בפרשת נח הפותחת את חודש חשון. המבול התחיל כגשם רגיל, בתחילת עונת הגשמים, אלא שהוא הלך והתחזק ללא הפסקה – וכך בכל שנה, עם הגשם הראשון, אנו בורחים אל הבית, מרגישים כמו בתיבת נח, ומחכים לראות את הקשת-בענן המבטיחה שהעולם לא יטבע. שמו העתיק של חודש חשון בתנ"ך הוא בול ("ירח בול הוא החדש השמיני"[ה]) – ממש כמו המבול (בתוספת האות מ"ם, המרמזת על המים ועל ארבעים הימים שירד המבול). כאשר נח ובניו יוצאים מן התיבה ורואים עולם חרב ושומם – הם חווים תחושה חזקה של נפילה, אנחנו אחרי המבול וכל העולם היפה שהיה נעלם ואיננו.

אירוע משמעותי נוסף שקרה בחשון הוא פילוג מלכות ישראל. לאחר תור הזהב של ימי דוד ושלמה, הכריזו רוב השבטים על הקמת ממלכה עצמאית (שהשבטים הראשיים בה הם אפרים ומנשה), "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי. לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[ו], וקריעת הממלכה באופן סופי היתה כאשר ירבעם בן נבט הקים בבית-אל מרכז לעבודה זרה, "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה"[ז] – לעומת חג הסוכות בט"ו בתשרי, הנחוג בבית המקדש, מתייסד חג מתחרה בט"ו בחשון. זו תחילת הנפילה של מלכות ישראל, שסופה בנבואה הקשה "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". כל ההקשרים הללו מצטרפים לתת טעם מר בחודש הזה – שמקובל לכנות אותו מר-חשון.

ריח טוב לנשמה

מהי התרופה לנפילה הזו? כיצד ניתן להחיות את הנפש הנופלת? כאן אנו מגיעים לחוש המיוחד של חודש חשון – חוש הריח. בחוש הריח אנו קולטים דברים בצורה לא מגושמת (בניגוד לחוש המישוש-נגיעה, ואכילה-טעם), אלא בעצם תהליך הנשימה, ולכן אומרים חז"ל שהריח הוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו"[ח]. בכל מוצאי שבת, כאשר מבדילים בין קודש לחול, מריחים בשמים ומברכים "בורא מיני בשמים" – כיון שעם יציאת השבת הלכה לה גם "הנשמה היתירה" שליוותה אותנו, ואנו נותרים בהרגשת ריקנות וסתמיות. לכן שואפים נשימה עמוקה של ריח טוב ומתנחמים על אובדן הנשמה[ט]. כך גם במוצאי החגים של חודש תשרי, עם המעבר לימי החול של חודש חשון, צריך איזה ריח טוב כדי להתעודד ולהתחזק.

אך עדיין צריך להבין: במוצאי שבת אנו אוחזים בידנו את הבשמים, אבל מניין עולה הריח הטוב בחודש חשון, לאחר שעזבנו את אווירת החגים ונפלנו אל המציאות התחתונה? התשובה היא שהמציאות עצמה מעלה ריח טוב! כלומר, עם כל הכבוד להתעלות של ימי החגים, ה' רוצה שנרד אל העולם עצמו ונפעל בתוכו. בחודש תשרי היינו במובן מסוים בתוך התיבה, בתוך מציאות תחומה ומוגנת, בבית-הכנסת ובסוכה, וכל עולם החולין נותר מבחוץ. כעת, בחודש חשון, עלינו לקיים את הציווי "צא מן התיבה"[י] – צא מהמרחב המוגן והתחל לעבוד בתוך העולם הגדול הממתין בחוץ. לפעמים קשה קצת לצאת מהתיבה החמימה שכבר התרגלנו אליה, ויש אף כאלה שצריך לתת להם דחיפה הגונה כדי שיצאו – כמו שהצטווה נח להוציא מן התיבה (בכח) את מי שאינו רוצה לצאת[יא].

והנה, ההופעה הראשונה של חוש הריח בתורה היא בדיוק כאן, לאחר המבול. לאחר שנח מעלה קרבן לה' מכל הבהמות הטהורות, נאמר "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם"[יב]. אם אתה מוכן לפעול במציאות, להתחיל מחדש למרות הכל, יש בזה ריח טוב שבזכותו מובטח שלא יהיה עוד מבול. מלבד הקשר המתבקש בין נח לריח ניחֹח, נצביע על העובדה שהמלה חשון פותחת וסוגרת באותיות חן, נח (אותיות שרומזות על מספר החודש, השמיני למניין החודשים מניסן,  ועל האות שלו היא נו"ן).

עוד דוגמא מובהקת לריח הטוב שעולה מהנכונות להתעסק במציאות ולתקן אותה, היא בדברי יצחק ליעקב שבא לפניו לבוש בבגדי עשו אחיו, "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"[יג]. יעקב, "איש תם יושב אהלים", מוכן לצאת מן התיבה, להתלבש בבגדי עשו "איש שדה", ללכת לפעול בשדה המציאות, לברר אותה ולתקן אותה, ומזה עולה ריח ניחוח, ריח גן עדן ממש[יד] המחיה את הנשמה, כמו ריח של אדמה חרושה המתעוררת לגשם הראשון. כך הופכים את מר-חשון למתוק ומגלים שהמלה מר קשורה לריח טוב, "מר דרור" (מסממני הקטרת)[טו]. בהקשר הזה, נשים לב שאותיות שבט מנשה הם בדיוק האותיות של המלה נשמה – לומר שדוקא לשבט מנשה המרוחק והשכוח יש את היכולת להעלות ריח ניחוח שהנשמה תהנה ממנו.

כאשר נופלים אל המציאות האפורה, עלינו לדעת שנשלחנו אל המציאות הזו כדי לתקן אותה, ודוקא ממנה להעלות ריח טוב. כך מסלקים את העגמומיות של ימי החולין, ומפיחים בהם נשמה חדשה. ובנוגע לאות נו"ן הנופלת – הרי יש לה סגולה מיוחדת להפיח רוח חיים בכל שאר האותיות, שכן מכל אותיות האלף-בית רק האות נו"ן מתחברת לכל שאר 21 האותיות, לפניה ואחריה, ויוצרת 'שער' (זוג אותיות) בעל משמעות (כמו: נא, אן. נב, בן. וכו').

נפילה למלכות

הזכרנו את פילוג המלוכה שאירע בחודש חשון. אכן, העיסוק בימי החול, לאחר הנפילה מפסגות החגים, הוא נקודת המבחן של המלכות. מי שיודע כמו יעקב אבינו ללבוש את בגדי עשו, לרדת אל המציאות, להתמודד איתה ולתקן אותה – הוא ראוי להיות המלך.

אפשר לומר שלמלך האמיתי יש 'חוש ריח' מפותח, היודע להרגיש את המציאות ולדעת איך לפעול בתוכה ולהפיק ממנה ריח טוב. אכן, על המשיח נאמר "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט"[טז], ופירשו חז"ל שהמשיח ישפוט בעזרת חוש-הריח שלו ("מורח ודאין")[יז]. מלך כזה, ש'מריח' את כל אנשי העם – יהיה אהוב על כולם ומלכות ישראל תחזור להיות ממלכה אחת בראשות מלך המשיח מבית דוד.

מלכות משיח בן דוד מחזירה אותנו לאות נו"ן, בכמה רמזים. ראשית, נו"ן היא האות הארבע-עשרה באלף-בית, כמו הגימטריא של דוד. ועוד, באחד ממזמורי תהלים העוסק בדמותו של המלך נאמר "לפני שמש ינון שמו"[יח], ומפרש רש"י "ינון לשון מלכות ושררה". יתירה מזו, חז"ל למדו מכאן שאחד משמותיו של המשיח הוא ינון[יט]. הנו"ן הנופלת קמה מנפילתה והופכת למלך אוהב ואהוב על כולם.

עיסוק נכון בחיי המעשה סופו שימצא חן בעיני אלקים ואדם – כמו "ונח מצא חן בעיני ה'"[כ], וכמו אשה המוצאת חן בעיני בעלה. זהו סוד החן המקיף את המלה חשון, כאשר שתי האותיות באמצע המלה, שו, עולות בגימטריא אשה.



[א] דהיינו שהאות הראשונה – פ"א הפועל – היא נו"ן. העדרותה של הנו"ן משרשים אלו הביאה כמה מגדולי המדקדקים הראשונים לקבוע שאלו שרשים בני שתי אותיות.

[ב] ברכות ד, ב.

[ג] עמוס ה, ב.

[ד] בראשית מא, נא.

[ה] מלכים א' ו, לח.

[ו] שם יב, טז.

[ז] שם פס' לב.

[ח] ברכות מג, ב.

[ט] "הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי שבת כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב", שו"ע אדה"ז רצז, א.

[י] בראשית ח, טז.

[יא] שם פסוק יז "הוצא מן התיבה" – ומפרש רש"י "אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה".

[יב] שם פס' כא.

[יג] בראשית כז, כז.

[יד] כמו שמפרש רש"י שם "שנכנס עמו ריח גן עדן".

[טו] שמות ל, כג.

[טז] ישעיה יא, ג.

[יז] סנהדרין צג, ב.

[יח] תהלים עב, יז.

[יט] סנהדרין צח, ב.

[כ] בראשית ו, ח.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION