כוונות ספירת העומר - חלק ב

מה יש מאחורי המושגים של הספירות שמזכירים בספירת העומר? מסע פנימי בן שבעה צעדים, בעקבות שבעת הרועים, והפעם: שלש מדרגות באמונה.

 

 

לקריאת החלק הראשון

ספירת העומר מכניסה אותנו לעולם הספירות הקבלי, דרך הכוונות הידועות לספירה המופיעות ברוב סידורי התפילה, מ"חסד שבחסד" עד "מלכות שבמלכות".

בתוך מערכת הספירות בכלל, וכוונות ספירת העומר בפרט, ניתן למצוא עושר אין-סופי של תוכן, וכדאי לציין שכבר בכתבי האר"י הקדוש מופיעות שלש עשרה מערכות שונות של כוונות לימי ספירת העומר (כלומר, עוד 12 כוונות מלבד הכוונה הידועה בסידור).

בחלק הקודם הוזכרה ההקבלה בין שבע המדות לשבעת הרועים: אברהם אבינו – מדת החסד. יצחק אבינו – מדת הגבורה. יעקב אבינו – מדת התפארת. משה רבינו – מדת הנצח. אהרן הכהן – מדת ההוד. יוסף הצדיק – מדת היסוד. דוד המלך – מדת המלכות. לאורן של דמויות אלו, נציע כעת התבוננות מחודשת בתוכן של שבע המדות, כתהליך עלייה והתפתחות של האמונה.

האמונה של אברהם

"ישראל מאמינים בני מאמינים", האמונה עוברת לנו בירושה מאבותינו, ומכאן שכל אחד משלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, מוסיף ומדגיש נדבך נוסף באמונה. האמונה החיובית בה' באה תמיד יחד עם שלילת עבודה זרה ואלילות, כמו בעשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ [אמונה חיובית]...  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי [שלילת עבודה זרה]", וכך נזהה שלש קומות באמונה בה' ובמקביל זיקוק והסרת סיגים של עבודה זרה[1].

נפתח באברהם אבינו איש החסד. אברהם נקרא "ראש כל המאמינים", הוא ראש וראשון לגלות את האמונה הטהורה בה', "וְהֶאֱמִן בַּה'". לאחר שגילה בעצמו את האמונה בה' אחד, בורא העולם ומנהיגו, הוא ניתץ את הפסלים-האלילים של תרח אביו (והושלך בשל כך לכבשן האש), ובהמשך לימד את באי-העולם והנחיל להם את אור האמונה, "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". אין זו רק אמונה בה' כמי שברא את העולם בחסדו הגדול, אלא כמי שמשגיח על העולם בכל עת ודואג לבריותיו, לא "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ", וכמי שמנהל באמת את המציאות מאחורי הקלעים של הטבע (כמו שניכר בהשגחה המיוחדת על האבות ובהבטחת הזרע לאברהם ושרה שבדרך הטבע לא יכלו להוליד).

כשאנו אומרים פעמיים ביום "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", הרי הכוונה היסודית היא להתעצם עם האמונה הזו של אברהם אבינו, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" המאמין בה' אחד: הכרה בה' ושלילת החושך והבערות של העולם האלילי שבו האדם משתעבד לכוח פרטי מסוים. האמונה הזו מתבטאת במדת החסד והאהבה, כי הקב"ה הוא "הטוב בעצם" וברא את העולם כדי להיטיב עם הברואים.

אפשר לחשוב שבעולם המערבי-מודרני כיום אין עבודה זרה ואלילות (במיוחד לאחר שהנצרות הולכת ונעזבת בדורות האחרונים). אך האמת היא שאת הפסלים המגושמים מחליפה תפיסת עולם כפרנית שבה, למעשה, האדם הופך את עצמו לאלהים. החסידות מלמדת שהאמונה בה' ושלילת העבודה הזרה מתבטאת גם ביחס האדם לפרנסתו: האדם המאמין יודע שמקור הפרנסה הוא מאת ה', והעבודה שלו אינה אלא הכלי דרכו מגיעה הפרנסה. לעומת זאת, מי שחושב שהפרנסה מגיעה בזכות עבודתו, זו מחשבה של עבודה זרה (עבודה זרה בדקות). אין הכוונה שהאדם יכול לשבת בטל. עליו לדאוג לפרנסתו, להכין כלי שדרכו תבוא הברכה, אבל לזכור תמיד את דברי התורה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. [אלא] וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

האמונה של יצחק

לאחר אברהם מגיע יצחק בנו, איש הגבורה, ומוסיף נדבך משמעותי באמונה. אפשר להאמין בה' ככוח עליון, בורא העולם ומשגיח עליו בכל עת, ועדיין לחשוב שיש מציאות ממשית לכוחות נוספים, 'שיתוף פעולה' כלשהו בין המנהיג הגדול שלמעלה ובין מנהיגים נוספים. בלשון ההלכתית, זו נקראת "עבודה זרה בשיתוף" (כמו התיאולוגיה הנוצרית, למי שמכיר), ואף היא אסורה בתכלית. אסור לאדם לעבוד את ה' וגם כוח נוסף, אלא "בלתי לה' לבדו". את האמונה הזו מגלה יצחק אבינו: על יסוד האמונה של אברהם אביו, יצחק מעמיק עוד לברר ולזקק את האמונה, ולהכיר בכך שלא רק "ה' אחד" אלא ה' יחיד, יחיד בעולמו וכל הכוחות הנבראים בטלים לגמרי ביחס אליו (שימו לב שיצחק עצמו נקרא יחיד, "את בנך את יחידך"). אברהם שבר את האלילים שהיוו תחליף לה', ויצחק שובר את כבלי המחשבה התופסת את ה' ואת ברואיו באותו מישור, הוא מגלה שישנו הבדל אין-סופי בין האמת המוחלטת והקיימת של ה' לבין הקיום היחסי של כל הנבראים. אמונה זו מתבטאת במדת היראה והגבורה, כיון שהיא מעמיקה להראות את אפסות הנברא ביחס לבורא האחד והיחיד.

גם את האמונה הזו נמחיש ביחס האדם למקור פרנסתו. ניתן לחשוב שה' נותן לי את הפרנסה, אבל גם אני שותף בעסק! באופן דק, זו מחשבה של "עבודה זרה בשיתוף". האמונה הטהורה שירשנו מיצחק אבינו אומרת: הפרנסה באה רק מה', אתה אפילו אינך שותף. גם כאשר אתה עובד (וטוב שאתה עובד), יש הבדל מהותי ותהומי בין המעשה שלך (ההשתדלות) ובין ברכת ה'. הבחנה זו מתחדדת במקרה שהאדם אינו מצליח: בדרגה הראשונה של האמונה, האדם 'מתרגש' מכך שההשקעה בעסק מסוים לא הצליחה, חבל על המאמץ והכסף שירדו לטמיון, אבל למאמין בדרגת יצחק אין כל הבדל אם העסק הצליח או לא, הכל שווה לגמרי! הרווחתי, ברוך ה'. הפסדתי, ברוך ה' ("מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" ללא הפרש כלל).

האמונה של יעקב

לאחר פסגת האמונה של יצחק, מגיע יעקב אבינו ומוסיף פסגה על פסגה, עומק לפנים מעומק. יצחק לימד שהקב"ה הוא יחיד, אין כל השוואה וערך בין מציאותו לכל מציאות אחרת, ה' הוא אין-סופי ובלתי מוגבל ואנו סופיים ומוגבלים. בא יעקב אבינו ומעמיד קומה נוספת באמונה: הקב"ה כלל אינו כבול בחוקי ההיגיון והסתירה. אל תחשוב שאם הקב"ה הוא מופשט, אין סופי ובלתי מוגבל, הרי שהוא אינו יכול להופיע בתור סופי ומוגבל. הקב"ה מתנשא מעל ההגדרות השכליות שלנו, שאינן יכולות להכיל יחד את המושגים הסותרים של סוף ואין סוף, מוגבל ובלתי מוגבל, אלא הוא "נושא הפכים" כאחד, מכיל אותם יחד בדרך שאינה נתפסת לנו (עד שאין משהו נמנע ממנו, הוא "נמנע הנמנעות"[2]).

מאברהם ירשנו את האמונה בה' אחד, מיצחק ירשנו את האמונה בה' יחיד, ומיעקב ירשנו את האמונה בה' מיוחד (כביטוי "אחד יחיד ומיוחד"[3]). למיוחד פירוש כפול: יחודי, אין כיוצא בו (special) בכך שאינו כבול במגבלות ההגיון האנושי, וגם מתייחד ומתחבר עם העולם המוגבל עצמו! כבני יצחק, אנו עלולים לשאוף להסתלק מהעולם כדי להגיע אל ה', אך כבני יעקב אנו מאמינים בפלא הזה שהקב"ה עצמו מתייחד בתוך העולם המוגבל והחסר. כך למשל, תפיסה אנושית-מדעית רגילה מסתכלת על העולם כמשהו סופי (כהנחה הרווחת היום במדע שליקום יש גודל סופי), אולם המאמין מוכן לקבל שבתוך הסוף הזה יש משהו אין סופי, אין סוף וסוף יחדיו. אברהם אבינו הפיץ את האמונה לכולם, יצחק התבודד והתעמק באמונה, ואילו יעקב עסוק בבנייה של עם ישראל, משפחתו הופכת לגרעין הראשוני של העם ("בית יעקב") והוא עסוק 'מעל הראש' בצער גידול בנים ודאגה למשפחה בכל תלאות החיים. האם אין זה צמצום? התגדרות בתוך גבול סופי של משפחה אחת במקום לפנות אל העולם כולו? אכן, זהו צמצום אך יעקב יודע שה' רוצה 'להכנס' בתוך הגבול המצומצם הזה, האין סוף בתוך הסוף (כאשר התכלית העתידית היא ודאי להשפיע על העולם כולו, "ופרצת").

אמונה זו מתבטאת במדת התפארת של יעקב אבינו (כמו הביטוי התנכ"י "תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל"). התפארת היא מזיגה נכונה ויפה של גוונים שונים (צבע אחד ואחיד אינו יפה כצבעים שונים היוצרים הרמוניה), ואין דבר יותר יפה ומרהיב כחיבור בין האין-סוף והסוף. ביטוי מופלא לכך יש בדברי חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב "אל"[4] – אלקים כל-כך גדול מופיע בתוך יעקב הקטן[5] – ויופיו (תפארתו) של יעקב הוא כיופיו של אדם הראשון, יציר כפיו של ה' שבראו בצלמו ובדמותו. ביטוי נוסף של ספירת התפארת הוא בתורה (ויעקב אבינו נקרא "עמוד התורה") – התורה שניתנה לנו בצורה כה מדויקת וסופית לכאורה, מכילה בתוכה אור אין סופי ממש והקב"ה "נותן את עצמו" בתוכה.

 

לפני שנמשיך עם משה ואהרן, יוסף ודוד, נעשה אתנחתא קטנה. אולי כדאי לשיר ניגון... ההמלצה שלנו היא "ניגון האמונה".

לקריאת החלק השלישי והאחרון



[1] יסוד הדברים במאמר של הרבי מליובאוויטש ד"ה מים רבים תשי"ז.

[2] על המושגים "נושא הפכים" ו"נמנע הנמנעות" ראו בספר 'הנרות הללו' בפרק 'עזות דקדושה'.

[3] והנה רמז יפה: ערך הגימטריא של הביטוי אחד יחיד ומיוחד, כאשר מחשיבים את האות א כ-1000 (אָלֶף-אֶלֶף), שווה לערך הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[4] מגילה יח, א. וראו פירוש הרמב"ן בראשית לג, כ.

[5] כך מסופר שהרב המגיד ממעזריטש אמר על תלמידו החביב, אדמו"ר הזקן, כשראהו בשנתו: "אלקים כל כך גדול [שורה] בגוף כזה קטן". במסורת החסידית, הבעל שם טוב, מייסד החסידות, דומה לאברהם אבינו, תלמידו הגדול, המגיד ממעזריטש הוא בבחינת יצחק אבינו, ואדמו"ר הזקן הוא בבחינת יעקב אבינו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION