איפה אני

איך מוצאים את האני שהלך לאיבוד? בחודש אלול אנו הולכים בעקבות הקטנה והחכמה שבאותיות, ומתכוננים לשנה הבאה. את הקשר למצות תפילין תמצאו בפנים.

אלול אינו רק החודש שלפני החגים. מי שמדלג על אלול ואינו מקדיש לו תשומת-לב מיוחדת, ימצא את עצמו לפתע בראש השנה ללא הכנה. כמו שיום שישי מכין את השבת הקרובה, כך חודש אלול, השישי מניסן, מהווה הכנה הכרחית לחודש תשרי השביעי, ולשנה החדשה בכלל.

אני לדודי

ידוע הרמז: "אני לדודי ודודי לי"[1] ראשי תבות אלול – לומר שזהו הזמן המתאים להתעורר לקראת הקב"ה, "אני ל[קראת] דודי" בתשובה ומעשים טובים, ואז "דודי [יהיה]  לי". פחות מפורסם המשך הרמז, באותיות האחרונות (סופי התבות) של המלים "אני לדודי ודודי לי" – ארבע אותיות יו"ד, שערכן יחד בגימטריא 40, ארבעים ימי הרחמים והסליחות המתחילים בראש חודש אלול ומסתיימים ביום הכיפורים, עד להשלמת החיבור בין "אני" ל"דודי" (אלו ארבעים הימים האחרונים לשהותו של משה רבינו בהר סיני, שבסופם הוריד את הלוחות השניים). הרמז הזה מוביל אותנו לאות שבה נברא חודש אלול, היא האות יו"ד שדרכה נתחיל לצעוד בחודש הבא עלינו לטובה.

בפסוק "אני לדודי ודודי לי" הכל מתחיל מ"אני". חודש אלול מתאים לערוך חשבון נפש, ולנסות להציג מעין "מאזן אישי" לקראת סוף השנה העברית. והנה, מעבר לכל החשבונות הפרטיים – מה עשינו במהלך השנה – אנו עלולים לגלות שבסיכום הכולל נראה שפשוט הלכנו לאיבוד... בכל-כך הרבה דברים התעסקנו, התפזרנו לכל הכיוונים, אך איפה באמת היינו, איפה האני שלנו? המשימה הדחופה של חודש אלול היא למצוא את האני האבוד, לשקם וללכד את האישיות ולהגיע איתה למפגש מחודש עם ה', "אני לדודי". אבל איך עושים את זה?

ברח לעיר המקלט

בכתבי החסידות מבואר שחודש אלול הוא "עיר המקלט" של השנה[2]. מהי עיר מקלט? מי שהרג אדם בשגגה, חייב לִגְלוֹת ממקומו ולהגיע לעיר המקלט הקרובה בה ישב, ומחוץ לתחומה חייו אינם חיים (חשוף לפגיעתו של "גואל הדם"). כך, במידה מסוימת, צריך להרגיש כל אחד מאתנו כשמגיע חודש אלול. הוא מביט לכל הכיוונים ונבהל: אוי ואבוי, מה עשיתי? את מי (כמעט) הרגתי? – את עצמי. עלי למצוא בהקדם "מרחב מוגן", שם אוכל להתבצר ולחדש את החיים הנכונים שלי, למצוא את האני.

מהי עיר המקלט של הנפש? עלינו להגיע אל שורש הנשמה. "ברח לך אל מקומך"[3] – אל נקודת ההתחלה והראשית. הנקודה הזו מיוצגת באות יו"ד, הקטנה מכל אותיות האלף-בית, שצורתה ממש כנקודה תמציתית מרוכזת. אפשר לעשות תרגיל ב"דמיון מודרך": נתחיל לקלף את כל רבדי האישיות, את כל מה שצברנו במשך השנים, עד שנחזור אל רחם האם. אך לא נסתפק בכך, אלא נחזור עוד לאחור, עד שנגיע לטיפת הזרע ממנה נולדנו (ליתר דיוק, העובר נוצר ממפגש הזרע עם הביצית, אבל כרגע אנו מתמקדים בזרע המפרה, שלפי הקבלה מייצג את המהות של הנפש) – זוהי הטיפה המצוירת באות יו"ד. אם נמשיך עוד, נזהה את מקור הטיפה עצמה, ונמצא אותה כ"טיפת הבן במוח האב" (כלשון החסידות[4]) – השרש היסודי ביותר של הבן, עוד לפני היות הטיפה מציאות נפרדת היוצאת למסע ארוך עד ליצירת עובר ואדם שלם.

המציאות הפיזית מקבילה למציאות הרוחנית. גם הנשמה שלנו עוברת מסע דומה עד להופעתה באישיות המוכרת לנו. הגרעין היסודי של הנשמה נמצא בתוך "מוח האב" – דהיינו בתוך מחשבתו של ה' הבורא (כאשר עצם המושג "מחשבה" משמש כאן בהשאלה, ואינו דומה למחשבה המוכרת לנו). השורש הזה הוא האות יו"ד של הנשמה, והוא עיר המקלט אליה אנו נמלטים, בכוח ההכרה. כמה שתעינו בנתיבות החיים והלכנו לאיבוד – הרי כשנגיע אל שורש הנשמה, נוכל לחדש ממנו את האני.

אב הרחמן

המסע אל המקורות, לשורש הנשמה, הוביל אותנו למפגש עם האב, "אבינו אב הרחמן". כמה שנחפור בתוך עצמנו לא נמצא את האני האבוד, עד שנכיר בקיומו של שרש הנשמה הגרעיני ביותר שכלול בתוך הקב"ה. אכן, בדרך כלל אנו פונים אל ה' בתואר מלך (כמו בנוסח הברכות "אלקינו מלך העולם"), אבל בחודש אלול אנו פוגשים אותו קודם כל כאבא טוב. המשל הידוע אומר שבאלול "המלך בשדה" – אך המיוחד במצב הזה הוא שהמלך אינו מופיע בגינוני מלכות רשמיים, אלא מראה פנים שוחקות לכולם והכל יכולים לפנות אליו ללא הכנות מיוחדות – ממש כדמות אב רחום[5]. רק כשיגיע ראש השנה, יתגלה ה' כמלך בארמון מלכותו (ואנו נעמוד מולו ביראה ובקבלת-עול מלכות). ומערכת היחסים תגיע לשלמותה ביום הכיפורים, בו נהיה דומים יותר מכל לבני זוג, "אנו רעיתך ואתה דודנו"[6], ואז יתקיים במלואו הפסוק "אני לדודי ודודי לי" (כמו שהתבאר בפירוט במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו").

חודש אלול מגיע מיד אחרי חודש אב. באב (במיוחד בתחילת החודש) לא הרגשנו את רחמי ה' הגלויים, אבל באלול האב בא ומתגלה אלינו "כרחם אב על בנים"[7]. כך מהווה אלול גשר בין אב לתשרי, ומכוחו נתחיל את השנה הבאה מבראשית – והרי המלה בראשית היא צירוף אותיות אב תשרי[8]. במלים אחרות, באלול מתחילה להשמע שאגת האריה, מזלו של חודש אב, עליה נאמר "אריה שאג מי לא יירא"[9], ורמזו בספרים[10]: אריה ראשי תבות אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה (ימי הדין שבהם יראים מה').

אני מאין

האות יו"ד זכתה בכבוד הגדול להיות הראשונה בשם הוי' המפורש – יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א (ואם תספרו תראו שיש כאן עשר אותיות המהוות את ה"מילוי" של שם הוי') – וכאן היא מייצגת את ספירת החכמה (כמו בשיר הידוע "יו"ד חכמה קדומה") המכונה 'אבא', כשם שבנפש האדם מייצגת היו"ד את שורש הנשמה בתוך האב.

משמעות ספירת החכמה אינה זהה למלה חכמה בשימושה הרגיל אצלנו, ככישרון שכלי או סך ידיעות. החכמה אינה שכל, אלא המקום העליון בנפש שבו אנו חווים את עצם הברקת החידוש, אור כללי שיהפוך אחר-כך למשהו מובן ומוגדר ונתפס בהבנה שכלית (וכיון שהחכמה היא רובד האישיות שאינו נתפס בשכל, היא מהווה כלי להופעת אור האמונה, וגם היכולת המופלאה והבלתי-מובנת של מסירות הנפש)[11]. האות יו"ד היא היחידה שתלויה באויר, ואינה עומדת על הקרקע היציבה ככל אחיותיה באלף-בית – כיון שהחכמה מופיעה מלמעלה, כמו מרחפת באויר עד שיורדת ומתגשמת למטה. בצורה הזו, אפשר להתבונן על כל העולם כתלוי באויר ומתחיל להצטייר מלמעלה למטה, כמו בפסוק "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה"[12] (שחשבון הגימטריא שלו עולה בראשית).

[ליתר דיוק: בכתב סת"ם האות יו"ד אינה סתם טיפת דיו, אלא "נקודה מצוירת", כאשר חלקה העליון פונה כלפי מעלה, "קוצו של יוד". הקוץ הזה מצביע על השרש הנעלם של החכמה עצמה, לפני הגילוי. בלשון הקבלה, שרש החכמה היא ב"חכמה סתומה שבכתר". ובנפש האדם, במושגי החסידות, זהו "כוח המשכיל" שממנו יוצאות ההברקות, ולמעלה ממנו "קדמות השכל". החכמה הסתומה היא כבר "נקודה בלתי מצוירת", חסרת ממדים לחלוטין.]

כדי לחשוף את שורש הנשמה שלנו, המקביל לספירת החכמה ולאות יו"ד – אנו נדרשים לתכונת נפש פנימית של בטול, להרגיש נוכח ה' כנקודה חסרת ממדים. אצל צדיקים גדולים, הבטול הוא בדרגה גבוהה מאד, כמשה רבינו שאמר על עצמו "ונחנו מה"[13]. גם אנו יכולים 'לטעום' משהו ממדרגת הצדיקים (בעיקר בעצם הלימוד אודותיה), אבל עיקר העבודה של האדם הרגיל ("הבינוני") הוא להגיע ל"בטול היש" בדרגה יסודית שכל אחד יכול להגיע אליה – הכרה שבכל רגע הנני נברא, יש מאין, וללא האין האלוקי הזורם בי ומחיה אותי איני כלום (וככל שעמלים להתבונן בזה, ההכרה הופכת כמעט מוחשית)[14]. בקיצור: כדי למצוא את האני האמיתי-המתוקן, עלינו לבטל את עצמנו ולחוש את האין האלוקי, כך נולד האני מתוך השורש הנעלם של הנשמה באבינו הרחמן.   

מהראש אל היד

עד כאן, העמקנו בשורש הנשמה הנעלם, וכמו התכנסנו בנקודה בלתי נתפסת של האות יו"ד. אבל אסור שהמסע יסתיים כאן. נכון שהאות יו"ד היא נקודה אחת תלויה באויר, אבל הנקודה הזו הולכת ומתפתחת. הפיתוח היסודי של כל אות הוא ב"מילוי" שלה, ובמקרה שלנו: מילוי האות יוד הוא יו"ד ו"ו דל"ת. אלו שלשה שלבי התפתחות מובהקים: היו"ד היא נקודה חסרת ממדים (למעשה, כל נקודה מצוירת על דף נייר היא בעלת ממדים, אחרת לא היינו רואים אותה, אך היא מייצגת נקודה מופשטת ללא ממדים). הוא"ו היא אותה נקודה עצמה המתארכת כלפי מטה (עד שמגיעים, סוף סוף, אל הקרקע) והופכת לקו אורך. באות דל"ת יש קו אורך וקו רוחב, שיוצרים יחד שטח דו-ממדי. "נקודה, קו, שטח" הוא תהליך יסודי של כל הגשמת רעיון מהכח אל הפועל, וגם בנפש שלנו אנו חייבים לבקוע מתוך נקודת השורש (יו"ד), לחתור למגע אל המציאות כמו חץ שלוח (וא"ו), ולהגשים במעשה בכל המרחב (דל"ת).

הופעה ברורה של המבנה המשולש, י-ו-ד, יש בהתבטאות של האדם ("לבושי הנפש"): הנקודה של היו"ד היא המחשבה, הקו של הוא"ו הוא קול הדבור (המוציא החוצה את המחשבה), ואילו השטח של הדל"ת הוא המעשה הממשי. והנה, בשמה של האות יו"ד נמצאת המלה יד. צורת האות יו"ד היא כמו הראש, החכמה והמחשבה שבמוח, אבל הראש צריך להתחבר אל כח המעשה של היד, ואל עשר אצבעות-הידים המעניקות לנו כוח יצירה מופלא, כערכה המספרי של האות יו"ד (ובמיוחד בצירוף שתי הידים, שהרי יד ועוד יד = כח). כך נדרש בקבלה הפסוק "פותח את ידך"[15] – פותח את יודי"[16]ך, פותח את האות יו"ד והופך אותה ליד פועלת. גם במערכת חושי הנפש התייחד לחודש אלול חוש המעשה, הנקרא גם חוש התיקון – ללמדנו שהחכמה חייבת להתבטא בתיקון עולם המעשה בפועל, ולא להסתפק במחשבה עיונית מופשטת. וכן לצד השני, רק מתוך חיבור לנקודת החכמה הטהורה אפשר לברר את המציאות ולהשתמש נכון בכוח המעשה.

אם היו"ד מכוונת לספירת החכמה, הגרעין הראשון של הגילוי, הרי לאחר שמפתחים ומגלים כראוי את החכמה, אז היו"ד עצמה מתמלאת ומגיעה עד לספירת המלכות המעשית (העשירית במניין הספירות). בחכמת הגימטריא, מגיעים לכך כאשר מצרפים את האות יו"ד עצמה למילוי שלה ולמילוי של המילוי, כך: י (ועוד) יוד (ועוד) יוד וו דלת = מלכות.

מבצע תפילין לשנה טובה

החיבור הנכון בין הראש ליד מתבטא באופן מובהק במצות תפילין שאנו קושרים על היד ועל הראש, וכך גם קושרים ומחברים את הראש לכוח המעשה ביד. תפילין של יד קושרים דוקא על יד שמאל, וכן לפי הקבלה האבר בגוף 'המנהיג' את חודש אלול הוא יד שמאל. יד שמאל קרובה ללב (כך שהתפילין של יד ממש יושבות על הלב) – כי כשם שאנו מדברים על נקודת החכמה השורה במוח, כך יש נקודה של פנימיות הלב (שתי נקודות ה'מתחרות' ביניהן מי יותר פנימית ועצמית), והתפילין מקשרות גם את הנקודה הזו אל חוש המעשה של היד. האות יו"ד עצמה מופיעה בתפילין, בקשר מיוחד בצורת יו"ד שעושים ברצועה הסמוכה לתפלה של יד, וכך מצמידים את היד ליו"ד.

צורת היחיד של המלה תפילין היא תפלה, ואכן יש קשר הדוק בין תפילין לתפלה, כמו שמקפידים על הנחת תפילין במיוחד בזמן התפלה. בעומק, התפילין רומזות לשני סוגי תפלה: יש "תפלה של יד", תפלה טבעית הנובעת הישר מעומק הלב (ואפשר שבתפלה כזו הידים ינועו מעצמן). בדרך כלל, זו תפלה קצרה וישירה, כתפלה הקצרה ביותר בתנ"ך "אל נא רפא נא לה"[17]. ויש "תפלה של ראש", תפלה הנובעת מהתבוננות שכלית ארוכה ומעמיקה (כהדרכה הרגילה בחסידות חב"ד, תפלתו של "עובד" אמיתי ופנימי). אך גם התפלה של ראש אינה מוותרת על הלב, שכן מטרת ההתבוננות השכלית היא לגעת ו'להזיז' לבסוף את הנקודה הפנימית שבלב (כמו ההלכה שיש להקפיד שבזמן שהתפלה של ראש מונחת תהיה גם תפלה של יד מונחת[18]). הקשר ההדוק שיש כאן בין הראש ליד רמוז בגימטריא: ראש ועוד יד = תפלה.

סדר הנחת התפילין הוא קודם של יד ואחר-כך של ראש. בהקשר שלנו: תחילה בא חודש אלול, שעיקר עבודתו הוא המעשה בפועל, חוש התיקון (ותיקון האני), וכנגד יד שמאל – בחינת תפלה של יד. ואחריו חודש תשרי הפותח בראש השנה – בחינת תפלה של ראש (וכן המלה תשרי היא ראשי תבות תפילין של ראש בתוספת היו"ד שרכשנו באלול). אלא שכבר באלול אנו מתכוננים לתפלה של ראש, על ידי ההתקשרות לנקודת החכמה והבטול של האות יו"ד, וכך התפילין לא יהיו משהו חיצוני המונח על הראש, אלא חודרות כביכול לתוך הראש – תפילין ההופכות לכתר מלכות של היהודי ועליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"[19] – "אלו תפילין שבראש [בתוך הראש]"[20].

אין כחודש אלול מתאים לצאת לרחוב למבצע תפילין – ראשון המבצעים שהכריז עליהם הרבי מליובאוויטש – ולזכות עוד ועוד יהודים במצות יקרה זו. הרבי הדגיש את החשיבות המיוחדת של מצות תפילין שבזכותה ה' שומר על חיילינו ומעניק לנו נצחון על האויב, כמו שרמוז בפסוק "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"[21] – בזכות התפילין המונחות על הזרוע והקדקד (הראש)[22]. והנה, לפי הקבלה, השבט המיוחד לחודש אלול הוא שבט גד!

לאחר עבודה טובה של תפילין ותפלה, בראש ובלב, נקבל עלינו את מלכות ה' בראש השנה הבא עלינו לטובה, וכבר אפשר לאחל: כתיבה וחתימה טובה! 



[1] שיר השירים ו, ג. הרמז מובא בראשית חכמה שער התשובה פ"ד. פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"א. ועוד.

[2] על פי דברי האר"י: "הנה ראשי תבות '[והאלהים] אנה לידו ושמתי לך [מקום אשר ינוס שמה]' הוא אלול, לרמוז כי הקב"ה בחסדו אנה וזִמֵן חדש אלול, לכל מי שחטא בתוך השנה, שישוב אז בתשובה" (שער הפסוקים פרשת משפטים).

[3] לשון הפסוק במדבר כד, יא. ראה זוהר ח"ג רפח, ב.

[4] ראה ספר התניא פ"ב.

[5] המשל מבואר בלקוטי תורה פרשת ראה לב, א, ד"ה אני לדודי.

[6] מתוך תפילות יום הכיפורים.

[7] תהלים קג, יג.

[8] אפשר להמשיך ולרמוז בפסוק "בראשית ברא אלהים" – בראשית היינו אב תשרי, "ברא אלהים" ראשי תבות אב. "את השמים ואת הארץ" – את ראשי תבות אלול תשרי, שבהם אנו מחברים את השמים ואת הארץ.

[9] עמוס ג, ח.

[10] שני לוחות הברית, תחילת מסכת ראש השנה.

[11] ראה למשל בספר התניא פרק י"ח.

[12] איוב כו, ז.

[13] שמות טז, ז-ח.

[14] ראה גם בספר הממד הפנימי לפרשת וישב.

[15] תהלים קמה, טז.

[16] פרי עץ חיים, שער הזמירות פ"ה.

[17] במדבר יב, יג.

[18] "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים", מנחות לו, א. שולחן ערוך אורח חיים כח, ב.

[19] דברים כח, י.

[20] ברכות ו, א. היראה אינה רק מצד שונאי ישראל בעולם הזה, אלא גם יראתם של המקטרגים על ישראל שפיהם מסתתם בראש השנה ואנו נכתבים ונחתמים בספרם של צדיקים גמורים. כך הימים הנוראים הם ימים שיראתם של ישראל מוטלת על הכל.

[21] דברים לג, כ.

[22] פירוש רבינו בחיי במדבר לב, לב בשם מדרש. הלכות קטנות לרא"ש, הלכות תפילין סימן טו. והנה בלידת גד נאמר "ותאמר לאה בא גד ותקרא את שמו גד" (בראשית ל, יא, לפי הקרי) – ואפשר לרמז: "בא גד" – חודש אב בא לחודש אלול השייך לגד. בא גד = י, האות של חודש אלול. 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION