בינה לעתים

מי הוא זה שנקרא "חמור" בתור מחמאה? צעד נוסף בחודשי השנה ושבטי ישראל ההולכים יד ביד: חודש אייר ושבט יששכר (ואיך באמת אומרים יששכר).

שנים-עשר החודשים בלוח העברי מקבילים לשנים-עשר שבטי ישראל לפי סדר חניית השבטים במדבר: לאחר ניסן "ראש החדשים" המקביל לשבט יהודה, מגיע חודש אייר המקביל לשבט יששכר, 'גיבור' החודש שלנו.

השכר הכפול

בשמו של יששכר יש תופעה יחודית: לפי המסורת המקובלת, במלה יִשָּׂשׂכָר הוגים רק אות שׂ אחת, כאילו כתוב יִשָּׂכָר, ואילו ה-שׂ השניה אינה נשמעת כלל. כל תופעה בלשון הקודש, השפה העברית הכתובה בתורה, אינה סתמית, אלא רומזת למשמעות עמוקה. מה אומרת, אם כן, האות שׂ הכפולה, האחת גלויה-נשמעת והשניה שותקת-נסתרת? תחילה ניזכר שמשמעות השם יששכר מפורשת בתורה, "וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשׂכָר" – יִשָּׂשׂכָר מלשון שָׂכָר. אם כך, השם יִשָּׂשׂכָר יכול להתחלק לשתי מלים, יש שכר, ומכאן הסבר ראשון להופעה הכפולה של ה-ש (אלא שלפי זה הופכים את ה-שׂ הראשונה ל-שׁ).

אך יותר מזה, ה-שׂ הכפולה רומזת לשכר כפול. בעקבות קיום התורה והמצוות, אנו מקבלים שכר גדול מאת ה' (למרות שאיננו עובדים כדי לקבל פרס) בשני חלקים, שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא. את השכר בעולם הזה רואים בעינים – אם רק נדע להסתכל ולא נהיה כפויי טובה – אך עיקר השכר נסתר מעינינו והוא שמור לעולם הבא, "היום [בעולם הזה] לעשותם ומחר [בעולם הבא] לקבל שכרם". זהו יִשָּׂשׂכָר – יש שכר כפול: ה-שׂ הנשמעת היא השכר הגלוי בעולם הזה וה-שׂ הנסתרת היא השכר הנסתר לעולם הבא.

למעשה, גם השכר בעולם הזה מתחלק לשניים, גלוי ונסתר. יש שכר גלוי –  נחת מהמשפחה, אריכות ימים ובריאות, פרנסה טובה ("בני חיי ומזוני"). ויש שכר נסתר – איננו יודעים בכלל מכמה צרות ופגעים אנו ניצולים בכל יום, "אין בעל הנס מכיר בנסו". כיוצא בזה, השכר בעולם הבא מתחלק גם הוא לשניים. יש שכר על המעשה הגלוי בפועל, "הכל לפי רוב המעשה", ויש שכר על כוונת הלב הנסתרת, "הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה" ו"לפי הצער השכר".

חכמה כפולה

התכונה הבולטת של שבט יששכר היא חכמת התורה, כפי שנאמר "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" – כלומר, מבני יששכר היו פוסקי הלכה לכל ישראל, ובמיוחד הצטיינו בקביעת לוח השנה העברי, "לָעִתִּים". כן מפרשים חז"ל "רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם" – שמאתיים מתוך ראשי הסנהדרין במשך הדורות היו מבני יששכר! ועוד נאמר בגמרא שכל תלמיד חכם הפוסק הלכה לרבים הוא ודאי משבט לוי או משבט יששכר[1]. כך מתפרשת גם ברכת יעקב אבינו ליששכר, "יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם... וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד", ומפרש רש"י "חמור בעל עצמות [גָּרֶם פירושו עצם] סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד... ויט שכמו לסבול עול תורה. ויהי, לכל אחיו ישראל, למס עובד, לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין [לוח השנה]".

בני יששכר מצטיינים כמובן ביכולת שכלית, אך צריך להבחין בין שכל אנושי לבין חכמת התורה המיוחדת. השכל האנושי הרגיל הוא ה'טכניקה' של השכל, יכולת לנתח ולהסיק מסקנות, להשתמש בכלי ההגיון והלוגיקה. שכל כזה, כמה שיהיה מפותח וחריף, הוא שכל חיצוני יחסית, ואינו השכל האמתי של התורה. יש את פנימיות השכל, שבו העיקר אינו הניתוח ההגיוני עצמו אלא חוש פנימי עדין, 'הרגש' מיוחד הקולט את החכמה האלוקית (כמו הביטוי החסידי באידיש, 'געפיל'). בהקשר הזה, נציין שלפי הקבלה כל אחד מחודשי השנה קשור לאחד משנים-עשר 'חושים' פנימיים של הנפש, וחודש אייר שייך לחוש העיון – אין עיון עמוק ופנימי כעיון התורה.

כעת נחזור ל-שׂ הכפולה ביששכר. זהו רמז מובהק לשני סוגי השכל: ה-שׂ הגלויה, הנשמעת, היא השכל החיצוני הגלוי, וה-שׂ הנסתרת, שאינה נשמעת, היא פנימיות השכל. את פנימיות השכל באמת קשה להשמיע-להסביר לאחרים, אתה חייב להרגיש בעצמך, לחוש את האמת בודאות פנימית, 'זהו זה'. פעם נוספת אנו פוגשים שתי אותיות ש במצות תפילין, שכן על התפילין של ראש בולטות מבחוץ שתי אותיות ש – גם אותיות אלו רומזות לשני סוגי החכמה-השכל (השוכן בראש מתחת לתפילין), שכל חיצוני ושכל פנימי. למעשה, שני סוגי השכל קשורים לשני סוגי השכר שהזכרנו קודם: השכל החצוני שייך לעולם הזה, הגלוי לעינים, ואילו השכל הפנימי, אותו קשה 'לתפוס' ולהגדיר, שייך במהותו לעולם הבא, שבו האדם מזדכך וזוכה להארה שכלית פנימית ועמוקה.

הנביא אומר "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ... כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" – החכמה האמתית היא חכמת התורה בכלל וידיעת ה' בפרט, פנימיות התורה. והנה, לפי האר"י הקדוש, לכל אחד מהחודשים יש 'צירוף' מיוחד של שם הוי', הרמוז בראשי תבות מסוימים בתנ"ך, והצירוף של חודש אייר רמוז במלים הללו, "יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ" – זהו חוש העיון של חודש אייר, החודש של יששכר.

סוד העבור

ראינו שבני יששכר מצטיינים בקביעת זמני השנה, "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים". חכמת הלוח העברי מתבטאת במיוחד ב"סוד העבור", ההתאמה בין שנת השמש הקבועה לבין חודשי הירח על-ידי קביעת שנה מעוברת (כמו השנה הנוכחית, ה'תשע"ו). סוד העבור נקרא כך כיון שעבור השנה נמשל לעבור האשה: השנה נכנסת כביכול להריון ויולדת חודש נוסף. ברובד פנימי: שנת השמש הקבועה דומה לאיש-הזכר ואילו חודשי הלבנה דומים לאשה-הנקבה היודעת עליות ומורדות במחזור חודשי הדומה להפתיע למחזור הירח. ממילא, החכמה המיוחדת המחברת בין השמש והירח, היא חכמת המפגש והזיווג בין הקצב הגברי לקצב הנשי, וכמו שהמפגש בין האיש לאשה נושא פרי של עבור, הריון ולידה, כך השנה מתעברת ויולדת.

הרעיון הזה מתבטא בשבט יששכר עצמו. כזכור, לאה אמנו ילדה תחילה ארבעה בנים – ראובן, שמעון, לוי ויהודה – ולאחר מכן פסקה ללדת. לבסוף, לאה נתנה את הדודאים לרחל אחותה בתמורה לכך שיעקב ישכב עמה, ומאותו מעשה נולד יששכר. כלומר, נשמת יששכר יוצאת מתוך ההשתוקקות החיובית של לאה ליעקב, ובה נמצא "סוד העבור" של לאה אמנו! אם עוסקים בחישובים, הנה גימטריא יפה: הביטוי סוד העבור שווה בדיוק "סוֹד הוי' לִירֵאָיו" – הסוד הזה נמסר למי שיש בו יראת שמיים – ושווה גם שמחה, כיון שההריון-העבור קשור לשמחת האם, "אם הבנים שמחה".

אנו מדברים על חכמה ועיון בתורה, אך נשים לב למושג המדויק "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים". הבינה היא חוש נשי-אמהי, "בינה יתירה ניתנה באשה", תפיסה מציאותית היודעת להתנהל נכון, ליצור ולבנות כראוי (בינה מלשון בניין), לא רק חכמה מופשטת. והנה לפי הקבלה לאה אמנו מזוהה יותר מכל עם ספירת הבינה שאותה ירש יששכר. לכן בני יששכר הם "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים" – יודעים מכוח הבינה לקבוע את העת והזמן הנכון לכל דבר. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".

לאה ורחל

הסיפור מורכב יותר. יששכר הוא אמנם פרי הזיווג של יעקב ולאה, אך יש בו משהו גם מרחל. נחזור לסיפור הלידה: יעקב היה אמור להיות עם רחל באותו לילה, אך לאה ורחל עשו 'מסחר' וכך שכב יעקב עם לאה. המעשה הזה מזכיר את הלילה הראשון בנשואי יעקב ולאה: בשני המקרים, יעקב היה אמור להיות עם רחל אהובתו ולבסוף היה עם לאה, אלא שבפעם הראשונה יעקב רומה בידי לבן ולא היה מודע למתרחש ואילו כעת הוא מודע לגמרי. אם כן, יש כאן "חוויה מתקנת" שבה יעקב משתף פעולה עם נשותיו (בנות לבן). החילופין בפעם הראשונה אינם ראויים, שהרי החיבור בין איש ואשה צריך להתקיים מתוך מודעות מלאה לבן הזוג (ולכן לראובן היה משקע נפשי לא מודע שאתו צריך להתמודד), אך החילופין כעת הם "בהכשר למהדרין".

ובכל זאת, אמנם יעקב נמצא עם לאה אך מאחורי הקלעים מרחפת רחל, וכך נשמת יששכר יונקת גם מדודתו רחל. יששכר הוא בן לאה המופיע בדמות רחל. אכן, הצירוף "יש שכר" מופיע בתנ"ך דווקא אצל רחל, בנבואת הנחמה הידועה "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ".

מה המשמעות הפנימית של זה? לאה אמנו מזוהה עם ספירת הבינה, המכונה 'אמא', ואילו רחל מזוהה עם ספירת המלכות (המכונה 'בת', בתה של האם). לאה היא העולם הנסתר (ולכן יעקב אינו נמשך אליה בגלוי), "עלמא דאתכסיא", כמו הבינה הנמצאת ברובד הפנימי של ה'מוחין', ואילו רחל היפה והאהובה היא העולם הגלוי, "עלמא דאתגליא", המתבטא בכוח הדבור וההנהגה. אם אמרנו שהבינה היא היכולת לחוש את שינויי הזמנים, הרי המלכות היא חווית השינוי עצמו, כירח המתמלא ונחסר שוב ושוב. כעת נדייק בפסוק "יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים" – הבינה היא לאה, ואילו ה'עִתִּים' הם רחל, ספירת המלכות הגלויה שעליה עוברות העתים השונות, "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת"[2]. במלה "יוֹדְעֵי" יש גם משמעות של חיבור (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"): בני יששכר, בן לאה ובן-דמותה של רחל, יודעים לחבר בין הבינה העמוקה של לאה לעת החולפת של רחל, ולכן יש להם את הכשרון המושלם לקבוע את זמני השנה.

יהי רצון שבחודש אייר נזכה לזמן הגאולה האמתית והשלמה.



[1] יומא כו, א. והנה רמז יפה: לוי ועוד יששכר = 12 פעמים חכמה (כאשר המלה 12 שוה זה, החכמה מצביעה ואומרת "זה הדבר").  

[2] בפסוקים אלו בספר קהלת (פרק ג), מופיעים ארבעה-עשר זוגות כאלה, החל מ"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת", וכלה ב"עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם", כלומר 28 פעמים "עֵת". יש בכך רמז מובהק למחזור הנשי בן 28 ימים (כמו שמתבטא בהלכה המדברת על שבעת ימי נדה ואחד-עשר ימי זיבה). 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION