דגל מחנה יהודה

סדרת מאמרים חדשה על שבטי ישראל וחודשי השנה

שנים-עשר החודשים בלוח העברי ממש מבקשים שנשווה אותם לשנים-עשר השבטים. אבל איך נחליט איזה שבט להתאים לאיזה חודש? אין ברירה אלא לפנות אל המומחים בתחום, הלוא הם חכמי הקבלה. ובכן, האר"י הקדוש מלמד שהתאמת השבטים לחודשים מבוססת בעיקרה על סדר השבטים במחנה ישראל במדבר, בדרך הבאה: החודשים מתחילים מניסן (למרות שהשנה מתחילה בתשרי), "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", וכך הם מתאימים לסדר השבטים במחנה ישראל ככתוב בתורה במדויק: יהודה, יששכר, זבולון, וכן הלאה. לכן, שבט יהודה הוא 'המלך' של חודש ניסן, יששכר קשור לחודש אייר, וכן הלאה.

אם כך, נצא כעת, בחודש האביב, למסע מזורז בעקבות שבט יהודה. תחילה נשים לב שכולנו שייכים לשבט יהודה! הרי כולנו יהודים, והפירוש הפשוט של יהודי הוא בן לשבט יהודה (כמו שבן שבט גד נקרא 'גדי'). באמת, העם היהודי לא תמיד נקרא כך. בתורה ובנביאים אנו נקראים בדרך-כלל בני ישראל (דהיינו צאצאי שנים-עשר השבטים בני יעקב-ישראל אבינו), ונראה שהכינוי יהודים 'הודבק' לנו רק לאחר גלות עשרת השבטים (מלכות ישראל), כאשר שבט יהודה תפס את המקום המרכזי בעם ישראל. כך המושג יהודי יצא מגבולות המגזר והפך לנחלת העם כולו, כמו מרדכי היהודי המגיע בכלל משבט בנימין ("איש ימיני"). כיהודים מאמינים (שוב יהודים...), אנו יודעים שדבר כזה אינו מתרחש 'במקרה'; אם אנו נקראים יהודים סימן שהשם הזה מבטא את המהות שלנו, במלים אחרות, סימן שמשהו מתכונת שבט יהודה נמצא אצל כל יהודי.

מודה ומתוודה

כדי לחשוף את התכונות של שבט יהודה, נפנה לאמו של יהודה, לאה אמנו. כאשר נולד ללאה בנה הרביעי, היא אמרה "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה", ובכך 'צרבה' בבנה את תכונת ההודיה. אם כן, תכונה יהודית יסודית היא "דע לומר תודה", לומר תודה לחבר ולכל מי שעושה לך טובה, ולומר תודה לקדוש-ברוך-הוא הנותן לך את החיים! לכן היהודי פותח את יומו באמירה "מוֹדֶה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרתי בי נשמתי".

אולם בשפה העברית, לשון הקודש, יש משמעות נוספת לפועל להודות – לא רק לומר "תודה רבה", אלא גם להודות בחטא ובחסרון, להתוודות. זו גדולתו של יהודה במעשה תמר, "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי", בפשטות, בלי לטייח ובלי להתחמק. וזו גדולתו של דוד המלך, משבט יהודה, בתגובתו לנתן הנביא שהוכיחו על חטא בת שבע, "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'". הדברים קשורים זה בזה: מי שאינו סגור בתוך עצמו, מי שאינו לחוץ מאיבוד התדמית של הצודק, החזק והמוצלח, הוא שיודע לומר תודה והוא שיודע להודות ולהתוודות.

לא שכחנו ששבט יהודה קיבל את המלכות, "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", ובתוך השבט נמסרה המלכות לדוד ולזרעו, "וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה... וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ". אם כן, מתברר שהמלך הרצוי אינו זה שמשדר רק תקיפות ומְשילוּת, אלא זה ש'אינו מאבד את הראש' ומתחת למעטה העוז וההדר מסתתרת בו נפש עדינה היודעת להכיר בחולשתה ובחסרונה – כמו דוד המלך השופך את לבו במזמורי תהלים ובשירה, יודע נגן ונעים זמירות ישראל.

חוש הדבור

לפי הקבלה, כשם שלכל חודש השבט שלו, כך לכל חודש חוש הנפש שלו, והחוש של חודש ניסן הוא חוש הדבור ('חוש' מפני שזו אחת הדרכים בהם הנפש מתקשרת עם העולם). אכן, ראינו ששבט יהודה קשור מלידתו לדבור אמתי, כן וישיר, דבור של תודה לבבית ודבור של וידוי ובקשת מחילה.

כעת נשים לב שגם השרש דבר נושא יותר ממשמעות אחת: לדבר פירושו גם להנהיג, כמו בפסוק "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ", ובלשון חז"ל "דַּבָּר אחד לדור". ושוב יש קשר בין המשמעויות: אמנות המלכות, ההנהגה והשלטון, היא אמנות הדבור הנכון. "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן" – מנהיגות-אמת אינה צריכה הרבה יותר מדבור, צו המלך הופך להיות מצוה שהעם מקיים ברצון. כשאנו אומרים מלך-מנהיג, לא צריך ללכת רחוק – כל אחד ואחת מאתנו הוא 'מלך' במרחב כלשהו, אם זה בבית ובמשפחה, כמנהל בעבודה או מורה בכתה. נכון שפעמים רבות הדבור המנהיג הוא סמכותי ומצוה, מושל ופוקד, אבל תמיד צריך ללוות אותו הדבור העדין והפנימי, המודה והמתוודה.

כיהודים, אנו מזדהים עם שבט יהודה ולומדים ממנו את הדבור-וההנהגה. יהודים באמת אוהבים לדבר, ובמיוחד בחג הפסח (פה סח) שבו נאספים כולם לשולחן הסדר כדי לדבר ולספר ביציאת מצרים – אך עלינו ללמוד לדבר כראוי, ובכלל ליצור תקשורת נכונה עם הזולת.

יהודי עקשן

חז"ל מלמדים על תכונה נוספת של היהודי. כך מוסבר מדוע נקרא מרדכי "היהודי" – "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", וכיון שמרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה" להמן הרשע, הוא זכאי להקרא יהודי. מה הקשר? ראינו שיהודה-יהודי מתקשר להודיה, הודאה ולוידוי – אך אין זה רק רגש הודיה או יכולת להודות בטעות ובחטא, אלא גם תוקף של התקשרות לאמת, הודאה באמת מבלי להסכים לכל תחליף שקרי.

אנו היהודים "עם קשה עֹרף" – לפעמים זהו חסרון ולפעמים זו מעלה. כאשר איננו מסכימים עם משהו, אנו מסוגלים להיות עקשנים, יתהפך העולם והיהודי יעמוד על שלו. הדוגמה החריפה לכך היא שוב מרדכי היהודי, שבאופן פשוט התנהגותו סיבכה את העם כולו! מרדכי היה יכול למצוא תירוץ כלשהו, היתר הלכתי בשעת הדחק, או לפחות להתחמק מהמפגש הטעון – אבל הוא כופר בעבודה זרה, יהיה מה שיהיה.

את תכונת מסירות הנפש אנו פוגשים אצל יהודה כבר ביציאת מצרים, בסיפור הידוע על נחשון בן עמינדב שקפץ לים סוף עוד בטרם הים נבקע – קפיצה נחשונית מתנדבת. והנה התכונה הזו מתחדדת אצל מרדכי שלכאורה מעמיד בסכנה את הציבור כולו. אין הכוונה שצריך תמיד ללכת 'ראש בקיר', אבל לעתים – כשנוגעים ביהודי בנקודה רגישה, כמו עצם האמונה – מתעוררת אצלו התכונה העצמית-העקשנית. בסופו של דבר, גם זו תכונה מלכותית, ובזכותה הפכו נחשון בן עמינדב ומרדכי היהודי למנהיגי אמת. 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION