זמרת הארץ

זמרת הארץ

 לפי "פרק שירה" כל פרי משבעת המינים אומר שירה מיוחדת, ומעביר לנו מסר בתיקון הנפש. סדר ט"ו בשבט שהוא גם התוועדות חסידית עם פירות ט"ו בשבט.

 

דרכה של התוועדות חסידית להיות מלווה במאכל ומשקה ('משקה' במלעיל), כל שכן בחמשה-עשר בשבט, ראש השנה לאילן, שנהגו ישראל קדושים "להרבות בו במיני פירות של אילנות"[1].

בהתוועדות רגילה, המאכל והמשקה הם מעין 'מסלול המראה' כדי להגיע אל העיקר. "אין אומרים שירה אלא על היין"[2] – כדי לפתוח את הראש ואת הלב לשמוע דברים עמוקים המדברים אל הנשמה, וגם דיבורים נוקבים הדוקרים את הקישקעס... נותנים ל"נפש הבהמית" את שלה כדי שלא תפריע ל"נפש האלוקית" להתבטא.

אבל בט"ו בשבט אפשר ללכת צעד נוסף ולהתבונן במאכלים עצמם כמפתחות לעבודת הנפש. לפי פנימיות התורה, חודש שבט מסוגל לתקן את 'חוש האכילה' ('הלעיטה') בנפש, ובמיוחד בחמשה-עשר בו, כאשר "קיימא סיהרא באשלמותא [הלבנה עומדת בשלמותה]". זאת ועוד, כיון שאנו זוכים היום לחיות בארץ הקודש, "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" – הרי הארץ נותנת כוחה בפירותיה, וכך אנו יכולים 'לאכול' מקדושת הארץ דרך הפירות[3].

שירת הפירות

אין התוועדות חסידית ללא ניגון חסידי, והפעם נכבד את הפירות עצמם לפתוח בשיר. הקשר בין פירות הארץ לשירה מתחיל בדברי יעקב אבינו לבניו "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם" (ומפרש רש"י "שהכל מזמרים עליו")[4], ואם נרצה לדעת איזה שיר מתאים לכל פרי נעזר ב"פרק שירה" – מדרש ובו רשימה ארוכה של נבראים, כל אחד עם השירה המיוחדת לו[5].

שירת הפירות מכוונת אותנו למסר פנימי הגנוז בכל פרי, וכך תהיה ההתבוננות עשירה ומפורטת, לא רק "התבוננות כללית" אלא "התבוננות פרטית" הרואה את האור הפנימי כפי שהוא עולה מתוך מכלול הפרטים.

נזמין כעת אל השולחן את אורחי הכבוד, שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ"[6], ונחוש מעט מטעמה של "השביעיה הסודית" הזו.

הפתיחה כבר מצדיקה להרים כוסית. "לחיים לחיים"! וכעת נעבור לשבעת המינים לפי סדרם.

תפלת השבולים

שבולת חטים אומרת "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'"[7]. שבולת שעורים אומרת "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ"[8].

שירת החטה והשעורה עוסקות בנושא התפלה – כל שבולת בשדה הכורעת ברוח היא כאדם הכופף קומתו בתפלה. מחטה ושעורה עושים את הלחם, מוצר-היסוד הבסיסי שעליו מתפללים "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי"[9]. אם כן, הלימוד הראשון שלנו הוא השיר הפשוט של הלחם: דע להתפלל! 

מה בין שירת-תפלת החטה לזו של השעורה? השעורה היא מאכל עניים (ובדרך כלל אף מאכל בהמה), ולכן היא "תְּפִלָּה לְעָנִי", זה שנפשו עטופה בקרבו, הנתון כל הזמן בצער ומצוקה ומרגיש נזקק לרחמי שמים. לעומת זאת, החטה היא מאכל עשירים – ובחברת השפע המודרנית האדם הממוצע נוטה להרגיש עשיר. לכאורה, העשיר אינו חש את הצורך בתפלה, לא חסר לו דבר. אבל אם נחפור לעומק נמצא שגם החטה משוועת, "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ" – מתחת לפני השטח מסתתרת מצוקה קיומית וכאשר חושפים את עומק הלב מכירים בצורך להתפלל. גרעיני החטה אמנם יפים ושמנים (שלא כגרעיני השעורה הדקים), אבל כדי לצמוח צריך תפלה על הזרע הטמון במעמקי האדמה, שם הוא נרקב ומתחיל מחדש, כבריאה יש מאין.

כשאדם מתפלל את תפלת השעורה, הוא מודע לכל פרט בחייו הזועק לישועה, כמו השׂערות הארוכות והדקות של השעורה המבטאות חלוקה לשיעורים (מדות) ושערים. לעומתו, המתפלל את תפלת החטה, אינו חש את החסרון בכל פרט אלא את זעקת העומק מאחורי התמונה הכוללת, היציבה לכאורה, את הצורך למצוא חוט פנימי שיחבר ויקשר את כל הפרטים, להרגיש שחייו השבעים אינם סתמיים אלא רוויי משמעות עמוקה.

סוד היין

גפן אומרת "כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל"[10].

היין, הַתִּירוֹשׁ, הוא הסוד הפנימי שחבוי בגוף הגפן, וכידוע יין בגימטריא סוד, לכן כאשר "נכנס יין – יצא סוד"[11]. המסר של שירת הגפן הוא היחס הנכון בין פנימיות לחיצוניות.

מצד אחד, אל תשפוט לפי המראה החיצוני, אלא הבט אל הפנימיות, אל תבוז למה שנראה דל ומכוער בחיצוניות – כמו עץ הגפן החלש והנמוך – כי בפנימיותו טמון אוצר גדול, "אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּו". "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"[12], וכידוע היין נשמר היטב דוקא בקנקן פשוט, ככלי חרס, ולא בכלי מפואר (ככלי זהב)[13].

מאידך, לאחר שמבחינים בין העיקר לטפל, בין הפנים לחוץ, בין הגוף לנשמה – אפשר לחזור ולראות את הערך של החיצוניות כמייצגת את הפנימיות. כך יכול גם יופי גופני לשקף יופי נפשי פנימי, כחכמי ישראל שנודעו ביופיים. זו מדת התפארת החיובית, "תפארת ישראל"[14] – כיעקב אבינו שיופיו היה מעין זה של אדם הראשון[15].

תשובת התאנה

תאנה אומרת "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ"[16].

התאנה היא הפרי הראשון המוזכר בתורה; לאחר חטא אדם וחוה בגן-העדן נאמר "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"[17], ומפרש רש"י "עלה תאנה, הוא העץ שאכלו ממנו. בדבר שנתקלקלו בו נתקנו". מכאן שהמסר של התאנה הוא "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן" (כדברי רבי נחמן מברסלב)[18]. זהו מסר מיוחד לבעלי תשובה, וכולנו צריכים להיות בעלי תשובה (לכל הפחות בנקודה אחת, שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[19]).

לאחר שנפלנו ונכשלנו, עלינו להתעודד ולהאמין שאכן אפשר לתקן, לקום ולהתנער מתוך בטחון בה' – בטחון פעיל, אקטיוי, בכח שה' מעניק לנו. תוך-כדי פעולת התיקון, צריכה ללוות אותנו קריאה לעזרת ה', כשאנו נזהרים שלא ליפול שוב בחטא – כמו פרי התאנה, שאם תזניח ליום אחד את הטפול בה ולא תשים לב להבשלתה, תמצא אותה למחרת כשהיא מתולעת... רק נֹצֵר תְּאֵנָה [שומר ומצפה] יֹאכַל פִּרְיָהּ".

מלאים כרמון

רמון אומר "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ"[20].

על שירת התאנה דרשו חז"ל "אפילו ריקנים שבך [רַקָּתֵךְ] מלאים מצוות כרמון"[21] (ומכאן גם המנהג לומר בראש השנה "שירבו זכויותינו כרמון"). הרמון מוביל אותנו להתבונן שגם במקום הנראה ריק מנוכחות אלוקית הרִיק אינו מוחלט, כי באמת הקב"ה נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה [אין מקום פנוי ממנו]", וגם ה'צמצום' באור האלוקי אינו כפשוטו.

אין צורך (ולא רצוי) לחפש אנשים אחרים הנראים ריקנים. במקום מסוים, ובמציאות מסוימת, כולנו חשים ככלי ריק... הרמון הוא בן-זוג של התאנה (כמו שאנו זוכרים מהמרגלים שהביאו "מן הרמונים ומן התאנים"[22]): התאנה העניקה לנו בטחון-פעיל לקום ולתקן, ואילו הרמון מעניק לנו בטחון-סביל (פאסיבי), לדעת שגם באותו מקום בנפש שבו אנו חשים ירידה וריחוק – גם שם נמצא איתנו הקב"ה, "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ"[23]. התודעה הזו תומכת וסומכת אותנו גם בימים הכי חשוכים, ויכולה להפוך את הדם האדום לעסיס רמונים משיב נפש.

חכמת הזית

לזית אין אזכור מיוחד בפרק-שירה, לכן נתבונן בשירה הכוללת של העצים:

אילנות שבשדה אומרים "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ"[24].

המסר של הזית הוא: היה חכם. נהל את מעשיך בצדק ובמשפט, "לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ", ואז תגיע לשמחה.

הזית נקרא על שם השמן, "זֵית שֶׁמֶן" ושמן-הזית מסמל את החכמה: השמן מאיר והחכמה מאירה, "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו"[25]; השמן צף על המים והחכמה מתנשאת מעל המציאות; השמן מפעפע בכל מקום והחכמה חודרת לכל הפרטים.

היחס בין הזית לשמנו הוא בין שכחה לזכרון, "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה"[26]. בכח חכמת התורה, אפשר לברור מה לזכור ומה לשכוח: במקום לצבור המון מידע סתמי (המצוי בשפע ובהישג-יד בעידן האינטרנט), ואף מיותר ומזיק – עלינו לכוון במודע את התודעה שלנו, לשכוח את הדברים המרים (כמו פרי הזית המר) ולזכור את הדברים המאירים. המבט הזה נכון גם ביחס לשיפוט המציאות כולה, "לשפוט את הארץ", וכך מתקבלת תמונה נכונה של העולם "אז ירננו עצי היער".

צדיקים מתוקים

תמר אומר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה"[27].

בסיום המתוק אנו מגלים שכל היהודים הינם צדיקים מתוקים, ממש כדבש תמרים. כך עולה במיוחד על-פי דברי האר"י הקדוש ש"צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" רומז (בסופי התבות) לקרח שיתוקן לעתיד-לבוא. קרח טען "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'"[28]: בשעתה היתה זו טענה חמורה ומסוכנת, כפירה בכך שה' מתערב במציאות, מבדיל בין טוב לרע ובוחר באנשים מסוימים לתפקידים מסוימים. הנטיה להַמְתקה קודם זמנה היא אחת הטעויות הגדולות בהיסטוריה האנושית. לא הכל בְּלִילה אחידה ומתוקה של דבש.

אבל אחרי שעוברים את ההבדלה הרצויה, בין צדיק לרשע, "בין קדש לחול, בין אור לחשך ובין ישראל לעמים"[29] – אפשר להגיע להמתקה מתוקנת, לגלות שבאמת "לא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח"[30], "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"[31], וכל יהודי הוא יהלֹם. זהו סוד התמרתם-מר, תמה המרירות והכל הפך לדבש מתוק.

ואל תשכחו ברכה אחרונה.



[1] מגן אברהם קלא סקט"ז.

[2] ברכות לה, א.

[3] וראה דברי הבית-חדש על הטור אורח-חיים סימן רח: "קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ", עיין שם.

[4] בראשית מג, יא. ובלקוטי מוהר"ן תנינא סג: "דע כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף שלח עמהם נגון של ארץ ישראל. וזה סוד 'קחו מזמרת הארץ בכליכם', בחינת זמר ונגון ששלח על ידם ליוסף".

[5] בעקבות המפרשים השונים של פרק שירה, כמו המבי"ט (מובא בספרו בית אלקים) והיעב"ץ (בסידורו).

[6] דברים ח, ח.

[7] תהלים קל, א.

[8] שם קב, א.

[9] משלי ל, ח.

[10] ישעיה סה, ח.

[11] עירובין סה, א.

[12] אבות ד, כ.

[13] כמו במעשה רבי יהושע בן חנניה ובת הקיסר, תענית ז, א.

[14] איכה ב, א.

[15] בבא מציעא פד, א.

[16] משלי כז, יח.

[17] בראשית ג, ז.

[18] לקוטי מוהר"ן תנינא קיב.

[19] קהלת ז, כ.

[20] שיר השירים ד, ג.

[21] ברכות נז, א.

[22] במדבר יג, כג.

[23] תהלים קלט, ח.

[24] דברי הימים א' טז, לג.

[25] קהלת ח, א. והשוה לפסוק "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן", תהלים קד, טו.

[26] הוריות יג, ב.

[27] תהלים צב, יג.

[28] במדבר טז, ג.

[29] נוסח ההבדלה.

[30] לפי שמואל ב' יד, יד.

[31] ישעיה ס, כא.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION