לקראת מדינה יהודית - ג

החלק השלישי של "תיקון המדינה" - בהקבלה לספירות הנצח וההוד: מה צריך להיות ב"סל הקליטה" לעולה החדש, ואת מי צריך לדעת להרחיק.

 

חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד

בפעמים הקודמות התחלנו לפרוש "מצע מקוצר לתיקון המדינה", בהקבלה למערכת הספירות בקבלה, התחלנו מספירת הכתר והגענו לספירת התפארת. נמשיך כאן מהנקודה שהפסקנו.

עליה לארץ – נצח

החסד, הגבורה והתפארת הן עיקר מדות הלב, הרובד 'המורגש' בנפש האדם. המדות הבאות הן בעלות אופי מעשי-ביצועי יותר, ומייצגות את הרובד הטבעי הנמוך יותר בנפש ('המוטבע'), כמו שהרגליים פועלות ביתר עוצמה מהידיים אך בפחות עדינות. כאן הגענו לספירת הנצח, כמו רגל ימין שבה מתחילים לצעוד[1]. התכונה הפנימית של הנצח היא מדת הבטחון, כאשר מתוך הבטחון בה' נולד בטחון עצמי מתוקן, לקום ולפעול. למלה נצח כמה משמעויות הקשורות זו בזו: לפעול בתוקף ולנצח את המניעות העומדות על דרכנו; לנצח על המלאכה, לארגן ולסדר; ולפעול למימוש יציב ומתמשך, השואף להיות נצחי.

במבנה שאנו מציעים לתיקון המדינה, נמקם בספירת הנצח את העליה לארץ, בדרכו של אברהם אבינו שהמצוה הראשונה שלו היתה "לֶךְ לְךָ"[2]. המושג עליה לארץ, בתנ"ך ובחז"ל – להבדיל מנדידה והגירה סתמית – מציין את קדושת הארץ וייחודה מכל ארצות תבל, "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות"[3], והעליה אליה מצטרפת לתהליך שלם של התעלות, "מַעֲלים בקודש", ששיאו בעלייה לרגל לבית המקדש.

אמנם בדורות האחרונים זכינו לעליית מיליוני יהודים ארצה, אך אסור לשכוח שמיליונים עוד נמצאים בארצות נכר, ומדינה יהודית ראויה לשמה רואה בעידוד העליה משימה לאומית ראשונה במעלה. איך מעודדים עליה? כמובן, המדינה צריכה לפתוח שעריה לרווחה לכל יהודי, כמו ב"חוק השבות" הקיים היום (אלא שנדרש בו תיקון יסודי, כדלקמן), במתן הטבות ומענקים לעולים ("סל קליטה") ובסיוע ממשי בקליטתם. אך לא די בתנאים חומריים כדי לשכנע את יהודי העולם לעלות ארצה. ברוך השם, העליה היום קלה ופשוטה לאין-ערוך מאשר במשך דורות רבים, אבל צריך לעורר את הרצון ולמשוך את הלב לארץ, לא רק כמקום מפלט מרדיפות אלא כמשאת נפש. לכך נגיע כאשר למדינה יהיה "'פרצוף יהודי" נושא חן, וממילא כל יהודי ירצה לקבוע בה את ביתו.

לכן יש קשר הדוק בין תיקון המשפט (עליו דברנו בספירת התפארת) לעליה לארץ: כאשר התורה תקבע את צביונה של המדינה, וקדושת הארץ תבוא לידי ביטוי במרחב הציבורי – אז יתעורר מתרדמתו הקשר הטבעי של היהודי לארצו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה [תיקון המשפט בארץ, ואז] וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה [שיבת ציון המתחדשת]"[4]. בנוסף, עליה בממדים רחבים תבוא בעקבות הנהגה מתוקנת ומוליכה, כמו משה רבינו (שמדתו המיוחדת היא הנצח) המעלה את העם ממצרים לארץ המובטחת.

ב"מרכז קליטה" ליהודים העולים ארצה, צריך ללמד לא רק את השפה העברית, אלא גם, ובעיקר, כיצד על היהודי להתנהג בארץ הקודש, שבה אנו נמצאים תחת השגחה אלוקית ישירה, "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ"[5]; בה נדרש מאתנו ביתר שאת לחיות חיי תורה ומצוות[6]; בה התורה והמצוות מתקיימות בשלמות[7]; ובה אנו עתידים לזכות גם לרוח הקודש ונבואה. העליה לארץ חדורה בתחושת הנצחיות של העם היהודי, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"[8], ובפנימיות גם האמונה בתחיית המתים (נצחיות כל יהודי כפרט), "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ"[9].

דחיית גורמים מזיקים – הוד

יחד עם מדת הנצח באה מדת ההוד, כפעולה המשותפת של שתי הרגלים ("תרין פלגי גופא"). בנפש האדם, מדת ההוד פירושה להודות על הטוב, להודות על החטא, ולהודות על האמת, והיא נובעת מתכונת התמימות בנפש, "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הוי' אֱלֹהֶיךָ"[10]. יחסית, מדת הנצח היא 'זכרית' ואקטיבית, ואילו מדת ההוד היא 'נקבית' ופאסיבית, מתוך תודעה ש"כל מה שה' עושה לטובה"[11]. על ידי הודאה והודיה, הנפש מזדככת ונטהרת, כפעולת מערכת החיסון בגוף האדם.

בתיקון המדינה, במקביל לפעולה החיובית של עידוד עליה, יש למנוע מגורמים שאינם מתאימים להאחז בארץ. כמו שמדת הגבורה מתלווה למדת החסד ומשלימה אותה, כך מדת ההוד מתלווה למדת הנצח ושומרת עליה מפני נפילה (מצב של "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית"[12]). כך למשל "חוק השבות" הוא רעיון נפלא אך חובה לתקן את ההגדרה של "מיהו יהודי", שהרי כיום החוק הזה מהווה פרצה רחבה שדרכה נכנסים לארץ גויים רבים (כמו ב"גיור" רפורמי, וכמו מאות-אלפי מהגרים מרוסיה שאינם יהודים). כך גם אסור להתעלם מהתופעה הרחבה של המסתננים. אף מדינה מתוקנת אינה מניחה בקלות-דעת לשיטפון של פליטים להטביע אותה, קל-וחומר מדינה יהודית שתפקידה הראשי צריך להיות שמירה על הצביון היהודי בארץ, תוך רגישות לסכנת ההתבוללות שהיא שאלה קיומית עבורנו (ובאמת דווקא מתוך כך תבוא ברכה לכל בני האדם).

בשלב ראשון – ומוקדם ככל האפשר – יש למנוע אחיזה בארץ ממי שמסכן את בטחוננו. דבר זה שייך כבר בשלב המוקדם של ספירת הגבורה, "יד ישראל תקיפה", ובו עלינו לדעת לגרש מהארץ מחבלים (וגם מסיונרים), המסכנים את קיומנו באופן מיידי. אך כעת, בספירת ההוד, אנו מגיעים ל"טיפול שורש" מקיף יותר, המתאפשר לאחר תיקון המשפט ועידוד עלייה מאסיבי: והוא מתייחס לא רק לאויב הגלוי אלא גם לאויב הסמוי, אוכלוסיה עוינת שבראיה לטווח-ארוך היא מהווה סיכון בטחוני ורוחני (כהתבוללות). לכן יש לפעול לעידוד הגירה של אוכלוסיה כזו לארצות אחרות, גם ע"י מענק כספי, ולכל-הפחות לא להעניק תנאים טובים ובכך לטפח במו ידינו חממה לטרור. כזכור, במלחמת העצמאות גרמנו לכפרים שלמים לברוח, אך גם אם המצב כיום נראה שונה, צריך להתחיל בתיקון התודעה ולהכיר בזכותנו וחובתנו שלא להותיר בתוכנו "גיס חמישי", כאזהרת התורה "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ"[13].

המתווה הכללי לתיקון מבוסס על תיאור שלש האגרות ששלח יהושע בן-נון לכנענים יושבי הארץ לפני כיבושה: "הרוצה לברוח יברח. הרוצה להשלים ישלים. הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה"[14]. בהקשר זה אנו נזכרים גם בשרה אמנו שידעה לדרוש מאברהם אבינו, איש החסד, לגרש את ישמעאל שהיווה סכנה ליצחק, והקב"ה הסכים עמה, "שְׁמַע בְּקֹלָהּ"[15].

בשלב מתקדם עוד יותר, נוכל להחיל במלואה את "חוקת גר תושב"[16]. גר תושב הוא גוי המתחייב לקיים שבע מצוות בני-נח – החיובים היסודיים הנדרשים מכל אדם[17] – ואז אנו מקבלים אותו תחת חסותנו בארץ-ישראל, והוא זכאי לתנאים סוציאליים מועדפים, "גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ"[18]. אך דבר זה יתאפשר רק כאשר עם ישראל יהיה נטוע באדמתו ומשפט היובל יחזור לנהוג (ואז נוכל "לעכל" אוכלוסיית גרי תושב ללא סיכון רוחני). ולכך נגיע בהשלמת שלב "המלכות" שעליו ידובר בהמשך. מכל מקום, לא נוכל להניח למי שאינו עומד בדרישה המינימלית של גר-תושב לגור בארץ, כשם שלא נכון להכניס לבית דייר המשפיע לרעה על בני המשפחה, "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי"[19].

לחלק הבא

חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד



[1] ראה יומא יא, ב, שבהליכה עוקר האדם תחילה את רגל ימין.

[2] בראשית יב, א.

[3] קידושין סט, א-ב. וראה ביאור הדבר בשו"ת חתם-סופר יורה דעה סי' רלד.

[4] ישעיה א, כז.

[5] דברים יא, יב.

[6] וראה ספר חרדים פרק נט. ספר "שני לוחות הברית", שער האותיות אות קו"ף, קדושת הארץ.

[7] ראה רמב"ן ויקרא יח, כה.

[8] שמואל א' טו, כט.

[9] ישעיה מב, ה. וראה כתובות קיא, א, שתחיית המתים קשורה דוקא לארץ ישראל.

[10] דברים יח, יג.

[11] ברכות ס, ב: "כל דעביד רחמנא לטב עביד".

[12] דניאל י, ח.

[13] במדבר לג, נה.

[14] רמב"ם הלכות מלכים ו, א-ה.

[15] בראשית כא, יב. מעניין שלפי חז"ל האות יו"ד שהיתה בשמה של שרה אמנו, שנקראה בתחילה שרי, עברה ממנה ליהושע בן נון (ששמו הראשון היה הושע), כמו שכותב רש"י בבראשית יז, ה.

[16] ראה רמב"ם הלכות עבודה זרה פ"י. הלכות איסורי ביאה יד, ז-ח. הלכות מלכים ו, א; ח, י-יא.

[17] המופרטים ברמב"ם הלכות מלכים פ"ט.

[18] ויקרא כה, לה. רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ב. השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצוות-עשה הנוספות ט"ז.

[19] שמות כג, לג.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION