לדעת להנות

חודש טבת הוא חודש קר וחרפי, נטול חגיגיות מיוחדת. אך אם רואים בו תקופת מעבר בין שני חגי החורף, חנוכה ופורים, מתגלה איכותו המיוחדת.

 חודש טבת הוא חודש קר וחרפי, נטול חגיגיות מיוחדת. אך חכמינו איפיינו אותו בצורה מעניינת ומפתיעה: "יֶרַח שנהנה גוף מן הגוף". מה הכוונה? דרך אחת להבין זאת היא לראות בטבת זמן של מעבר בין שני חגי החורף: חג החנוכה המסתיים בו, ופורים אליו נישאות בו העיניים.

חנוכה ופורים שניהם חגים שתקנו חכמים כהודאה על נסים שעשה ה' לעם ישראל, אך יש ביניהם הבדל גדול: בחנוכה מציינים הצלה רוחנית מהיוונים ותרבותם הזרה, ואילו בפורים מציינים הצלה גשמית מגזרת ההשמדה של המן. לכן חנוכה הוא חג רוחני, שאין בו הנאת הגוף (עד שעל נרות חנוכה נאמר "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"), ואילו פורים מלווה בהנאה גשמית רבה, במשתה ובסעודה. בחודש טבת מתחיל המהפך מאי-ההנאה של חנוכה להנאה של פורים, ועל כן אמרו חכמים כי טבת הוא חודש בו "נהנה גוף מן הגוף".

ההקשר בו אמרו חכמים כי טבת הוא "ירח שנהנה גוף מן הגוף" שייך באופן מובהק לחג הפורים. הפסוק במגילה אומר "ותִלָקח אסתר לבית המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחֹדש העשירי הוא חֹדש טבת", וחכמים מסבירים כי מציאת החן של אסתר בעיני אחשורוש, שגרמה בסופו של דבר לנס פורים, נבעה בחלקה גם מכך שהיא נלקחה לבית אחשורוש בחודש טבת בו "נהנה גוף מן הגוף".

גוף עליון וגוף תחתון

אך אמירתם מעוררת קושיה: למלך נהנתן כאחשורוש מתאימה הנאה גשמית רדודה, אך מה ליהודי החפץ בעבודת ה' להנאת הגוף מן הגוף?!

החסידות, כדרכה, העניקה פירוש מהפכני להנאת הגוף מן הגוף, והסבירה כי בשורשה הגבוה מדובר בהנאת "הגוף העליון" מן "הגוף התחתון". מה הכוונה? בורא העולם נקרא גם היש האמיתי, משום שרק מציאותו שלו נצחית ובלתי מותנית במאומה, ואילו העולם שנברא על ידו הוא היש הנברא, שמציאותו מותנית ברצון ה'. עם זאת, דווקא המציאות הגשמית-הגופנית משדרת חזות חיצונית של תוקף ועצמאות, כאילו היא בלתי תלויה: העולם נראה כמתנהל מצוין מעצמו, וכאינו זקוק לבורא עליון. תקיפות ועצמאות אלו הן למראית עין בלבד, אך הן משקפות, כמעין בבואה, את התוקף והעצמאות האמתיים של בורא העולם. דוקא המציאות הנמוכה ביותר משקפת את המציאות הגבוהה ביותר.

יתרה מכך, הדמיון הזה בין "הגוף העליון" (היש האמיתי) ו"הגוף התחתון" (היש הנברא) מעיד על סוג של משיכה הדדית ביניהם. אכן חכמינו אומרים כי הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם משום ש"נתאווה לעשות לו דירה ב[עולמות ה]תחתונים". זו גם הסיבה לכך שמצוות התורה עוסקות בדברים מעשיים-גופניים – "הגוף [העליון] נהנה מן הגוף [התחתון, וקיום המצוות המעשיות-הגופניות]".

מצוות לא להנאה ניתנו

לכאורה, מה לקיום מצוות ולהנאה?! הרבה אנשים תופסים את קיום המצוות, הנובע מקבלת עול מלכות שמים, כהיפוך הגמור של החופש וההנאה האישיים.

לכאורה, לתפיסה שאין קשר בין מצוות והנאה יש גם יסוד הלכתי, שהרי הגמרא קובעת כי "מצוות לא להנאה ניתנו" ("אלא לעול על צואריהם נתנו"). כלומר, מצוה אינה נחשבת מבחינה הלכתית כמסבה הנאה לאדם, ויש לקיימה בקבלת עול. אפשר אף לומר כי המצווה האידיאלית היא זו בה אין לאדם כל הנאה אישית והוא מכוון לשם מצווה בלבד. מאידך, הפירוש החסידי להנאת הגוף מן הגוף מלמד כי יש הנאה במצוות, וזו הנאה הדדית – הגוף העליון נהנה מהגוף התחתון וגם הגוף התחתון נהנה מהגוף העליון. כיצד יתיישבו הדברים?

ארבע רמות של הנאה בקיום המצוות

שאלו פעם את בעל ה"שפת אמת", מגדולי החסידות: כיצד ניתן ליישב את ההנאה הרוחנית הגדולה של צדיקים מקיום המצוות עם הקביעה ש"מצוות לא להנאה ניתנו"? הוא הסביר כי כל עוד האדם חי בתודעה נפרדת מבוראו נאמר עליו כי המצוות אינן באות לשם הנאה, אלא כדי להוציא אותו מתודעתו הנפרדת ולחבר אותו לאלוקיו (שהרי מצווה היא מלשון צוותא, חיבור ויחוד של המצוֶה עם המצוּוה). אמנם, מי שהגיע להתאחדות מלאה של תודעתו עם ה', מי ש'זורם' עם בורא העולם ב"מודעות טבעית" וכל מה שהוא עושה הוא רצון ה' (גם אם אין מדובר במצוות מפורשות), חש הנאה גדולה בקיום המצוות המפורשות והדבר טוב וראוי.

בדרך לכך, אפשר להציב מדרג בן ארבע רמות של הנאה במצוות:

א. בשלב הראשון, על האדם לחוש כי אין הוא מחפש כל סיפוק והנאה במצווה, ומטרתו היחידה היא לעשות נחת רוח לבוראו. כלומר, הנאת המצווה, "הגוף נהנה מן הגוף", היא רק הנאתו של נותן התורה מכך שמקיימים את מצוותיו – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

ב. בשלב השני, על האדם לחוש הנאה מכך שה' נהנה, כשם שעבד נאמן ומסור חש הנאה כאשר הוא הצליח בתפקידו ואדונו נהנה ממעשיו.

ג. בשלב השלישי, על האדם להכיר בכך שאבינו בשמים נהנה מכך שבניו אהוביו נהנים. אז האדם עצמו נהנה מאורח חיים של קיום המצוות (ורמז: יהודי עולה בגימטריא חי טוב...), מתוך ידיעה שהנאתו שלו מסבה הנאה לאביו שבשמים.

ד. בשלב הרביעי, הגבוה ביותר, האדם מגיע למצב בו ההנאה שלו וההנאה של בוראו חד הן, כאשר הוא מחובר בתודעתו לקדוש ברוך הוא ו"הגוף נהנה מן הגוף" בשני הכיוונים – 'הגוף העליון' ו'הגוף התחתון' נהנים בצוותא מכל מצווה.

בחזרה אל הגוף

ולסיום הערה חשובה, החוזרת להקשר המקורי של הנאת "הגוף מן הגוף": חכמים אמרו באופן חריף כי "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות [כלומר, כל האיסורים הקשורים ביצר המין]". כלומר, אם נהירה אחרי דעות ותרבויות זרות עוטה אצטלא דעתנית-אידיאולוגית, המרכיב העיקרי שלה, לפחות באופן לא-מודע, הוא היצר המיני והרצון לשחרר אותו מכבליו. באופן דומה ניתן לומר כי רבים היום חוששים מחזרה אל חיי תורה ומצוות מתוך חשש שהדבר יפגע בהנאה שלהם ממערכות היחסים בהן הם חיים (ומכיוון אחר, לעיתים חשים אנשים המנסים להתקרב לעבודת ה' תסכול רב מהקושי שלהם להתמודד דווקא בתחום זה).

על כך אמר רבי צדוק הכהן מלובלין, גם הוא מגדולי החסידות, כי בניגוד לדחפים אחרים, את היצר המיני לא ניתן לדכא וההתמודדות איתו היא רק כאשר מקדשים ומרוממים אותו. אם על כל המצוות אפשר לדון עד כמה הן כרוכות בהנאה, הרי שביחס למצווה הראשונה בתורה אין כל דיון – מצוות "פרו ורבו", וכל מצוות הקשר הטוב בין בני זוג, כרוכות בהנאה מטבע ברייתו של האדם. בחודש בו "הגוף נהנה מן הגוף" עלינו ללמוד כי ישנה הנאה טובה ורצויה, ולהתבונן כיצד יכול האדם לקדש דווקא את הנאתו הנפשית והגופנית כאשר הוא בונה חיי נישואין בריאים וטובים על פי הדרכות התורה והמצוות.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION