רשות הדבור

בליל הסדר מדברים ואוכלים ומדברים... ההכנה הטובה ביותר לפסח ולליל הסדר היא לדבר על משמעות הדבור. כי בן חורין אמיתי הוא זה שיודע לדבר. והדבור הזה עובד! מאמר נוסף בסדרת 'התחדשות', לחודש ניסן.

 

באיזו אות אנו מתחילים לדבר? הדבור הוא פעולה מורכבת ומופלאה, ממש נס שקורה לנו בלי שנחשוב על כך. אבל אם ננתח את הדבור נראה שהוא מתחלק למרכיבים פשוטים וראשוניים לעומת כאלה מורכבים ומפורטים יותר. אנו מגלים שהאות הפשוטה והראשונית ביותר להגייה היא האות ה"א, שבסך-הכל הינה פעולה 'רועשת' של נשיפת אויר מהפה, רק הבל-פה, "הַכֹּל הָבֶל". וכך נאמר על האות ה"א שהיא "אות קלילה שאין בה ממש".

מלכת האותיות בחודש ניסן

לכל שאר האותיות יש מעין גוף ממשי, תוצר של מגע כלשהו באבר הפה שלנו, ורק הה"א היא כמו נשמה, המשמיעה את פעולת הנשימה כמעט ללא חיכוך פיזי, היישר מקנה הנשימה (לעומת האות אל"ף, שאמנם מתחרה עם הה"א בפשטות ההגייה, אבל אנו הוגים אותה בכוח, יותר 'למעלה' בגרון). בהפשטה, האות ה"א מייצגת את התנועה היסודית מאחורי כל פעולת הדבור, כמו נשמה המפיחה חיים באותיות הדוממות, כאילו בכל אות נמצאת ה"א פנימית נעלמת. בספרי הקבלה מוסבר שהערך המספרי של האות ה"א רומז לחמשת "מוצאות הפה" – הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים – כאשר האות ה"א (שבעצמה שייכת לאותיות הגרון) היא בעמדת המפקד המחלק ומנתב את כל שאר האותיות.

למרות שהיא החמישית בסדר האותיות, יש באות ה"א משהו ראשוני, מעין חומר-גלם היולי של האותיות כולן, והיא מחברת בין עצם הקול לבין הדבור. והנה בריאת העולם מתוארת בתורה כאמירה של ה', החל מ"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – אמירה שפירושה התבטאות (שהדבור שלנו מהווה משל עבורה) – ובקבלה אף מפורט כיצד הכל נברא על-ידי כ"ב אותיות האלף-בית העברי. אם כן, המסקנה המתבקשת היא שבריאת העולם מתחילה באות ה"א, לפני כל הפרטים, וכך אכן אומרים חז"ל "העולם הזה נברא בה"א". לתוספת-יוקר, נזכיר שהאות ה"א מופיעה פעמיים בתוך שם ה' המפורש, שם הוי"ה. ואחרי כל זה, אפשר בהחלט להכתיר את ה"א כמלכת האותיות.

ומדוע אנו עוסקים באות ה"א ומדברים על הדבור? פשוט מאד, מפני שאנו נכנסים לחודש ניסן, אביב הגיע ופסח כמעט בא, ולפי הקבלה חודש ניסן נברא באות ה"א, והחוש המיוחד של החודש הוא חוש הדבור, כמה מתאים. גם בניסן יש משהו מאד ראשוני, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" – כמו האביב שפורח ומתחיל מחדש, וכמו תינוק שנולד לאחר חודשי החורף הארוכים (במיוחד השנה, בה חכינו בסבלנות פעמיים אדר). ואם הכתרנו את האות ה"א כמלכה, הרי גם ראש-חודש ניסן הוא "ראש השנה למלכי ישראל". מערכת נוספת המקבילה לשנים-עשר חודשי-השנה היא שנים-עשר שבטי ישראל, והנה במערכת זו מקביל שבט יהודה לחודש ניסן – והרי יהודה זכה בכתר המלכות בישראל, "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (זוכרים את דוד המלך?), וגם בשמו של יהודה (כמו בשם ה') מככבת פעמיים האות ה"א.

לדבר חופשי בפה-סח

האדם מתייחד מכל הברואים בהיותו "מְדַבֵּר", ויהודים אוהבים במיוחד לדבר... ברצינות, באווירת ההכנות לפסח, מלבד כל הנקיונות, נתחיל להתכונן לליל-הסדר עצמו. מה עושים יהודים בליל הסדר? בשתי מלים: אוכלים ומדברים. אוכלים מצה ומרור (ובזמן בית-המקדש, גם קרבן פסח), גם שותים ארבע כוסות (ולא שכחנו כמובן חרוסת וחזרת, וביצים ותפוחי-אדמה, וכל המטעמים בכל ההכשרים...), ומדברים על יציאת מצרים – אומרים הגדה של פסח, מקיימים מצות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", שואלים ארבע קושיות ומשיבים, ו"כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ", ומקנחים באמירת הלל, ועוד שירות ותשבחות, "וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח". אולי נציע שם נוסף לחג הפסח, משהו כמו "חג הדבור"? אין צורך. האר"י הקדוש הקדים אותנו ואמר שהמלה פסח מתחלקת ורומזת ל: פה סח – פה מדבר ומשוחח.

וכיצד מתחילה ההגדה של פסח? לאחר כל ההקדמות – "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ" – מגיעים ל"מגיד" ומכריזים בקול "הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" [תרגום: זהו לחם עוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים]. המלה הֵא מתפרשת כאן "זהו", אבל יש לה עוד צלצול מוכר, הרי זו המלכה שלנו, האות הֵ"א, שאין מתאימה ממנה לפתוח את הדבור בלילה המיוחד הזה. ועוד: "מגיד" הוא החמישי בסימני ליל-הסדר (כאשר סך-הכל יש חמשה-עשר סימנים, כסכום המספרים מאחד עד חמש, וכגימטריא של המלה אביב).

מדוע הדבור תופס מקום כה מרכזי בפסח? מפני שפסח הוא "זמן חרותנו", חג היציאה מעבדות לחרות, מגלות לגאולה. כי מהי העבדות הנוראה מכל? זו שכובלת את הדבור. כמה שהעבדות והסבל הגופני יהיו קשים ומרים, הרי כל עוד אפשר לדבר, להתבטא ולהביע, עוד נותרה בנו נקודה מהותית של חרות, וכל הכבלים החיצוניים לא ינצחו את רוח האדם. אבל כאשר יש מעין מחסום על הפה, זוהי עבדות. איך אמר פרעה? "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ [=ידברו] בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" – גלות מצרים לא היתה רק לגוף, אלא כאילו שכחנו איך מדברים, הדבור עצמו היה בגלות. לכן הגאולה היא, בראש ובראשונה, גאולת הדבור. אפשר לדבר, בלי פחד ובלי חשש. אפשר לומר את כל האמת שלנו, לספר לילדים מי אנחנו (יהודים) ומה אנחנו (עם סגולה), לדבר ולדבר עד עלות השחר. המקובלים מסבירים שגלות מצרים רומזת ל"מיצר הגרון" (החלק הצר בגוף האדם), שהדבור כאילו 'תקוע' בו, עד שיוצאים ממצרים, יוצאים מהמיצר אל המרחב.

עונים ואומרים

דברנו על הדבור כמבטא את היותנו בני-חורין, היהודי משתחרר ומתחיל לדבר, האב מספר לבנו, וכולם מדברים עם כולם. זה נפלא, אבל לא מספיק. הדבור אינו רק התבטאות של האדם עצמו, ואינו רק תקשורת בין בני-האדם. הדבור שלנו הוא גם תקשורת עם הקדוש-ברוך-הוא.

"הֵא לַחְמָא עַנְיָא". מדוע נקראת המצה "לחם עוני"? אחד הפירושים הוא "לחם שעונים עליו דברים הרבה". כלומר, כל ההגדה בליל-הסדר נאמרת "על הלחם", בהתייחסות למצה המונחת לפנינו (לכן שלש המצות מונחות על שלחן הסדר כבר בהתחלה, הרבה לפני שאוכלים אותן). יותר מזה, ההגדה נאמרת כמענה לשאלה העולה מן המצה. המצה כביכול שואלת "מה נשתנה", מדוע אוכלים אותי ולא את החמץ? ואנו פותחים ועונים "הֵא לַחְמָא עַנְיָא... עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה". ויותר בעומק, האמירה שלנו היא מענה כלפי ה', כמו בפסוק המובא בהגדה "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה..." – בציפייה למענה אלוקי חוזר.

במושגי הקבלה, הדבור שלנו נמשל להתעוררות של האשה שלעומתה באה התעוררות האיש, אנחנו מעוררים "מים נוקבין" ובכך גורמים לקב"ה להשפיע אלינו "מים דכורין". בהגדה מובא מעשה בחכמים שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה, "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" – במהלך הלילה הארוך אנו מדברים, בהתעוררות מלמטה, עד שעולה השחר ואנו חשים שה' עונה לנו מלמעלה ומאיר את החשכה.

בליל-הסדר הקרוב, נהיה מודעים לא רק למסובים סביב שולחן הסדר, אלא גם לשומע הנסתר, הקדוש-ברוך-הוא, המאזין ברוב-קשב לכל דבור שיוצא ממנו, שמח בו שמחה גדולה, ובזכותו מתעורר לגאול אותנו מכל המיצרים.

הכל דבורים

כעת נשים לב שלמלה דבור יש משמעות נוספת: מלשון הנהגה, כמו בפסוק "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ", ובלשון חז"ל "דַבָּר אחד לדור". אכן, יש קשר הדוק בין דבור בפה לדבור של הנהגה – כוחו של המנהיג האמיתי הוא בפיו, "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן". ואם האדם מוגדר כ"מדבר", פירושו של דבר שיש לו גם את היכולת למלוך ולהנהיג, ואכן האדם הוא מלך על כל הבריאה, "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ".

אך מלכות אמת היא זו שאינה מדברת רק כלפי העם, אלא גם כלפי הקב"ה. מנהיג יהודי אמתי הוא זה שהולך בדרכו של דוד המלך (משבט יהודה) הפונה בתפילה כלפי מעלה, מתחנן לסייעתא דשמיא, ומבקש מענה להתעוררות שלו. והנה צורת האות ה"א רומזת למישורים השונים של התבטאות הנפש (שכולם נקראים דבור): הקו העליון (המאוזן) רומז למחשבה. הקו הימני רומז לדבור עצמו, והוא מחובר לקו העליון כשם שהדבור מהווה המשך ישיר למחשבה. ואילו הקו השמאלי, המקוטע, רומז למעשה, שאינו מחובר ישירות למחשבה אך צריך לפעול בהשראתה. שלשה קוים אלו לובשים ביטוי מיוחד אצל המלך-המנהיג: הקו העליון הוא הקשר בינו ובין ה' (שעיקרו בעצם המחשבה); הקו הימני הוא דבור-הנהגת העם בעניינים של מהות, תורה ומצוות (כמו דוד המלך הסוחף את העם לבניין המקדש); והקו השמאלי הוא הנהגת העם בחיי החולין, ביחסי החוץ וכו', אך גם המישור הזה מקבל השראה ישירה מהתקשורת של המלך עם ה'.

בליל הסדר הבן שואל ארבע קושיות והאב עונה לו בסבלנות. כולנו הבנים של ה', ויש לנו מה לומר לו – גם קושיות נוקבות, עד מתי נהיה בגלות? – עד שהוא יענה לנו, באהבה אין-קץ, בגאולה האמתית והשלמה שבה נוכל לדבר ולדבר עוד ועוד, ובביאת המלך המשיח שילמד אותנו איך לדבר, המלך המֵשִֹיח והמשוחח.

חודש טוב וחג פסח כשר ושמח!

[לנוסח ארוך יותר של המאמר]

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION