אות חיים

מה היה קורה ללא חטא העגל? בחודש תמוז אנו בוחרים האם ללכת בקו החיים או בקו החטא. מסע מרתק בעקבות קו החיים הרוטט המיוצג באות חי"ת, בסדרת החודשים והאותיות.

בזמן כתיבת שורות אלו התאחדו המוני יהודים בכל העולם בתפילה וציפייה לאות חיים מהנערים החטופים. בינתיים, נמצאו גופות הנערים אייל, גיל-עד ונפתלי שנהרגו על היותם יהודים, ה' יקום דמם. יהיו הדברים לעילוי נשמתם, ובעל הנחמות ירפא את שבר המשפחות היקרות ואת שבר עמו ישראל.

בימים אלו אנו נכנסים לחודש תמוז, ומתבוננים באות שבה נברא החודש לפי הקבלה, היא האות חי"ת. זו אכן אות חיים, החל מהעובדה שהמלה חיים פותחת באות חי"ת, והיא גם האות העיקרית בשרש חיה, אות גרונית עסיסית ומלאה חיוּת (אשכנזים שימו לב...).

איך נראה התמוז שלך?

בכתיבת סת"ם מדויקת, ציור האות חי"ת מורכב מאות וא"ו מימין, אות זי"ן משמאל, ומחבר אותן קו דק, מעין גג או חטוטרת[1] (אמנם לפי שיטה אחרת, מודבר בשתי אותיות זי"ן ומעליהן גג[2]). מי שעקב אחרי המאמרים הקודמים, זוכר שחודש אייר נברא באות וא"ו ("קו החיבור"), וחודש סיון נברא באות זי"ן ("כתר תורה") – ומכאן שחודש תמוז מחבר את שני החודשים שלפניו. רמז לכך במלה תמוז שניתן לקרוא אותה תם ו-ז  – תם ונשלם החיבור בין האותיות וא"ו וזי"ן.

אך הדבר טעון הסבר: שהרי לעומת ספירת העומר בחודש אייר וחג מתן-תורה בחודש סיון, חודש תמוז נראה קצת סתמי. יתירה מזו, בחודש זה בולט תאריך בעל משמעות שלילית, צום שבעה-עשר בתמוז – התאריך בו נעשה חטא העגל[3], בו החל המצור על ירושלים והוא הפותח את התקופה הקשה של אבלות החורבן (ימי "בין המצרים", שלשת השבועות עד תשעה באב).

אולם במבט נוסף לובש חודש תמוז אופי אחר לגמרי. לפי התכנון המקורי, י"ז בתמוז הוא דווקא יום מאד שמח! לאחר מעמד הר-סיני, עלה משה רבינו אל ההר לקבל את התורה, לתקופה של ארבעים יום המסתיימים בדיוק בי"ז בתמוז. ביום זה היינו אמורים לקבל את שני לוחות הברית, ומה יותר חגיגי מהשלמת מתן תורה וכריתת הברית בין הקב"ה ועם ישראל? לפי זה, חודש תמוז בהחלט ראוי להיות פסגת החודשים שקדמו לו.

האמת היא שאנו בוחרים איך יראה התמוז שלנו: האם נמתין בסבלנות למשה היורד מההר והלוחות בידו, או שנחפש תחליף נוצץ וחיצוני בדמות עגל זהב שאחריתו מרה כלענה. האם נבחר באות חי"ת של חיים וחסד, או, חלילה, של חטא והחטאה. "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"[4]. לבחור בחיים (כמוסבר בחסידות[5]) פירושו להבין שבכל דבר יש גרעין פנימי של חיים וטוב, וקליפה חיצונית שבפני עצמה היא מוות, ושבמקום לאחוז במעטה המפתה צריך להכריע תמיד לצד החיים, וזאת כאשר נלך אחר רצון ה' הכתוב בתורה.

הוא והיא תחת החופה

מתן תורה דומה לשמחת נישואין, "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"[6]. אם הקב"ה הוא החתן, אזי אנו – בני ישראל – הננו הכלה, ולוחות הברית הן שטר הכתובה[7]. הנישואין נעשים תחת החופה החופפת ממעל על בני הזוג, והנה גם צורת האות חי"ת מהווה חופה מושלמת, תחתיה עומדים החתן והכלה ביום הגדול בחייהם.

ניתן להמשיך ולזהות בתוך האות חי"ת את החתן והכלה עצמם. האות וא"ו היא אות 'זכרית', המייצגת את ההשפעה החודרת מלמעלה למטה, ובלשון הקבלה: האור הישר המתחיל מלמעלה ויורד להאיר אל המציאות התחתונה. ואילו האות זי"ן היא אות 'נקבית', המייצגת את התגובה של המציאות, וכאילו צומחת מלמטה למעלה ומסתיימת בכתר, כמו עלי-כותרת של פרח נהדר, ובלשון הקבלה: האור החוזר העולה מלמטה כתגובה לאור הישר.

החופה שלנו, אם כן, עשויה מחתן מימין וכלה משמאל, ומעליהם מתנשא גג עדין המחבר הכל לאות אחת, אות חיים הרומזת לחיים החדשים המתחילים להתרקם כאן.

פעימות של חיים

אנו מתחילים לחוש כאילו רוח-חיים מפעמת באות חי"ת. חיים מתאפיינים בתנועה ("כל חי מתנועע"), לא קו ישר ויציב אלא קו משתנה, עולה ויורד, כמו פעימות הלב או תנועות הנשימה. היום אנו מכירים גם את הביטוי הגרפי במכשירים הבודקים את פעולות הגוף השונות, ומעניין שהקו הרושם את פעילות הלב (במכשיר המוניטור) דומה להפליא לצורת האות חי"ת, אות החיים, ובמיוחד לקו הרוטט שלמעלה.

חכמת הקבלה מלמדת שגם במישורים העמוקים והמופשטים ביותר, החיים מתאפיינים בפעימות דופקות ורוטטות. שני מושגי-יסוד בקבלה מתייחסים לדופק החיים הזה. הראשון הוא רצוא ושוב. כך מתאר יחזקאל הנביא ב"מעשה מרכבה" את מראה המלאכים הנקראים "חיות הקדש" – "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק"[8]. המלאכים חשים את החיוּת האלוקית שמהווה אותם, והם שואפים לחזור למקורם ולהתאיין – זו תנועת ה'רָצוֹא'. אך מיד הם חשים את הציווי האלוקי השולח אותם למשימה מוגדרת והם שבים אל מקומם – זו תנועת ה'שוֹב'. וכך פועמים החיים בתנועה תמידית, רצוא ושוב, שוב ושוב (כמו בזרם-חילופין חשמלי).

בהקשר שלנו, האות וא"ו מייצגת את התנועה של ה'שוב' (כמו האור הישר היורד למטה), והאות זי"ן מייצגת את התנועה של הרצוא (האור החוזר העולה למעלה). כך, באיזון מושלם, פועמים החיים בתוך הבריאה, ומיוצגים באות חי"ת, ובמיוחד בקו העדין המחבר את שתי התנועות.

בחוויה הגופנית המוכרת, ניתן לזהות פעימות של "רצוא ושוב" בהרבה מערכות פיזיות. המקובלים מתארים גם את חוש הראיה – העדין והמופשט בחושים – כפועל באופן כזה: הראיה יוצאת כביכול מן העין לעבר החפץ ("רצוא") וחוזרת מהאובייקט אל העין ("שוב"). לפי הקבלה, חוש הראיה הוא חוש-הנפש המיוחד לחודש תמוז, וניתן לראות בתנועה הבלתי-נתפסת של הראיה, כמהירות האור ("כמראה הבזק") את ראשית החיים, "רְאֵה חַיִּים"[9], כפתיחת מעשה בראשית באור ובראיה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"[10].

נוגע, לא נוגע

המושג הקבלי הבא הוא "מטי ולא מטי", ובתרגום לעברית: נוגע ולא נוגע. בעוד המושג "רצוא ושוב" מתייחס לתנועת החיים מצד הנבראים, החל מהמלאכים הרוחניים ביותר, הרי "מטי ולא מטי" מתאר את התנועה מצד המקור האלוקי. החיות האלוקית מגיעה אל הנברא, "מטי", אך המגע הוא כה עדין ומרפרף, כאילו נרתע ועולה חזרה למקורו[11]

ביטוי נפלא לכך יש בפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף"[12], ומפרש רש"י "אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע". הנשר הגדול שומר מקרוב על בניו, אך נזהר שלא להכביד אלא שומר מרחק. כך הקב"ה נזהר שלא 'לחנוק' אותנו בנוכחותו האין סופית והמוחלטת, אלא מעניק את החיים תוך כדי רפרוף, נוגע לא נוגע. במבט הזה, האות וא"ו היא התנועה של 'נוגע', ואילו האות זי"ן היא 'אינו נוגע'. כך, נוגע-לא-נוגע, נוצרת החופה של האות חי"ת, כדברי רש"י על הנשר ה'מחופף'.

אם מופר האיזון בין 'נוגע' ו'לא נוגע' קורה אסון. כך מתארים חז"ל שכאשר ראה משה את עגל הזהב, נעשו לפתע לוחות-הברית כבדות בידיו מפני שהאותיות החקוקות בהן פרחו באויר[13]. כלומר, כתוצאה מהחטא שלנו, החיים החדשים 'מאבדים עניין' בנו ואינם רוצים להגיע. וכשהחיות האלוקית מפסיקה 'לגעת' ומסתלקת למעלה, רק 'לא נוגע', ממילא נופלים הלוחות ונשברים.

מה שם המשיח

בחודש תמוז יש סכנת משבר, כחטא העגל ושבירת הלוחות – אור החיים האלוקי מסתלק למעלה ואנו נותרים כפגרים מתים. אך החכמה היא "להקדים רפואה למכה", למנוע מראש את ההסתלקות על ידי יצירת משקל נכון שימשוך את החיים אלינו, שהאור יהיה 'נוגע' ממש ולא רק 'לא נוגע'.

חז"ל אומרים שבכל פורענות שבאה על ישראל יש מקצת מהעונש על חטא העגל[14], ומכאן שהתיקון השלם של החטא הוא ייעוד משיחי. אכן, בדורות האחרונים נקבעו בחודש תמוז גם תאריכים שמחים, כמו "חג הגאולה" של האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש בי"ב וי"ג תמוז. ההתקשרות עם דמויות של צדיקים היא הקדמת רפואה למכה, בהיותה 'חיסון רוחני' בפני סכנה של התדרדרות כמו חטא העגל (שהתרחש דוקא בהעדרו של משה, צדיק הדור).

כשמדברים על התקשרות לצדיק הממשיכה חיים, מתבקש לחפש אנשים העונים לשם חיים. אין ספק שהצדיק המפורסם ביותר ששמו חיים הוא רבי חיים בן עטר, המכונה בפי כל "בעל אור החיים הקדוש", על שם ספרו "אור החיים" על התורה. דמותו של "אור החיים" נערצת בפי כל, והבעל-שם-טוב (שחי בזמנו) דבר על מדרגתו הגבוהה ואף אמר שיש בו מנשמת המשיח. אכן, במקום אחד בספר "אור החיים", כותב המחבר בעצמו "משיח ה' שמו חיים"[15]. המשיח יודע את סוד החיים, המאזנים במתח תמידי בין הרצוא והשוב, ומהווים כלי מתאים לקלוט את האור הנוגע ואינו נוגע, אור החיים.

והנה בעל אור החיים הקדוש נפטר בט"ו תמוז, וביום זה פוקדים המונים את קברו בהר הזיתים. ט"ו בחודש הוא פסגת החודש, כמו המופע המלא של הירח – והוא מתאים להיות יום הרפואה המקדימה את המכה של י"ז בתמוז, למנוע את הנפילה של חטא העגל ואת חורבן המקדש. החי"ת הראשונה בתורה היא במלה חושך, "וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם", אך החושך הופך לאור בהופעות הבאות של האות חי"ת "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – זוהי הרוח של מלך המשיח, המביא לנו אור חיים.



[1] שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, אורח חיים לו, ב, לפי האר"י.

[2] בית יוסף אורח חיים סימן לו.

[3] משנה תענית ד, ו: " בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל".

[4] דברים ל, יט.

[5] תורה אור פרשת כי תשא פה, ג, ועוד.

[6] שיר השירים ג, יא. ובמשנה סוף מסכת תענית "ביום חתונתו זו מתן תורה".

[7] ראה פירוש רש"י שמות לד, א, ששבירת הלוחות הוא כקריעת הכתובה.

[8] יחזקאל א, יד.

[9] קהלת ט, ט.

[10] בראשית א, ג-ד.

[11] בתיאור העולמות העליונים, מדובר ממש על הסתלקות האור וחזרתו למקורו. לבקיאים במושגי הקבלה: האור של עולם עקודים חוזר למקורו בפה של 'אדם קדמון'.

[12] דברים לב, יא.

[13] מדרש תנחומא פרשת כי תשא ל.

[14] רש"י שמות לב, לד: "ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

[15] אור החיים דברים טו, ז.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION