לדעת להיטיב

השם טבת רומז לכך שיש טוב פנימי גנוז בחודש זה. אך מהו? את התשובה מספקות שתי ההטבות העיקריות בתורה: הטבת הנרות, והטבת חלומות.

אותיות השם טבת רומזות לכך שיש טוב פנימי גנוז בחודש זה. לאידך, חודש זה נתפס כחודש של ירידה – מזג האויר החורפי מגיע לשיאו, קר ואפור; חגי תשרי, אותם ניתן 'למתוח' עד חנוכה, כבר חלפו-עברו בתחלת החודש; התאריך המוכר היחיד בטבת הוא יום צום, עשרה בטבת, בו החל המצור על ירושלים, ובספר הזוהר אפילו כתוב שהכוחות השליליים גוברים בחודש זה. מהו הטוב שבחודש טבת, ואיך ניתן לחשוף אותו?

לראות את הטוב ולדעת להיטיב

פתחנו בכך שיש טוב בחדש טבת, אך אם מדייקים רואים כי בניקוד שונה המלה טבת עצמה מופיעה פעם אחת בתורה כהטיה של טוב בלשון רבות – טובות – בכתיב חסר: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טֹבֹת הנה". חכמינו מסבירים כי הכתיב החסר רומז לזמן ההכנה לחתונה: "כשהיו מטיבין אותה מקושטת להכנס לחופה". בספרי החסידות למדו מכך כי הטוב בכתיב חסר – ללא ו, כמו בחדש טבת – רומז למצב בו נדרשת עבודת הטבה ושיפור.

בכלל, "טוב" הוא גם אחד המושגים המתארים יופי בתורה (כבביטוי "טוֹבַת מַרְאֶה"), והוא מתאר סוג מופנם של יופי. כך, המלה טוב פותחת באות ט, ובלשון ספר הזהר נאמר על צורתה, המתפתלת לתוך עצמה: "טוביה גניז בגוויה" ('טובו גנוז בתוכו'). לכן, בניגוד ליפי שטחי הנראה לעין במבט ראשון וחיצוני, כדי לראות את הטוב זקוקים לעין בוחנת, החודרת לפנימיותם של הדברים. זהו כחו של "טוב עין", המסוגל לראות את הטוב גם במקום בו הוא מסתתר.

אמנם, כאשר הטוב חסר – דבר הרמוז בכתיב החסר – לא די בעין בוחנת המגלה את הפנימיות היפה, אלא נדרשת עבודה אקטיבית של הטבה ושיפור. אז הקביעה כי המציאות היא טובה מדברת על מה שנמצא בפוטנציאל, ועתיד להתגלות רק מכח עבודה של הטבה. טוב צריך לדעת  לראות, אך טבת דורש גם כח להיטיב.

הטבת הנרות והטבת חלומות

מהי ההטבה? נתבונן בשתי דוגמאות של הטבה בתורה: הטבת הנרות במנורת בית המקדש (מהתורה שבכתב) והטבת חלום לאחר שחלמנו חלום רע (מהתורה שבע"פ). בהשקפה ראשונה, אפשר לחשוב שהטבה היא טיפוח הפוטנציאל הטוב במקום שנראה רע מלכתחילה. אך מהתבוננות בשתי דוגמאות אלו מתברר כי היא נדרשת בעיקר כאשר הטוב שהיה נראה יציב מתערער, מתדרדר ומתערב ברע (קצת כמו תחושת דעיכת החגים שבחדש טבת):

בתורה שבכתב ההטבה מופיעה כעבודה מסוימת ומובהקת – הטבת הנרות. בבית המקדש עומדת מנורת הזהב, בעלת שבעת הקנים, ובכל יום נדרשים הכהנים להיטיב אותה לפני הדלקתה. לנרות המקדש יש שייכות מיוחדת לחודש טבת. כבר הזכרנו שהחודש מתחיל בסיום חג החנוכה, כך שבראשו מדליקים שבעה-שמונה נרות (ו"הכל הולך אחר הפתיחה"). בנוסף לכך, במקדש עצמו, כמות השמן הבלתי-משתנה שיש לשים בבזיכי הנרות נקבעת על פי "לילי טבת הארוכים".

אמנם, גם אם ממלאים את הבזיך בשמן המשובח ביותר, "שמן זית זך כתית למאור", ומציתים בפתילה את האש "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", האור עלול להיות עמום וחשוך. כדי שהאור יהיה צלול וחזק נדרשת הטבת הנר – הוצאת הפסולת מהבזיך והכנת הפתילה בצורה הטובה ביותר. כלומר, בתוך הטוב עלולה להסתתר פסולת שמקלקלת את הטוב וההטבה היא לשפר את הטוב כך שיתגבר על הקלקולים והמניעות.

גם במושגים של חז"ל מופיעה ההטבה באופן מוגדר – "הטבת חלום". כאשר אדם חולם חלום רע ומצער עליו להיטיב אותו. כל חלום הוא עירוב של הרהורי היום ושל דמיונות ללא בקרה של השכל, וחלום רע הוא ערבוב של החששות, הפחדים, היאוש והכישלונות שלנו בחזון הטוב. אנחנו צופים ומצפים למציאות חיובית, אך מהתת-מודע שלנו עולים כל הסיוטים והחטאים שלנו ומתערבבים בחלום. אצל חלק מהאנשים הסיוטים הגרועים ביותר הם אלה בהם מנסים להגיע ליעד חיובי ופשוט לא מצליחים בכך. הטבת החלום באה להוציא את הגורמים הבעיתיים כדי להבהיר מחדש את התמונה הטובה.

גם החלומות הרעים והטבתם קשורים לחודש טבת: השינה והחלומות שייכים בכלל לחודש כסלו (כפי שהוסבר בדף של החודש שעבר), אך בעוד שבחודש כסלו החלום הוא חזון נפלא על מציאות טובה יותר, בחודש טבת החלום מתדרדר והופך לסיוט, חלום בלהות. כך מתואר צום עשרה בטבת כ'תענית חלום' שתפקידה להיטיב את חלומות הבלהה שחולמים בתוך העיר הנצורה.

"להשכיל להיטיב"

כעת ניקח שני דימויים אלו, הטבת הנרות והטבת חלום, וננסה לשאוב מהם השראה לחיינו.

החשיפה והעידוד של הטוב המופנם – בנו ובאחרים – שקולה ל"העלאת נרות": בלבו של כל אחד טמונים רגשות חיוביים, חום ואור של אהבה ושאיפה נלהבת לטוב, וצריכים רק לדעת כיצד לעורר אותם. הבעיה היא, שכמו בנרות, בתוך רגשות הלב ישנה 'פסולת' סמויה – שארית של רגשות קודמים שדלקו וכבו, אכזבות וחששות שהצטברו, והללו מעכבים את הצתתם של רגשות חדשים (כמו 'טראומה' מקשר שלילי המונעת רקימת קשר חדש). לשם כך יש ראשית כל להיטיב את הנרות: לנקות את הלב מפסולת זו, על מנת לטהרו ולפנות בו מקום לאור חדש.

כיוצא בכך, חלומות-חזונות טובים הם כמו משאות לבנו העמוקים ביותר. אך כדי להגשימם עלינו לסנן מתוכם מטענים סובייקטיביים ואנוכיים הנובעים מהתת-מודע שלנו.

בעוד העלאת הנרות וחלימת החלומות שתיהן פעולות רגשיות, הטבתם נעשית דוקא באמצעות השכל, המסוגל להתעלות מעל הרובד הרגשי, לבקרו, ולברר את הרגשות החיוביים מתוך השליליים. אכן, בתנ"ך ההטבה מופיעה בהקשר למודי-שכלתני: דוד המלך מתלונן בתהלים (לו, ד) על אדם ש"חדל להשכיל להיטיב" והנביא ישעיהו (א, יז) מורה לעם "למדו היטב", במשמעות של 'למדו להיטיב'. המעיין בדברי הנביא יראה כי לאחר שהאנשים נדרשים לחדול מהרעה, "הסירו רוע מעלליכם", הם נדרשים גם להעמיק ולעיין כיצד לשפר את מעשיהם הטובים, ולא להסתפק בטוב ובצדק שטחיים ונטולי שיקול דעת.

בדרך כלל אנו רגילים לחשוב על המדות הטובות כשייכות ללב, המסוגל להרגיש את הזולת ולרצות בטובתו, ואילו על השכל כמקום ההישגיות האישית והחישובים הקרים (ואפילו האינטרסנטיים). אמנם, לאמיתו של דבר, תפקידו של השכל המתוקן, ההוגה בתורה, להאיר את הלב ולהיטיב אותו. מהשכל נדרשת בחינה עמוקה של מניעי הלב הדקים והנסתרים והכוונה כיצד לא תהפוכנה הכוונות הטובות למעשים בלתי רצויים וכיצד לא ידעכו הרגשות עם ההתבגרות.

מאתים שנה לאדמו"ר הזקן

לקראת סוף חודש טבת, ביום ה-כד בו, חל יום הפטירה של הצדיק שהקדיש את חייו כדי לסלול את הדרך לעבודת הנפש שתוארה עד כה: 'אדמו"ר הזקן', רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד – חסידות ששמה דגש על תכונות השכל, חכמה-בינה-דעת, כעומדות על משמר התלהבות הלב, מדרבנות, מזככות ומכוונות אותה. השנה מציינים מאתים שנה בדיוק לפטירתו (תקע"ג-תשע"ג), וזהו זמן טוב להתעצם עם תורתו ועם דמותו המיוחדת.

שמו של אדמו"ר הזקן, שניאור, מלמד על כך שהוא מייחד באישיותו שני אורות – אורה של תורת הנגלה, הממד החיצוני-הלכתי של התורה, ואורה של חכמת הנסתר, הממד הפנימי-נפשי של התורה. ואכן, רבי שניאור זלמן הוא גם מחברו של ספר התניא, ספר היסוד של כל תורת הנפש החסידית, וגם מחברו של 'שולחן ערוך הרב', חיבור עמוק של הלכה בטעמיה. חיבור שני הממדים של התורה נדרש משום שגם אם האדם מכוון את כל דרכיו לפי ההלכה, עדיין הוא עלול להיכשל משום שבתוך-תוכו, בתת המודע שלו, טמונות נטיות שליליות (ובמקרה הגרוע ביותר, הוא אף עלול להפוך את התורה קרדום לחפור בה, כדי לבטא את אותן נטיות שליליות). רק האור הפנימי הבהיר של פנימיות התורה חושף את אותן נטיות ומאפשר להיטיב את נרות חייו של האדם – "כי נר מצוה ותורה אור".

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION