"אנו רעיתך ואתה דודנו"

למעלה ממדרגת 'עבדים' ו'בנים' של הקב"ה, עליהן אנו מתפללים בימים הנוראים, עומדת מדרגת ה'רעיה' המיוחדת דווקא למנהיג ישראל – המלך. מתוך הציור המיוחד של יחסי הדוד והרעיה, נוכל ללמוד על תכונותיו של המנהיג

לכל המאמרים על ראש השנה

שלש צורות יחס עיקריות קיימות בינינו לבין הקב"ה: הוא אבינו ואנו בניו, הוא מלכנו ואנו עמו (נתיניו-עבדיו), הוא דודנו ואנו רעיתו. בימים הנוראים עוברים חליפות בין סוגי היחס הללו (כמבואר באריכות במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו" בספר אני לדודי ודודי לי). הכינויים "אבינו מלכנו" מופעים בהבלטה בתפלה (כמפורש בתורה שאנו בני ה' ועמו) ואילו היחס ל"דודנו" צנוע וסודי יותר (ואינו מפורש בתורה אלא ב"דברי קבלה" שבנ"ך).

 עבד, בן ורעיה – בינוני, צדיק ומנהיג

לכל יהודי יש חלק בכל צורות היחס, אך אצל כל סוג נשמה יחס אחד הוא העיקרי:

אצל רוב הנשמות, שעבודתן עבודת הבינונים (כמבואר בתניא ש"היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך"), מודגש היחס של מלך-עבד. עיקר עבודת ה' שלהן היא העבדות, במלחמה מתמדת לא לעבור על רצון המלך ח"ו.

אצל הצדיקים – שהשתחררו מהמאבק במרידת היצר בה' – מודגש היחס של אב-בן. הצדיק הוא כבן המתחטא אצל אביו, כשעיקר עבודתו לכוון היטב לדעת אביו (גם לפנים משורת הדין, במה שלא נאמר בפירוש) ולעשות לו נחת רוח.

אצל מנהיגי ישראל – האחראים על הכלל ומזדהים עמו – מודגש היחס של דוד-רעיה. כל יהודי לכשעצמו יכול להרגיש עבד או בן, שהרי למלך יש נתינים-עבדים רבים ולאב בנים רבים, אך כדי לחוש שהקב"ה הוא הדוד ואנו הרעיה יש להזדהות עם הכלל, שהרי "אחת היא יונתי תמתי" ואין לדוד הנאמן והאוהב רעיות רבות. לכן דווקא המנהיג – הנשמה הכללית המזדהה עם העם ומייצגת אותו – חש בשלמות כי "אתה דודנו ואנו רעיתך" (ושיא הדימוי הזה הוא בשיר השירים, אותו כתב מלך).

מעבר לאהבת הדודים, יש חידוש מיוחד דווקא ביחסי דוד-רעיה – בעוד שביחס בין מלך לנתיניו או בין אב לבניו יש היררכיה מוחלטת, המלך/האב הוא המצוה והנתין/הבן מציית, הרי שבין דוד לרעיה היחס שוויוני יותר וכל אחד מביע את דעתו העצמאית (ואף ש"איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה", ברור שיש מקום להבעת דעתה, עד שפעמים רבים היא עושה-מתקנת את רצון בעלה ומכוונת אותו בהתאם להבנתה, כמבואר בחסידות). כך, תפקיד המנהיגים הוא להוליך את עם ישראל כהבנתם ואף לחוות דעה כלפי שמיא – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" (כפי שמצינו אצל רועי ישראל, החל ממשה רבינו, שפנו לה' גם בתביעות עבור העם).

[ורמז נאה: שלשת תארי ישראל – עבד-בן-רעיה – עולים אלישבע, לרמז שכל הדרגות נכללות בסוד הרעיה (אלישבע אותיות איש-בעל, סוד המעבר של יחס הרעיה לדוד מ"בעלי" בעולם הזה ל"אישי" בגאולה). והנה, "אנו רעיתך ואתה דודנו" עולה ג פעמים אלישבע, היינו שכל אחד מהדרגות כלולה מכולן (וכולן כלולות ברעיה-אלישבע)!]

לעבור לחשיבה ציבורית

עם הכניסה לארץ והחיוב במצוות הצבור יש לעבור לחשיבה ציבורית – להכנס לראש של מנהיגים הנוהגים כרעיה אל דודה, ומהאמור כאן עולים שני דגשים בענין:

ראשית, מתברר כי הנהגה ציבורית נזקקת לחלק הסוד שבתורה, המתאר את יחסי הדוד והרעיה. יש הטועה לחשוב שתורת הסוד והנהגתה שייכות דווקא לחיי הפרט, ליחידי סגולה, אך הכלל צריך להתנהל רק לאור גדרי ההלכה הנגלית. עולה כי ההיפך הוא הנכון – הפרט אולי יכול, גם אם בדוחק, להסתפק בנגלה שבתורה (אך הוא עלול להוותר בגדר 'נפרד' מכלל ישראל, ה"י), אך הנהגת הכלל דורשת רוח הקדש שנובעת דווקא מתורת הנסתר.

שנית, מתברר כי חשיבה ציבורית דורשת גיבוש עמדה בבעיות השעה. יש טועים לחשוב שלשלטון התורה די בבית דין שיברר את ההלכה בכל סוגיא – 'הרבנים יחליטו' ואין צורך 'להגדיל ראש'. אך באמת הדוד מצפה לשמוע את קולה ודעתה של רעייתו, את החזון והרצון העצמאי הנובעים מ"לב כל ישראל" – לבו של המלך. לכן, עמידה ציבורית-מלכותית דורשת גיבוש חזון מנהיגותי והבעת מאווי הלב היהודי הטהור – 'הגדלת ראש' של הרעיה, בעידודו ודחיפתו של הדוד, "שמאלו תחת לראשי [בימי הדין ובנין המלכות בתחלת תשרי] וימינו תחבקני [בימי האהבה והשמחה בהמשך החדש]".

לכל המאמרים על ראש השנה

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION