כוונות ספירת העומר - חלק ג

מה יש מאחורי המושגים של הספירות שמזכירים בספירת העומר? מסע פנימי בן שבעה צעדים, בעקבות שבעת הרועים, מאמונה עד שעשועים.

לקריאת החלק הקודם

במסע בעקבות שבע המדות ושבעת הרועים, עלינו בשלש דרגות של אמונה, המקבילות לספירות החסד הגבורה והתפארת, ולשלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב.

משה ואהרן – שני סוגי בטחון

כעת נמשיך להתקדם מהאמונה אל הבטחון. מקובל לומר שהאלף-בית של היהודי הוא האמונה והבטחון (בראשי התבות). יחסית, האמונה היא 'אין', פינוי הנפש מכל סיג ומחשבת-פסול של עבודה זרה (כמבואר לעיל) ועלייה מה'יש' הגלוי של העולם אל מקורו הנעלם בה'. ואילו הבטחון 'ממשיך' את אור האמונה והופך אותו לתחושה ממשית המתייחסת לעולם, מאין של אמונה ליש של בטחון (כרמוז בפסוק "אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן").

בתור כוח בנפש, הבטחון מופיע בשתי הספירות הבאות, נצח והוד, הנחשבות בדרך-כלל כזוג ההולך יחד (ואף כשני חצאים של אותה מדה). האור הפנימי של מדת הנצח הוא הבטחון הפעיל (אקטיבי) והיוזם, יוזמה שיש בה תעוזה ו'התנצחות'. בשבעת הרועים, דמות הנצח היא משה רבינו (המנחיל לנו את התורה הנצחית). אכן, משה אינו רק איש אמונה מופשטת אלא מי שנחלץ לפעולה נועזת, מתוך ודאות ובטחון עצמי, גם ללא ציווי מפורש (וממילא תוך נטילת סיכון מסוים). כזכור, ראשית דרכו של משה היא בהתקלות עם המצרי שהכה אחד מאחיו, "ויפן כה וכה... ויך את המצרי". חריפה עוד יותר היא התנהגותו של משה בתגובה לחטא העגל: הוא שובר את הלוחות – החלטה נועזת מאד – ולאחר מכן שולח את בני שבטו להרוג את החוטאים (פעולה שנועדה להציל את כלל העם, בכך שהדין הקשה נעשה רק באופן ממוקד בחוטאים ה'כבדים')[1]. יש להבהיר אמנם שמה שנעשה אז בידי משה אינו מודל לחיקוי (ופעולה כזו של 'ניתוח' אינה שייכת היום כלל), אבל את עצם המדה של הבטחון הפעיל, הנצח, בהחלט עלינו ללמוד ממשה, להיות אנשי אמונה ובטחון.

את ספירת ההוד מייצג אהרן הכהן. לאהרן אופי 'רגוע' הרבה יותר מאחיו הצעיר, "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי". בכוחות הנפש, הפנימיות של ההוד היא תכונת התמימות המתבטאת בבטחון הסביל (פאסיבי): מבלי קשר למעשים שלי (לא תמיד אפשר לעשות משהו), אני בוטח בה' בבטחון גמור שודאי יהיה טוב, שהרי ה' אוהב אותי וודאי יעשה את טובתי[2]. לפעמים צריך לנקוט בבטחון פעיל ולפעמים בבטחון סביל, והדבר תלוי גם בשורש הנשמה ואופייה, אך מכל מקום שתי המדות משלימות זו את זו וביחד יוצרות את הקומה הבאה בהמשך לאמונה.

יוסף הצדיק - דבקות

לאחר האמונה והבטחון, מספירת החסד עד ספירת ההוד – הגענו לספירת היסוד המיוחדת ליוסף הצדיק. ספירת היסוד ככלל היא יכולת ההתקשרות והחיבור, כמו בחיבור וזיווג איש ואשה. במלים אחרות, היסוד הוא התכונה של דבקות במטרה, שאיפה להגשים ולאמת (להטביע חותם ממשי) בפועל את האמת הפנימית.

בהקשר שלנו, המהלך הנפשי של קניין האמונה והבטחון, מגיע לשלב הבא בדרגת הדבקות בה'. להאמין בה' ולבטוח בו עדיין אפשר 'מבחוץ' כביכול, ללא תחושת קירבה וחיבור ממשי, אך לאחר עלייה בסולם של האמונה והבטחון זוכים להתקשרות ודבקות בה', כמו שנאמר בחיבור איש ואשה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

דוד המלך - שעשועים

ולבסוף מגיעה ספירת המלכות שאתה מזוהה דוד מלך ישראל. לכאורה, אין דבר נעלה יותר מאשר דבקות בה'. ובכל זאת, בדבקות יש עדיין תחושה של שניים שונים, האיש דבק באשה והאדם דבק בה'. כמה שהדבקות תהיה צמודה ו'דביקה', יש איזה-שהוא זכרון שבמקור הננו שניים נפרדים (וממילא עלינו להתאמץ כדי לדבוק זה בזה). אך למעלה מזה קיימת מדרגה שבה אין צל כלשהו המעיב על האחדות, אני ואתה כאחד ממש, ללא אפשרות (הוה-אמינא) אחרת. בספרי הקבלה מדובר על "שעשועי המלך בעצמותו" כתיאור דרגה עליונה של אלוקות הקודמת לבריאה (בריאה היא מלשון יציאה לבר, בארמית, החוצה). באותה מדה, תיקון ספירת המלכות פירושו שהאדם יכול לחוש בעצמו את אותם "שעשועי המלך" של הקב"ה, כאילו גם אני נמצא שם ומשתעשע עם המלך.

וכיצד יש לנו גישה ומגע עם אותם שעשועים? על ידי התורה שבה הקב"ה משתעשע, "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת [כך 'מספרת' התורה על יחסיה עם ה']". באמת, שורש הנשמה שלנו, בני ישראל, הוא באותו מקום עליון, "'עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם', עם המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקב"ה וברא את העולם"[3] – ולכן אנו יכולים להיות שותפים בשעשועיו של ה'. אמנם הוא מלכנו ואנו עבדיו, אבל "עבד מלך מלך" – יש עבד המזדהה עם המלך, ובכוח ספירת המלכות התחתונה בנפש אנו מתאחדים עם "שעשועי המלך" העליון.

מה אנו יודעים על דוד המלך? כמובן, הוא מלך ישראל, מושל על העם, מושיע וכובש. אך מבחינה מסוימת כל זה הוא ביטוי חיצוני שלו. בתוכו-פנימה, מה שמעניין אותו הוא "שעשועי המלך". כך בכל נדודיו וצרותיו, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי", וכך גם ביושבו על כסא המלכות וכל מעייניו בתורה. אכן, גם השאיפה שלנו לחידוש מלכות ישראל נועדה, למען האמת, כדי להגיע לדרגה זו של "שעשועים": דמות המלך (מלך המשיח) תשקף את ה'כיף' שלנו, השעשועים שאינם נגמרים שלנו עם ה' ושל ה' אתנו.



[1] אמנם משה אמר לבני לוי "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ", אך חז"ל מפרשים שהדבר לא נאמר בפירוש למשה, אלא הוא אמר זאת מדעת עצמו (תנא דבי אליהו פ"ד), מתוך "בטחון עצמי" שודאי זהו רצון ה'.

[2] כדברי אדמו"ר האמצעי: "המידה של בטחון הוא בחינת התגברות, שמתגבר עצמו לבטוח שבודאי ימלא בקשתו, כמו 'בַּה' בָּטַחְתִּי' שבכל ספר תהלים, שהוא עניין חוזק ואימוץ הלב בבטחון גמור. כמו על דרך משל שיבטח אדם באהבת חברו הנאמנה שיעשה לו דבר מה".

[3] בראשית רבה ח, ז.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION