משהו חדש מתחיל

יציאת מצרים וקביעת הלוח העברי מסמנים התחלה חדשה של העם היהודי, התחלה שיוצאת מכלל האנושות, אבל חוזרת ומנהלת מערכת-יחסים עם הכלל כולו

 

מתי מתחילה ההיסטוריה שלנו, מבריאת העולם או אולי מיציאת מצרים? מסתבר שהתשובה אינה פשוטה. הדיון הזה מתעורר מתוך העמקה ב"פרשת החודש" – בסיומן ובשיאן של "ארבע הפרשיות" שקוראים בחודש אדר, לקראת ראש-חודש ניסן. אמנם רוב הפרשה עוסק בדיני הפסח – ולכן קוראים אותה כעת, כהכנה לחג הקרב ובא – אך היא נקראת על שם פתיחתה "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" – פסוק הקורא לנו להתחדש.

המצוה הראשונה

ברמה הפשוטה, פסוק הכותרת שלנו הוא המצוה של קידוש החודש וקביעת לוח השנה העברי, שבו חודש ניסן הוא ראשון החודשים. לוח השנה העברי המקורי הוא דינמי ומשתנה – בכל חודש קובעים בבית-הדין הגדול מתי יהיה ראש-חודש (לפי ראיית המולד ושיקולים נוספים בסמכותו של בית-הדין), ומדי כמה שנים מחליטים על עיבור השנה, כך שיש תחושה קבועה של דופק-הזמן הפועם. ואילו כיום אנו משתמשים בלוח קבוע (לפי מערכת כללים), השואב את תוקפו מבית-הדין האחרון שקידש חודשים. מכל מקום יש לנו לוח, והתאריך העברי ממשיך לפעום, חודש אחר חודש ושנה אחר שנה. וכאן המקום לעורר על חשיבות השימוש בתאריך עברי, המייחד אותנו כיהודים (כאשר גם מבחינה הלכתית ראוי להמנע משימוש בתאריך לועזי).

לא לחנם המלה חודש בעברית באה מהשרש חדש – שכן החודש הוא סימן ההתחדשות, כלבנה המתחדשת בכל ראש-חודש. לא לחנם המלה חודש קרובה למלה קודש, כמו בביטוי "קידוש החודש". ולא לחנם המצוה הזו נאמרת דוקא עכשיו, לסמן שמשהו חדש מתחיל – שכן זו המצוה הראשונה שנאמרה לבני-ישראל כעם, לקראת יציאת מצרים, עד שחז"ל שואלים מדוע התורה אינה מתחילה בפסוק "החדש הזה לכם", "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (בעוד המצוות שנאמרו לאבות, כמו ברית-המילה לאברהם אבינו, מחייבות אותנו רק מפני שהצטווינו בהן פעם נוספת בהיותנו לעם ביציאת מצרים). "הכל הולך אחר הפתיחה" – ואם זו המצוה הראשונה מובן שאין זו מצוה פרטית בתרי"ג המצוות אלא מצוה כללית, צעד ראשון ומפתח לכל עולם התורה והמצוות.

נשים לב שמצוה זו אינה כתובה בלשון ציווי, כפניה אלינו ודרישה לעשות מעשה מסוים (כמו למשל בהמשך הפסוקים "דברו אל כל עדת בני ישראל... ויקחו להם איש שה לבית אבות") – אלא כקביעת עובדה, זהו "ראש חדשים". דעו שכך הדבר.  לשון כזו מוכרת לנו מעשרת הדברות הפותחות במצוה "אנכי הוי' אלהיך" – משפט שנאמר כקביעת עובדה, אך יש בו גם ציווי כלפינו (מצות האמונה בה'). מכאן שעלינו להתייחס לשתי מצוות אלו – קידוש החודש והאמונה בה' – כהנחות-יסוד קבועות בחיינו: כיהודים ברור שאנו מאמינים בה', "אנכי ה' אלהיך", וברור שיש לנו את קידוש החודש, "החדש הזה לכם" [הקשר בין שני הפסוקים יובן יותר בהמשך הדברים].

שני ראשים

כל מי שלומד לראשונה על הלוח העברי, נתקל בשאלה פשוטה: מה פשר הכפילות של שני הראשים – ראש-השנה המוכר לנו, באחד בתשרי, ו"ראש החדשים" באחד בניסן? האם לא הגיוני יותר שראש השנה יהיה בחודש הראשון ולא בשביעי?

התשובה נמצאת בתוך השאלה. אכן, באופן פשוט השנה מתחילה בתשרי. אפשר לומר שלוח-השנה העולמי, האוניברסלי, מתחיל בתשרי. אבל ביציאת מצרים מתרחשת מהפכה. ה' פונה אלינו באופן מיוחד, ואומר "החדש הזה לכם ראש חדשים. ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – לכם יש סדר יום מיוחד. ראש השנה ימשיך להיות בתשרי, אבל מעכשיו תספרו את החודשים מניסן, החודש שבו תגאלו, כמו שמסביר הרמב"ן:

שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי... אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי פתרונו [פירושו] ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם "ראשון הוא לכם" שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתנו.

ראש השנה בתשרי מציין את בריאת העולם – "בתשרי נברא העולם", כמו שאומרים בתפלת ראש-השנה "זה היום תחלת מעשיך". לעומת זאת, ראש החודשים בניסן מציין את יציאת מצרים. במבט ראשון, הכי מתאים להתחיל את השנה מתאריך בריאת העולם, אבל אנו מתעקשים להיות שונים, כאילו אצלנו הכל מתחיל מיציאת מצרים. אכן, כאשר הקב"ה פונה אלינו בהר סיני, הוא אינו מציג את "תעודת הזהות" של בורא העולם, אלא "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כלומר, הזהות היהודית שלנו מתחילה ביציאת מצרים, ואת ה' אנו מכירים – קודם כל – כמי שהוציאנו ממצרים ובחר בנו להיות עמו המיוחד לו. מתוך נקודת המוצא הזו, אנו חוזרים אל בריאת העולם, ומכירים את ה' גם כבורא העולם כולו. ה' הוא אלקינו, האלקים "שלנו", שאתו יש לנו יחסי קירבה מיוחדים, ואחר-כך הוא "מלך העולם" כולו.

אפשר לבחון את הדברים דרך מושג ההתחדשות, ולומר שביציאת מצרים אנו חווים התחדשות גדולה יותר, ויותר מעוררת התפעלות, מאשר בריאת העולם. לכאורה, לא יכול להיות משהו חדש יותר מעצם הבריאה המתחדשת יש מאין – "בראשית ברא אלקים... ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" – לא רק כמאורע בעבר אלא בכל עת, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". ובכל זאת, כפי שמוסבר בחסידות, כמה שזו התחדשות נפלאה הרי היא נתפסת אצלנו ברמה חיצונית יחסית, הנה אני נברא ומתחדש, כתינוק שזה עתה נולד. אבל יש התחדשות פנימית מזו, והיא התחדשות הנשמה. לא רק במישור הפיזי, ובמודעות הפשוטה הקשורה לגוף – אלא התחדשות עמוקה לאין-ערוך, חיוּת אלוקית המתחדשת ברבדים הכי פנימיים של הנשמה. לכן ה' פונה אלינו כמי שהוציאנו ממצרים, המוציא אותנו מכל המיצרים (גם מיצרי-מגבלות הגוף) ומחדש את הנשמה שלנו, באופן שלא מגיעים אליו כשמכירים את ה' רק כבורא העולם. במלים אחרות, על-ידי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" אנו מגיעים לתחושה של חיוּת אמיתית, כמו שרמוז בגימטריא השווה: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם = חיוּת.

יוצאים מן הכלל

נחזור לשאלה העמוקה של הזהות. בעולם המודרני, כל אדם נושא "תעודת זהות", אך יותר מזה כל אחד נדרש לשאלה "מי אני" – כיצד אני מזהה את עצמי, לא כפרט בעל שם מיוחד אלא לאיזו "קבוצה" אני משתייך. יש כאלה שהשאלה הזו אינה מטרידה אותם כלל, הם נולדו לתוך מציאות פשוטה ומעולם לא ערערו עליה. כך גם התשובה היהודית הפשוטה במשך הדורות לשאלה "מי אתה" היא "אני יהודי", ברור שכך, גם אם אינני יודע מה משמעות הדבר.

אבל דוקא היהודים אוהבים לשאול שאלות (זוכרים את הקושיות בליל הסדר?), ואוהבים גם לנפץ מוסכמות ומיתוסים. כך אפשר לפגוש יהודים רבים המטילים ספק בתשובה המסורתית, ומנסים לחפש תחליפים: אני אזרח העולם, אני בן-אדם, וגם אני ישראלי (במובן של המושג 'ישראלי' כיום, שאינו זהה למושג יהודי). לאמיתו של דבר, זו התלבטות אמיתית: עד כמה אנו אזרחי העולם, בנים ל"משפחת העמים" הגדולה, ועד כמה אנו בריה מיוחדת, יהודים-מיוחדים.

לכאורה, התשובה היא חד-משמעית. היהודי הוא "משהו אחר" לגמרי. מבלי לזלזל בכל בני האדם אשר על פני האדמה – כולם בנים לאדם הראשון שנברא "בצלם אלהים" – לנו יש "גֵן רוחני" מיוחד הצרוב בנשמתנו. וכשם שהקב"ה עצמו בפנותו אלינו מציג "תעודת זהות" של מי שהוציאנו ממצרים – כך אנו רואים את עצמנו לא כחלק מכלל האנושות אלא כעם בעל זהות מיוחדת וגורל מיוחד. סוף סוף, כל יהודי פותח את יומו בהצהרה "מרגיזה", כשהוא מברך את ה' "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". האמת היא, כמובן, שהאמירה הזו אינה אמורה להרגיז. זוהי הזהות שלנו – שמכוחה יש לנו אחריות מיוחדת על כל האנושות – ואם נתכחש אליה אנו מתכחשים לעצמנו. עם ישראל אכן "יוצא מן הכלל" – יוצא מכלל האומות והופך להיות משהו אחר.

מלמדים על הכלל

אך התמונה הזו אינה שלמה. עד כאן אפשר להתרשם שעזבנו לגמרי את עולם האומות, כשאנו אומרים "שלום ולא להתראות"... החל מאברהם אבינו שנקרא "אברהם העברי" – "שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני".

אך האמת היא שמדובר במערכת יחסים מורכבת הרבה יותר. הדבר מומחש ב'ווארט' יפהפה [דבר תורה קצר וחריף] של בעל "השפת אמת", מגדולי החסידות. אחד מכללי ההלכה בפירוש התורה, מתוך "המדות שהתורה נדרשת בהן", הוא "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". בהקשר שלנו, אומר השפת-אמת, נפרש כך: בהתחלה היה עם ישראל מעורב בתוך כלל האומות, "דבר שהיה בכלל". אך מאז תחילת דרכו של אברהם אבינו, הולך ומתגבש עַם מיוחד, בעל זהות ייחודית שה' כורת עמו ברית (המתבטאת בברית-המילה בגופנו) – "יצא מן הכלל". אבל "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא" – אברהם לא התייאש מהעולם, הוא נקרא "אב המון גויים", ובפועל הוא מקרב את בני העולם ומלמד אותם דעת אלקים, יראה ואהבה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יתירה מזו, ההתייחדות היהודית מלמדת על מהות הנמצאת, באופן מסוים, בכל האומות. הרי אברהם יצא מתוכם, ולכולם יש זיקה אליו, כאילו בכל בני-אנוש קיימת נקודה 'אברהמית' נעלמת, "פוטנציאל יהודי" שיצא לפועל אצל אברהם וזרעו אחריו (כפי שמתבטא באפשרות של כל אדם להתגייר ולהפוך ל"בני אברהם").

חוזרים אל הכלל

עד כאן שלב ראשון. אבל ביציאת מצרים מתחולל משהו אחר. כעת הבחירה בישראל נשלמת, ומשהו חדש לגמרי מתחיל. דף חדש מתחיל ב"החדש הזה לכם", ועם ישראל יוצא לדרך חדשה ועצמאית.

כאן, אומר השפת-אמת, נכון להביא כלל אחר מתוך המדות שהתורה נדרשת בהם: "כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש". בהתחלה היה עם ישראל בתוך הכלל, "דבר שהיה בכלל". אבל ביציאת מצרים יוצאים לדרך חדשה, "יצא לידון בדבר חדש". עכשיו אי אפשר להתייחס אליו כחלק מעולם האומות. הפער נראה מהותי מדי מכדי שנשים את כולם באותה הסקאלה. אנחנו פונים עורף לפרעה מלך מצרים, חוצים את ים-סוף בדרך נס, וממשיכים לעבר הר סיני, לחוויה יהודית-יחודית שאין דומה לה, עם לוח-שנה משלנו, תורה משלנו, וכביכול אלקים משלנו (שאותו אנו מכירים בצורה שאף אחד אחר אינו מכיר). בשלב הזה, קשה לראות את עם ישראל כ"מלמד על הכלל", אלא ככזה ש"אי אתה יכול להחזירו לכללו". אנחנו כאן והם שם.

אבל העיקר הוא הסיום: לבסוף אנו חוזרים ופוגשים את האומות, "אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" – בסופו-של-דבר, משהו מחזיר אותנו אל הכלל, יוצר חיבור מחודש ונכון בין ישראל לאומות העולם. אין הכוונה שאנו מוותרים על היחוד שלנו, חלילה, אלא שמצליחים לחשוף באומות העולם נקודה המקבלת מבני ישראל, ומחזירה לחיים את החזון של אברהם אבינו על השפעה לכל האומות. זהו החזון והיעוד של משיח בן דוד: המשיח אינו רק גואל של עם ישראל, אלא משפיע לכל העולם כולו. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הוי' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד". הדרך הארוכה שלנו מתחילה ב"החדש הזה לכם" ומסתיימת במשיח, והרי החדש הזה לכם שווה בגימטריא משיח בן דוד.  

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION