אלפי מנשה

בחודש חשון מתחבא שבט מנשה, שלכאורה נדחה מהבכורה אבל אין לו שום רגשות קיפוח... 

חודש תשרי חלף עבר, החגים כבר מאחורינו והנה באים ימי החולין של חודש חשון (או: מרחשון). כזכור, השבט המיוחד לחודש תשרי הוא אפרים (בו עסקנו בפעם הקודמת), וכעת מגיע תורו של שבט מנשה ההולך תמיד בעקבות אפרים אחיו. כבר בשם השבט ניתן לזהות קשר מובהק לחודש: חשון הוא החודש השמיני (מניסן) והנה אותיות מנשה הן בדיוק אותיות המלה שמֹנה! בהתאם לכך, גם בחנוכת המשכן במדבר סיני הקריב נשיא אפרים ביום השביעי ואחריו נשיא מנשה ביום השמיני[1].

אפרים ומנשה

כל-כך התרגלנו לביטוי "אפרים ומנשה" עד שאפשר לשכוח שהסדר המקורי הוא הפוך – מנשה הוא הבכור ואפרים הצעיר. גם האבא, יוסף הצדיק, חשב שראוי להקדים את מנשה לאפרים, אבל הסבא – יעקב אבינו – הניח יד ימינו על ראש אפרים ושמאלו על ראש מנשה, והסביר ליוסף "גַּם הוּא [מנשה] יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן [אפרים] יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא  הַגּוֹיִם"[2], ולכן אפרים קודם לברכה "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"[3].

מאז והלאה, אפרים צועד בראש כבן בכור – כדברי הנביא "וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא"[4] – ומנשה אחריו. גם במחנה ישראל במדבר, אפרים נמצא בראש "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם"[5] (בצד מערב) ומנשה חונה "תחת פיקודו". ובברכת משה רבינו (שקראנו לאחרונה בשמחת תורה): "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"[6] – שוב העדפה ברורה לאפרים.

מי בראש

יעקב ויוסף מתווכחים מי בראש, אבל מה חושבים הנכדים עצמם? ובעיקר, איך מרגיש מנשה "הבן המקופח"? בכלל, ספר בראשית – שאותו מתחילים לקרוא בתקופה זו – רצוף מתחים ומריבות בין אחים: קין והבל, בני נח (שם ויפת לעומת חם), יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו... בדרך כלל, הבן הקטן הוא "המוצלח" והנבחר, לעומת הגדול שנדחה ממעמדו, ולכן לא פלא שנוצרת יריבות קשה ומרה. יתירה מזו, חז"ל מותחים בקורת על יעקב אבינו שהעדיף את יוסף על פני אחיו ובכך גרם בעקיפין למכירתו[7]! ובכל זאת, יעקב מתעקש להעדיף שוב את הקטן על פני הגדול, ועוד בגלוי ובפרהסיא.

אלא שהפעם שינוי הסדר מתקבל ללא כל טענות: אין סימן ליריבות בין אפרים ומנשה, ונראה שהם ממשיכים להיות "צמד חמד" ההולך יחדיו, כמו יד ימין ויד שמאל הפועלות בתיאום מלא – כידי יעקב אבינו בברכתו. מתברר שלמנשה אין טיפת קנאה באפרים, ולא טיפת טרוניה כלפי סבא יעקב! מנשה מבין שאפרים צריך להיות לפניו, זה מקומו וזו המתנה שלו מסבא. אפרים ודאי מוקיר טובה ליעקב על מתנתו, ברכת יעקב היא שפע המתפשט ממנו, אבל מאחורי הברכה נמצא יעקב עצמו שאתו מזדהה מנשה לגמרי, מבלי להביט מה הוא מקבל. למנשה זה לא משנה... במלים אחרות: גם אילו התעורר אצל מנשה רגש כלשהו של מרירות וקיפוח, הוא ידע שזו עצת היצר-הרע, ביטוי של "הנפש הבהמית", הצד הנמוך והפחות באישיות – וממילא דחה על-הסף את הרגש הזה כתגובה ילדותית בוסרית שאדם בוגר מגחך עליה.

תכונת הנפש שאינה מתרגשת כלל מה"קיפוח" המדומה, היא ההודאה מעומק הלב על כל מה שיש לאדם (בהכרה שבאמת "לא מגיע לי כלום"), ושמחה בחלקו עד בלי די. "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ"[8] – על האדם להודות ולהלל לה' על כל נשימה[9], ואת זאת יודע היטב מנשה שאותיות שמו הן נשמה.

בנוסף, לא נשכח שיעקב מחשיב את אפרים ומנשה כבניו, "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי"[10]. מנשה יודע לכבד הורים, ואם סבא-אבא החליט שאני שני, אין לי שום בעיה עם זה.

רבבות ואלפים

ומדוע באמת אפרים בראש? לפי הפשט, יעקב אבינו העדיף את אפרים כיון שהיה קרוב אליו יותר (כדברי חז"ל[11]), ממש כיוסף אביו בשעתו ("בן זקונים"), לעומת מנשה שבהיותו הבכור היה מעין "משנה למלך" לאביו בהנהגת מצרים (מנשה אותיות משנה)[12], ולכן יוסף העדיף אותו[13]. זאת ועוד: מנשה נקרא כך "כִּי נַשַּׁנִי [במשמעות של שכחה] אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי"[14], כמייצג את פעילותו העצמאית של יוסף, כאילו במנותק מאביו, ואילו אפרים הוא "ילד שעשועים"[15] הנקרא על שם הפריון והריבוי ("כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי"[16]), ומזכיר ליעקב את שעשועיו ביוסף (וגם את שעשועיו ברחל האהובה).

יש כמובן רבדים עמוקים יותר: יעקב אבינו מביט בשורשי הנשמות של נכדיו, "ראש אפרים" לעומת "ראש מנשה" ("ראש" גם במובן של תפיסה), ומזהה שאפרים הוא המנהיג "מספר אחד" ואילו למנשה מתאים תפקיד של "משנה". כך מאפרים יוצא יהושע בן נון המנהיג את כל ישראל (והיה כמלך בשעתו), "רבבות  אפרים",  וממנשה יצא גדעון השופט, המושיע את ישראל (תשועה מקומית וזמנית יחסית, כמו בכל ימי השופטים), "אלפי מנשה"[17].

השליחות שלי

המקובלים מלמדים שבכל דור יש "נשמה כללית", אישיות מיוחדת המנהיגה את כל אנשי הדור. כזה היה ודאי יעקב אבינו שממנו נולד העם (שנים-עשר השבטים), ובכל מנהיג בדורו יש ניצוץ מיוחד מנשמת יעקב (כמו שרומז המושג נשיא בראשי-תיבות: ניצוץ של יעקב אבינו). מנהיג אמתי יודע לומר לכל אחד מהו תפקידו, להטיל עליו את שליחותו המיוחדת.

ואיך אנחנו מתקשרים כראוי למנהיג? למי שקשור באמת למנהיג, לא חשוב בכלל מה תפקידו האישי, וודאי שאינו עסוק בהשוואה לאחרים, מי גדול ממי. אין הבדל בין פועל פשוט למישהו נעלה, כולם חלק מהכלל הגדול ולכל אחד חלק שווה בקשר עם המנהיג-הנשיא. כך לימד הבעל-שם-טוב: "התופס בחלק מן העצם, אוחז בכולו" – כלומר, בהקשר שלנו: גם התפקיד שנראה הכי קטן ופחות קושר את האדם באותה מדה עם נותן השליחות. אכן, לאחר שהאדם מוכן לקבל בשמחה כל תפקיד שיוטל עליו, הוא רואה שהתפקיד שקבל הוא הדבר המתאים לו ביותר, קולע בדיוק ליכולתו וכישוריו (ואת ההבנה הזו עצמה הוא מקבל מהיותו קשור למנהיג!).

נחלה כפולה

בשבט מנשה מתגלה בהמשך תכונה מיוחדת. כל שבט מקבל נחלה בארץ ישראל, ואילו שבט מנשה מתפצל לשנים: חציו מקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, בארץ הגלעד שכבש משה רבינו מאת עוג מלך הבשן, וחציו השני נוחל בעבר הירדן המערבי (כאשר נחלתו גובלת מדרום בנחלת אפרים אחיו). כאילו ההתחלקות לשנים היא תכונה העוברת בירושה בבני יוסף, במיוחד במנשה (אותיות משנֶה – לשון כפל).

גם שבטי ראובן וגד נחלו בעבר הירדן המזרחי, ביוזמה שלהם כדי לקבל ארץ מרעה לצאנם הרב. משה רבינו אמנם נענה לבקשתם (בתנאי מפורש שישתתפו בכיבוש הארץ), אך יש נימה של בקורת על המגמה של דאגה מופרזת לרכוש במחיר התרחקות מלב הארץ המקודשת, ועל זה נאמר "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ"[18]. אולם בני מנשה לא בקשו נחלה יחד עם ראובן וגד. משה רבינו הוא שנתן להם את הנחלה מיוזמתו[19]! כלומר, העובדה שמנשה מקבל נחלה כפולה, בשני עברי הירדן, היא לזכותו ומעלתו, לגמרי לכתחילה. זאת בתור הכנה לעתיד, כאשר קדושת הארץ תתפשט עוד ועוד (מתוך נקודת המרכז), "יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ"[20].

בכלל, בני מנשה מצטיינים באהבת הארץ – לא מתוך תאוות ממון (המעבירה את האדם על דעתו), אלא מתוך חוש בקדושת הארץ. תכונה  זו התגלתה בחמש בנות צלפחד משבט מנשה, שדרשו לקבל נחלה בארץ במקום אביהם שמת במדבר, כדברי חז"ל[21]: "יוסף חיבב את הארץ, שנאמר 'וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה' [כדי להיקבר בארץ], ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה'[22]".

משה מנשה

כשם שראינו את הקשר של מנשה לאבי-אביו יעקב, כך מתברר שישנו קשר מיוחד של מנשה למשה רבינו, המעניק לו את חלקו בעבר הירדן, כפי שלמדנו שהמנהיג-הנשיא נותן לאדם את שליחותו המיוחדת. בולט לעין גם הדמיון בין השמות מנשה-משה. ההבדל הוא רק באות נו"ן, אבל בשפה העברית נו"ן היא "אות נופלת", שפעמים רבות נופלת ונשמטת מהמלה. ה"משחק" עם האות נו"ן ממש מתבקש כאן, שהרי כשם שהשבט של חשון הוא מנשה כך האות של חשון היא נו"ן (ראו במאמר צא מן התבה)! יתירה מזו, משה רבינו עצמו מופיע בתנ"ך פעם אחת בשם מנשה, כאשר האות נו"ן "תלויה" מעל השורה (זאת בהקשר לחטא נכדו של משה, "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה"[23]).

האות נו"ן רומזת ל"חמשים שערי בינה", שמתוכם התגלו למשה רבינו ארבעים ותשעה[24], תכלית ההשגה הנבואית האפשרית לבן אנוש בעודנו חי. אם כך, שבט מנשה רומז לשער החמישים של משה רבינו עצמו (משה נ) שבינתיים "תלוי ועומד" מעליו, כמו הנו"ן התלויה. בהמשך לזה ניתן לומר שזהו הרמז בחלוקת מנשה לשניים: אותיות משה בשמו רומזות לחלק שקיבל ישירות ממשה רבינו, בעבר הירדן המזרחי, והאות נ רומזת לחלק שקיבל בצד המערבי מאת יהושע בן נון! במלים אחרות, שער ה-נ שחסר למשה בחייו, גנוז עבורו בארץ הקדושה שאליה השתוקק להיכנס (כדי להגיע להשגה זו[25]).

הוי אומר: למרות שיעקב אבינו קבע שאפרים בראש, הרי משה רבינו חוזר לגלות את מעלתו המיוחדת של מנשה שכאילו נשכחה (מנשה לשון שכחה), את הנשמה הגבוהה שלו[26]. בינתיים, מנשה נותר משנה לאפרים אחיו, אולי איננו רואים ושומעים בו משהו מיוחד, אך מתחת לפני השטח אפשר "להריח" כאן משהו שעוד עתיד להתגלות. והנה חוש הנפש של חודש חשון הוא חוש הריח, החוש הנוגע בנשמה ("דבר שהנשמה נהנית ממנו"[27]), והוא החוש המיוחד למלך המשיח (השופט לפי הריח[28]) שיבוא במהרה בימינו, אמן.



[1] ככתוב בפרשת נשא, במדבר פרק ז (מח, נד).

[2] בראשית מח, יט.

[3] שם פסוק כ.

[4] ירמיה לא, ח (בהפטרת ראש השנה, בה עסקנו בהקשר לשבט אפרים).

[5] במדבר ב, יח.

[6] דברים לג, יז.

[7] שבת י, ב: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו [הכוונה לכתונת הפסים] נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

[8] סיום ספר תהלים.

[9] בראשית רבה יד, ט: "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא. מאי טעמא? 'כל הנשמה תהלל יה' כל הנשימה תהלל יה".

[10] בראשית מח, ה.

[11] רש"י בראשית מח, א: "אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד".

[12] כמו שמפרש רש"י (בראשית מב, כג) ש"המליץ" העומד לפני יוסף היה מנשה. וראה בראשית רבה פרשה צב ד;ו.

[13] הקשר בין מנשה ליוסף אביו מובלט ברשימת המרגלים בפרשת שלח (במדבר יג, ח-יא), שם נאמר "למטה אפרים הושע בן נון... למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי" – אפרים כשבט עצמאי ומנשה כממשיך של אביו!

[14] בראשית מא, נא.

[15] ירמיה לא, יט.

[16] בראשית מא, נב.

[17] לפי פירוש רש"י לבראשית מח, יט; דברים לג, יז. הדבר מזכיר את ההבדל בין שאול לדוד שעליהם נאמר "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שמואל א' יח, ז).

[18] משלי כ, כא. ראה במדבר רבה כב, ט.

[19] וכן נאמר בירושלמי בכורים פ"א ה"ח, שנחלת חצי מנשה אינה נקראת "שנטלת מעצמך". לעניין זה ראה בהרחבה לקוטי שיחות חלק כ"ח עמ' 210 ואילך.

[20] דברים יט, ח.

[21] פירוש רש"י במדבר כז, א.

[22] ביטוי זה ראוי לשמש דגל לאהבת הארץ, כתיקון לתנועה הציונית בדורות האחרונים שמגמתה המוצהרת לא היתה מתוך חיבור נכון לתורת ישראל. וסימן לדבר: "תנה לנו אחזה" שוה בגימטריא ציונות. סימן זה מצטרף לגימטריא הידועה (מהמדרש) יוסף = ציון (וממילא ציונות היא "יוספות"), והרי מנשה ממשיך את יוסף.

[23] שופטים יח, ל. (ורש"י שם). ראה בבא בתרא קט, ב.

[24] ראש השנה כא, ב.

[25] לכן כשעלה משה לפני מותו להר נבו וראה את הארץ, זכה – בשעת מותו ממש – להשיג את שער ה-נ. כרמוז בשם הר נבונ בו.

[26] יעקב העדיף את אפרים הקטן על מנשה הגדול, כמו שהעדיף את רחל הקטנה על לאה הגדולה. לפי הסוד, רחל היא "עלמא דאתגליא" ולכן יעקב דבק במעלתה הגלויה, וכך גם אפרים "ילד שעשועים", ואילו לאה היא "עלמא דאתכסיא" וכך גם מנשה הנשכח (ובמושגי הקבלה: לאה היא כנגד עולם הבריאה הנסתר, עליו נאמר "ובורא חשך"). אבל משה רואה את המעלה של העולם הנסתר, מעלת לאה על רחל ומעלת מנשה על אפרים. בכך ממשיך משה את יוסף, שהקדים את מנשה לאפרים – כמו שמשה לוקח את עצמות יוסף עמו, כלומר מזדהה עם עצמוּת יוסף. בנוסף, הנחלה הכפולה שנותן משה למנשה דומה ל"חלק בכורה", וכך מקיים משה (במדה מסוימת) את רצון יוסף שמנשה יהיה הבכור! 

[27] ברכות מג, ב.

[28] סנהדרין צג, ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION