אייר: קו החיבור

חיבור אמיתי אינו מגיע מתוך טשטוש אלא לאחר שמבחינים את המיוחד בכל פרט, ומצליחים לראות את המכנה המשותף ואת האחדות העצמית שמעל ההפכים. מאמר חדש בסדרת החודשים והאותיות. 

איך מחברים בין דברים שונים, בין אנשים שונים? בשפה העברית, הדבר נעשה בעזרת קו אחד פשוט, האות וא"ו המשמשת כוא"ו החיבור, ראובן ושמעון. כמו בהופעה הראשונה של האות וא"ו בתורה, "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"[1] – כמה שהשמים רחוקים מהארץ, הוא"ו מחברת ביניהם, כעין עמוד שראשו אחד בשמים וראשו אחד בארץ.

גם מבחינת הצורה וגם מבחינת משמעות השם, האות וא"ו היא וָו המשמש לתלייה וחיבור. נשים לב שהמלה וָו מופיעה בתורה רק ביחס לווים שהיו בעמודי המשכן, "וָוֵי הָעַמֻּדִים" – והנה קשר נוסף בין וא"ו לעמוד. צמד המלים "וָוֵי הָעַמֻּדִים"[2] משמש סימן לכך שכל העמודים בספר-התורה מתחילים באות וא"ו[3], והביטוי הגרפי שנוצר הוא: עמודים-עמודים בספר התורה, כל עמוד מזכיר אות וא"ו, ובראשו כתובה אות וא"ו המשמשת כוָו מחבר ומקשר בין עמוד לעמוד.

סופרים ומחברים

סוד החיבור הנכון הוא המשימה שלנו לחודש אייר, שכן החודש הזה נברא באות וא"ו, כפי שמלמדת חכמת הקבלה. חודש אייר מיוחד בכך שבכל הימים בו אנו מקיימים את מצות ספירת העומר, ובכך הוא מהווה חיבור בין שני הקצוות של הספירה, חג הפסח בחודש ניסן וחג השבועות בחודש סיון. בכלל, בתקופת ספירת העומר, יותר מכל תקופה אחרת בשנה, אנו ערים לשעון הזמן הדופק, ובמודעות שלנו אנו מחברים את הזמן החולף והופכים אותו לקו אחד רציף, כמו האות וא"ו.

החיבור החשוב ביותר שעלינו לעשות בספירת העומר הוא בין איש לרעהו. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"[4] – "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה"[5], ובמיוחד בספירת העומר שבה מציינים את מיתת תלמידי רבי עקיבא שנענשו על "שלא נהגו כבוד זה בזה"[6]. ב-ל"ג בעומר – התאריך הבולט בחודש אייר – אנו מתקשרים לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, מהדור החדש של תלמידי רבי עקיבא, שהפנימו את הלקח ממות התלמידים הראשונים. אכן, רבי שמעון בר יוחאי אמר "אצלנו, הכל תלוי בחביבות ['בחביבותא תליא מילתא']"[7], ואין כל"ג בעומר יום של הסרת מחיצות ואהבת ישראל שופעת.

חיבור המדות

ספירת העומר אינה רק אמירה בפה, "היום יום אחד לעומר", אלא ממשיכה וחודרת לתיקון יסודי של הנפש, כפי שמתבאר בפנימיות התורה. כל אחד משבעה השבועות של ספירת העומר מוקדש לתיקון אחת מתוך שבע הספירות התחתונות בעץ הספירות הקבלי – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – הנקראות גם שבע המדות.

המושג הקבלי "ספירה" מתייחס בדרך כלל לתחום של "העולמות העליונים" בהם מנהיג ה' את המציאות (כמו "עולם האצילות"), אך אותן ספירות מוצאות להן ביטוי גם בנפש האדם, שכן האדם הוא "עולם קטן", מיקרוקוסמוס של כל היקום. למשל, ספירת החסד היא הנטיה שלנו להיטיב ולהשפיע, מתוך רגש פנימי של אהבה, ואילו ספירת הגבורה היא הנטיה הבקורתית, הן בצמצום ההשפעה החוצה והן בתחושת היראה שבה אנו עומדים בפני ה' (כרמוז בגימטריא השווה של המלים: יראה = גבורה).

ובכן, האם עלינו לנהוג בחסד או בגבורה? באהבה או ביראה? התשובה היא שאסור לנהוג רק באהבה ואסור לנהוג רק ביראה! חייבים לדעת את סוד החיבור בין שני הקצוות, להחזיק בחסד וגם בגבורה, לדעת מתי להגביר את החסד ומתי את הגבורה, וכיצד לאזן ולשלב ביניהם. ילד קטן אינו יכול "להחזיק ראש" בו זמנית בשתי מדות קוטביות, אבל האדם הבוגר בנפשו, המשליט את המוח החושב על רגשות הלב, יכול לתקן את המדות, להנהיג אותן ולא להיות מונהג על ידן. זו, על רגל אחת, כל העבודה של ספירת העומר, ובלשון הקבלה: להגדיל את המדות ולהכניס בהן 'מוחין'.

תהליך החיבור

איך מחברים בין מדות שונות, ובין יהודים שונים זה מזה? לא על ידי טשטוש התחומים ביניהן. צריך לפתוח דוקא באבחנה של כל מדה בפני עצמה, למדוד אותה ולסמן אותה.

כאן אנו נפגשים במשמעות נוספת של האות וא"ו, שצורתה מסמלת את "קו המדה" – סרגל מדידה שבעזרתו תוחמים גבולות. תהליך בריאת העולם מתואר בקבלה כחדירת קו אור אלוקי לתוך חלל חשוך, כאשר קו האור משמש כקו-המדה שסביבו נמדדת ומתגבשת המציאות הממשית. לאחר שכל פרט נמדד ומוגדר בפני עצמו, אפשר לחבר ביניהם. כמו שהחיבור הנכון בין איש ואשה אינו על-ידי שוויון מדומה בין המינים אלא מתוך הכרת השוני והמהות המיוחדת של כל אחד, ורק כך יכול להיות זיווג פורה בין השניים.

גם המשמעות התחבירית של וא"ו החיבור אינה תמיד חיבור פשוט וקל, ולפעמים היא מופיעה במשמעות של או[8]. החיבור מגיע על רקע השוני, השמים והארץ שונים עד מאוד, "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם"[9] ובכל זאת הוא"ו מוצאת מכנה משותף המחבר ביניהם, "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

התכללות המדות

לאחר שזיהינו את המיוחד בכל פרט, לפי "קו המדה" שלו, אנו יכולים לגלות את המשותף ביניהם, עם וא"ו החיבור. בנוגע למדות הנפש: בהתחלה אנו מבחינים שהחסד הוא חסד והגבורה היא גבורה, ואז, במבט שני, אנו מגלים לפתע שבתוך החסד יש גבורה ובתוך הגבורה יש חסד.

כך מוסבר שמלבד החלוקה הכללית של ימי ספירת העומר לשבעה שבועות – כל שבוע מוקדש למדה מסוימת – יש חלוקה פרטנית של כל שבוע לשבעה ימים, כל יום מוקדש לבחינה מסוימת באותה מדה עצמה, כיון שכל אחת מהמדות מוכפלת ו'מתכללת' בכל האחרות, בדרך זו: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכן הלאה. בהתאם לזה, נוהגים לומר בתפילה שלאחר ספירת העומר ביום הראשון, "בזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה חסד שבחסד [וביום השני: בספירה גבורה שבחסד]".

ובנוגע ליחסי אנוש מתוקנים: לאחר שאני אני ואתה אתה, אפשר לגלות שבתוך השני יש חלק כמוני ובתוכי יש חלק הדומה לו, ואז החיבור בינינו מעמיק עוד ועוד. מי שמחבר את נטיות הנפש שלו, ויודע למצוא את הגבורה שבחסד ואת החסד שבגבורה, יוכל גם לחבר היטב בינו ובין יהודי אחר שנראה שונה ממנו בתכלית.

להפוך את החשך לאור

עברנו את "קו המדה", הגענו לוא"ו החיבור, וכעת נגלה פן נוסף של האות וא"ו. תופעה יחודית בשפה העברית היא וא"ו ההיפוך – ההופכת עבר לעתיד ועתיד לעבר, כמו למשל בפסוק הבא "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"[10]: המלים יאמר ו-יהי הן צורת עתיד, אבל הוא"ו הופכת אותן לצורת עבר, "וַיֹּאמֶר" פירושו אמר, ו-וַיְהִי פירושו היה.

האות וא"ו היא דינמית במיוחד. היא משמשת מעט מאד כאות עיצורית, ובעיקר מופיעה כוא"ו החיבור וכאות ניקוד המניעה את שאר האותיות (בחולם ובשורוק). אך השיא הוא בתופעה של וא"ו ההיפוך. אם וא"ו החיבור מחברת בין העבר לעתיד, כמו הקו הרציף של ספירת העומר, הרי וא"ו ההיפוך מחדשת שניתן להחליף בין שני הקצוות, ולגלות שכבר בנקודת הראשית בעבר טמונה האחרית של העתיד, ואילו העתיד הרחוק חוזר ומפרש את העבר. בתחילה "וְהָאָרֶץ הָיְתָה [עבר רגיל] תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"[11], ואז מופיע האור לא רק כשלב חדש אלא כאילו מפריך את החשך שהיה תחילה והופך אותו עצמו לאור.

בנוגע למדות, אנו מגלים שלמדות הנראות הפוכות זו מזו יש שרש עליון משותף, ואז אפשר לראות שאפילו ה"חסד שבחסד" יכול להתחלף עם ה"גבורה שבגבורה", כאשר מתגלה רובד עליון שבו ההפכים מתאחדים. וגם יהודים שנראים הפוכים זה מזה יכולים לגלות את המעיין המשותף של שרשי הנשמות, המאפשר להם לחוש זה את זה כ"עצם אחד" ממש, ולגלות שכל ההפכים הינם פנים שונים של אותה אחדות.

יהי רצון שנזכה להרבות אהבת ישראל, שאינה מטשטשת את היחודיות של כל אחד, אלא מאפשרת לנו 'להתכלל' זה בזה, ולקבל "מכפלת כוח", ואף לגלות את השרש המשותף שבו כולנו כאיש אחד, מחוברים וחברים, "חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל"[12].



[1] בראשית א, א.

[2] שמות כז, י, ועוד.

[3] ראה שולחן ערוך יורה דעה רעג, ו, ובספר ברכי יוסף שם.

[4] ויקרא יט, יח.

[5] רש"י שם (מתורת כהנים).

[6] יבמות סב, ב. שולחן ערוך אורח חיים תצג, א.

[7] זוהר ח"ג קכח, א.

[8] ראה סוגיית הגמרא בבא מציעא צד, ב (בסוף העמוד). וראה "הכתב והקבלה" ויקרא כ, ט.

[9] תהלים קטו, טז.

[10] בראשית א, ג.

[11] שם פס' ב.

[12] נוסח "ברכת החודש".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION