כולם צדיקים

הצדיק אינו זה שיודע לצום אלא זה שיודע לאכול, אכילה נכונה שאינה הופכת את האדם למגושם אלא פותחת דו-שיח בין הגוף והנשמה. קורס מזורז באמנות האכילה בעקבות האות צדי"ק המיוחדת לחודש שבט.

 

האם כל אחד יכול להיות צדיק? מצד אחד, צדיק הוא תואר ששמור לאנשים מיוחדים. הצדיק הוא מי שהתגבר על יצרו-הרע עד שזכה להשתחרר ממנו לגמרי ועכשיו מעניין אותו רק טוב, "תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב"[1]. להיות "צדיק גמור" זו באמת מתנה משמים, ואכן חז"ל אומרים שהצדיקים הינם מועטים, "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלם בכל דור ודור"[2].

מצד שני, פסוק מפורסם אומר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"[3] – גם אם מדובר בחזון עתידי הרי אנו הולכים ומתקרבים לקראתו, ומתברר שבכל יהודי חבוי צדיק פוטנציאלי. אולי חלק מהקוראים מתחילים להרגיש אי-נוחות: אל תהפכו אותנו לצדיקים, תנו לנו להנות מהחיים. אבל אפשר להרגע, לא כל-כך נורא להיות צדיק... אדרבה, דוקא הצדיק יודע הכי טוב להנות מהחיים. חכו ותראו.

איך הצדיק אוכל

בחודש הקרוב כולנו מוזמנים ללכת בעקבות הצדיקים ולגלות את נקודת הצדיק בתוכנו-פנימה – שכן לפי הקבלה חודש שבט נברא באות צדי"ק[4]. והנה במערכת חושי-הנפש עוסק חודש שבט בחוש האכילה, לכן נתמקד בשאלה איך הצדיק אוכל, ולמעשה איך כל אחד ואחד מאיתנו צריך לאכול.

ובכן, החידוש הראשון הוא שהצדיק אכן אוכל, ואינו מתבייש בכך. התורה אינה מצוה אותנו על צומות וסיגופים. רק פעם אחת בשנה צריך לצום, ביום-הכיפורים (ואילו צומות החורבן, כמו תשעה-באב, הם ביטוי למצב לא-טוב שאנו מצפים לסיומו ואז יהפכו ימים אלו לימי שמחה). בכל שאר ימות השנה, יש הרבה מצוות הסובבות את האכילה: בחגים ובשבתות מצוה לאכול, גם בימי החול יש הזדמנויות רבות של "סעודות מצוה", וכל אכילה מלווה בברכה לפניה ואחריה. בחודש שלנו, התאריך המשמעותי הוא ט"ו בשבט – חמשה-עשר בשבט, הוא "ראש השנה לאילנות", בדיוק באמצע החודש – ואף שבהלכה אין מצוה חיובית לאכול ביום זה, אך מי אינו מקיים את המנהג של אכילת פירות ט"ו בשבט[5], הממתיקים את החורף הקר שבחוץ.

הקדוּשה אינה נמצאת בהתנזרות ובפרישה מהגשמיות, אלא בעיסוק נכון בעולם-הזה, תוך מגע עדִין שאינו טובע בטבע אלא מעלה ומקדש אותו. המבחן האמיתי של האדם אינו בצום אלא באכילה: האם אתה אוכל כמו בהמה (ואז אתה נראה גרוע ממנה) או כמו בן-אדם, האם האוכל שולט בך ומוריד אותך אליו או אתה שולט בו ומעלה אותו אליך. במקום להיות משועבד לאכילה, להציף את חוש הטעם ולהעמיס על הבטן המסכנה – הצדיק שומר על שליטה מלאה ומזין את הגוף בדיוק במדה הנכונה. לכן "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"[6] – הרשע אינו יכול להנות באמת מהאכילה כי התאווה תובעת עוד ועוד (עד להקיא), ואילו הצדיק, שאינו מרעיב את עצמו אך אינו מפריז באכילה גסה, יכול להתענג על הטעם הטוב, להודות ולברך בפה מלא "על אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה"[7].

הנשמה על הגוף

נעמיק עוד מתוך עיון בצורת האות צדי"ק. בכתיבת סת"ם מדויקת (ספרי-תורה, תפילין, מזוזות), האות צדי"ק מורכבת מאות נו"ן כפופה שמעליה בצד ימין האות יו"ד. אלא שקיימות שתי שיטות כיצד בדיוק נראית היו"ד שבתוך הצדי"ק: יש שכותבים אותה בדומה ליו"ד רגילה, דהיינו כשהיא פונה ו'מביטה' על האות נו"ן (כלפי שמאל), ויש שכותבים אותה כמו יו"ד הפוכה, כשהיא מביטה לצד ימין ואחוריה כלפי האות נו"ן[8].

האותיות יו"ד ונו"ן מייצגות את הנשמה והגוף: האות יו"ד פותחת את השם המפורש (שם הוי') וצורתה כנקודה מרוכזת ומצומצמת, כמו אור הנשמה כשהיא לעצמה ללא כלי מפותח. ואילו הנו"ן היא אות נופלת (כפי שלמדנו בחודש חשון), כמו הגוף שללא החיוּת שמזרימה בו הנשמה הריהו נופל. לכל אחד מאיתנו גוף ונשמה, ועלינו להשליט את הנשמה על הגוף. הצדיק הוא מי שמבצע את המשימה הזו כראוי, כמו יוסף הצדיק שהתגבר על היצר הגופני החזק ביותר ושמע לקול נשמתו – ממש כצורת האות צדי"ק שבה היו"ד 'רוכבת' על הנו"ן ומכוונת אותה.

כאשר הנשמה שולטת על הגוף, האדם הוא מלך – הנשמה ששורה במח שולטת ומוליכה את רגשות הלב ואת צרכי הגוף הפיזי, וכמו שרומזים בראשי התבות מח לב כבד – המח שולט על הלב ועל הכבד. והנה המלה מלך בגימטריא עולה 90 – כמו הערך המספרי של האות צדי"ק, ללמד שהצדיק נוהג כמלך על עצמו (וממילא ראוי להיות מלך גם על אחרים)[9].

הגוף מסייע לנשמה

לאחר שהנשמה מחזיקה ברסן ובמושכות של הגוף, עדיין נשאל, מה היחס לגוף כשהוא אוכל ועושה את שלו? והנה שתי דרכים לפנינו:

הדרך האחת דוגלת בכלל הגדול "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[10]. כל ארוחת-בוקר – גם כזו שאינה סעודת שבת וחג ולא סעודת-מצוה – אינה אכילה סתמית, אלא מעשה שבו הגוף תורם את חלקו כמסייע למעשים הטובים של הנשמה, "לשם שמים". תאכל טוב, תישן טוב, שמור על הבריאות, עבוד לפרנסתך, גם תנוח ותטייל – הכל כאמצעי לתכלית החיובית. כך כותב הרמב"ם, הפוסק הגדול והרופא הגדול, שכלל בספרו ההלכתי הדרכות לתזונה נכונה ואורח-חיים בריא, והוא מסכם את הנושא במלים הבאות: "המנהיג עצמו על פי הרפואה... ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה... נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד... מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'"[11], נפש בריאה בגוף בריא.

לדרך הזו רומזת האות צדי"ק הכתובה באופן שהיו"ד מביטה לצד ימין. שהרי התכלית היא בעבודת הנשמה – האות יו"ד – הפונה אל-על, לדעת את ה', ואילו הגוף – האות נו"ן – אינו אלא אמצעי שמאפשר לנשמה לפנות אל התכלית, ולכן הנשמה מפנה אליו את גבה ומתרכזת בעיקר.

זוגיות מושלמת בין הגוף והנשמה

אולם יש דרגה גבוהה יותר מזו, והיא דרכו של הצדיק האמיתי.

ראשית, הצדיק מצליח להשתחרר מבעיית הזהות שמלוה אותנו. אצל כולנו קיים מעין "פיצול אישיות" (סכיזופרניה): האם ה'אני' שלי הוא הנשמה או הגוף? פעם כך ופעם כך. פעם 'אני' רוצה רק לזלול ולהתבטל, להתרגז ולפרוק כל עול, ופעם 'אני' רוצה לעשות מעשים טובים ומאירים. אז מי אני בכלל? אבל הצדיק מזדהה לגמרי עם הנשמה, וכשהוא אומר 'אני' יש לזה רק משמעות אחת, חיובית וטהורה.

כיון שכך, הצדיק פטור מהתסבוכת המלוה את מערכת היחסים בין הגוף והנשמה. הוא מסתכל מנקודת-מבטה של הנשמה, והנה הוא רואה לפניו את הגוף שהקב"ה נתן לו – והוא מבין שבדיוק כמו שהוא גומל-חסד עם אחרים כך עליו לעשות טובה לגוף שלו-עצמו. כמו שאני מאכיל את בעלי-החיים שברשותי (שאותם צריך להאכיל לפני שאני אוכל[12]), כמו שאני מאכיל את ילדי הקטנים – כך ממש אני מאכיל את גופי ומטפל בו. כך מסופר על הלל הזקן – דמות מופת של צדיק – שלפני אכילתו אמר שהוא הולך לגמול חסד עם "העלובה והעניה" דהיינו עם גופו (וליתר דיוק, חלקה הנמוך של הנפש המתלבש בתוך הגוף)[13].

בדרך הזו, האכילה ושאר צרכי הגוף אינם רק אמצעי בדרך אל המטרה הטובה, אלא הם עצמם התכלית. אני מטפל בגוף שהופקד בידי, וזה עצמו רצון ה'! כך יוצא שלא רק "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אלא "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"[14] – בכל מעשה הכי פעוט אני יודע את ה' ומקיים את רצונו ברגע זה. למדרגה הזו רומזת האות צדי"ק כשהאות יו"ד שבה פונה ומביטה אל האות נו"ן – הנשמה מביטה אל הגוף, מרחמת עליו, מטפלת בו ונותנת לו כל צרכו. וכיון שהגוף מצד עצמו הוא "עפר מן האדמה"[15] ללא חיים, הרי בכל פעם שהנשמה מאכילה את הגוף היא ממש עושה תחיית המתים.

בסופו של דבר, לא לחנם נבראנו כבני-אדם בעלי גוף ולא מלאכים בשמיים. מתברר שהגוף נותן לנשמה משהו שאין בה. אכן, מוסבר בקבלה שבתוך המאכלים חבויים ניצוצות קדושים, רסיסים של חיוּת מיוחדת שאינה נמצאת במקומות אחרים. רק הגוף שלנו מסוגל לשחרר את הניצוצות הללו מכלאם, וכך הוא מזין את הנשמה בחיות אלוקית. הצדיק צד את הניצוץ הקדוש ומעלה אותו, וכך יוצא שבכל אכילה הנעשית כראוי נעשה חיבור נוסף בין הגוף לנשמה: הנשמה גומלת חסד עם הגוף והגוף מזין את הנשמה, ומשניהם יחד נוצרת האות צדי"ק. וגם אם איננו צדיקים (עדיין), הרי כולנו יכולים ללמוד על הצדיק ולהתחיל ללכת בדרכו, "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם"[16].

נאחל לכולנו חודש טוב, חודש שבו נזכה "לאכול מפריה ולשבוע מטובה". לשובע!

עוד באותו נושא: חוש האכילה 



[1] משלי יא, כג.

[2] יומא לח, ב.

[3] ישעיה ס, כא.

[4] גם לפי הנוסח ששם האות הוא צד"י, מכל מקום הצד"י מתחברת לקו"ף שאחריה והופכת לצדי"ק, וכמו שדרשו בגמרא (שבת קד, א) "צדי כפופה וצדי פשוטה – צדיק כפוף צדיק פשוט".

[5] מובא במגן אברהם סי' קלא סקט"ז.

[6] משלי יג, כה.

[7] נוסח ברכת המזון.

[8] שלחן ערוך אדה"ז או"ח לו, ב.

[9] וראה בספר הכוזרי תחילת מאמר שלישי.

[10] אבות ב, יב.

[11] הלכות דעות ג, ג. וראה דבריו ב'שמונה פרקים' פרק ה.

[12] ברכות מ, א: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו".

[13] ויקרא רבה לד, ג. וכמו שמבואר בספר התניא פרק כט.

[14] משלי ג, ו. אמנם הרמב"ם בהלכות דעות שם משווה בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ל"בכל דרכיך דעהו", אך בחסידות מבואר שבאמת יש כאן שתי מדרגות – כמובא בספר 'הממד הפנימי' במאמר לפרשת תצוה.

[15] בראשית ב, ז.

[16] משלי ד, יח.




TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION