אמנות נאמנה

הרוחות סוערות סביב צעדיה האחרונים של שרת התרבות ותגובות האמנים. האם אמנות צריכה להיות חופשית לגמרי, או שיש מקום לבקורת ערכית עליה? פנימיות התורה מנתחת את ההטיה שמאלה בעולם האמנות ומתווה דרך לאמנות נאמנת ואמונית

שרת התרבות החדשה, שהספיקה כבר לעורר כמה סערות, הודיעה שתקפיא תקציב להצגה שבמרכזה מחבל שחטף ורצח חייל. שר החינוך אמר שיוציא את ההצגה מסל התרבות. עולם האמנות והתרבות רוגש. הקולות הרמים זועקים: 'צנזורה', 'פגיעה באמנות החפשית' ו'אמנות מגויסת'. מאידך, בשפל קול, יש אמנים שמסבירים כי יהדותם קודמת לאמנותם ואף טוענים שבעולם התרבות והאמנות הישראלי מתקיימת צנזורה-פנימית הפוכה, המוחקת (גם כלכלית) את מי שאינם מיישרים קו עם הדעות המקובלות בבראנז'ה – דעות הנוטות לשמאל החברתי והמדיני.

מי צודק? מהי אמנות? האם בכלל נותנת התורה מקום לאמנות 'לשמה', או שמא ביטוי רגשי-אמנותי זר לעולם האמיתות התורניות? כרגיל בסוגיות הבוערות, עלינו למצוא את המפתח להבנה בפנימיות התורה.

 "לב כסיל"

אחד האמנים המיישרים קו עם האוירה והדעות השולטות בעולם האמנות טען, ללא בושה, כי האמנות החפשית נוטה מטבעה שמאלה. שהרי, לדבריו, אמנים הם אנשי-לב, אנשים שרגישים למצוקת הזולת – העני, הסובל והנכבש. בשמיעה ראשונה הטענה מקפיצה – שוב הופכים ל'שקופים' את האמנים הדתיים והימניים, מציגים את הלב הרגיש כנענה רק למצוקות האויב ולא לסבל של היהודים הנפגעים (בבחינת "כל המרחם על אכזרים סופו מתאכזר על רחמנים"), ומתעלמים מרגשות בריאים של אמונה או גאוה לאומית שגם מפעמים בלב. אך במחשבה שניה, אולי יש משהו בדברים? הרי אי אפשר להתכחש לעובדה הפיזית שהלב בגוף נוטה שמאלה...

שלמה המלך, החכם באדם, אומר כי "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". "כסיל" אינו רק עלבון כללי, אלא תיאור אופי מדויק, כפי שמתאר שלמה המלך במקום אחר: "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הכסיל הוא מי שהתבונה פחות חשובה לו מהתגלות לבו – מי שהביטוי האישי האוטנטי שלו קודם בעיניו לעובדות היבשות ולהגיון הצרוף, מי שהיפי והסגנון גוברים אצלו על המהות והתוכן. זה כבר מתחיל להשמע כמו אמן.

בצורה הקיצונית, האמן טוען שיש להפריד את האסתטיקה מהאתיקה. אמנות צריכה להיות יפה או מאתגרת, מסעירה ומרגשת – כל אחד לפי נטיותיו – ללא מחויבות לתפיסת עולם מוסרית. בגרסה המעודנת יותר, יש לאמן מחויבות מוסרית, אולי אף רגישה משל אחרים, אך זו נובעת מתפיסת עולם רגשנית וילדותית – כאיש-לב תפיסת העולם שלו שטחית, רומנטית ונאיבית. הוא איש-אוירה ש'משוחרר' מתביעות השכל להצמדות לפרטי העובדות, לביקורתיות ולניתוח מעמיק. ככזה, קל לו להתחבר לנרטיב של מי ש'מצטלם טוב' כסובל ונדכא, אומלל ונכבש, מבלי לבחון בעינים פקוחות את העובדות, מבלי להעמיק בשיקולי צדק ומוסר ומבלי להתייחס לחוסר-הישימות של דעותיו. זה כבר מתחיל להשמע כמו שמאלני...

[ורמז יפהפה: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" שוה בגימטריא "שקר החן והבל היפי" – משמאל ביטויים "שקר החן" ו"הבל היפי" רואים רק חן ויפי, ורק בימינם שמים לב שיש כאן גם שקר והבל...]

 אמנות מחויבת

אז מה עושים עם ה"לב כסיל" שבתוכנו? כלל יסוד הוא ש"מח שליט על הלב" – בכח השכל, המחויב להגיון ולעובדות וגם להשקפת עולם מוסרית וערכית, לשלוט על הרגש. שליטת המח על הלב אינה באה למחוק את הרגש, חלילה, או להפוך אותו לחיצוני ומעושה. לא ניתן לתאר חיים אנושיים בלי רגש אמתי. הרגש 'חי', אכפתי ומעורב הרבה יותר מהשכל הקר, ואף מבטא עומקי על-מודע שמעל לשכל. אך התבונה נדרשת לווסת את הרגש, לשמור עליו מסטיות ועיוותים, ויותר מכך – להעמיק ולבגר אותו עד שיהיה "לב חכם לימינו".

כיוצא בכך, תפקידה של השקפת עולם לכוון, להעמיק ולדייק את האמנות. לימוד התורה הוא מעמיק ושכלתני והחיים היהודיים מחויבים לערכי הנצח תוך ש"מח שליט על הלב" וגחמותיו. אך התורה אינה רוצה למחוק חלילה את רגש הלב, והתכליתיות המדויקת שלה אינה רוצה לבטל את האמנות. בשבת זו, ג' תמוז, אנו מתעצמים עם דמותו של הרבי מליובאוויטש, שהדגיש כי על האדם להשתמש בכל כישרונותיו לשם שמים, ועודד גם אמנים לנצל את כשרונות האמנות שלהם כדי להוסיף אור וטוב בעולם ולחזק את דרך התורה והמצוות.

אפשר לחשוב שרתימת האמנות להשקפת עולם תפיק רק אמנות מגויסת, אך אליבא דאמת אין מדובר בהתגייסות חיצונית אלא בביטוי אוטנטי לעולמו הפנימי השלם של האמן. במובן מסוים, כל אמנות 'מגויסת' לבטא את השקפת עולמו של האמן, אך מי שחי בעולם הלב בלבד אינו מודע לכך ולכן אינו טורח להעמיק ולדייק את השקפת עולמו ואת ערכיו. לעומת זאת, מי שמבין שהאמנות היא ראי המשקף את מכלול אישיותו חש צורך להיות אדם טוב יותר ומתוך כך גם אמן טוב יותר. אמנות כזו מחויבת לעולם הערכים של האדם, יונקת ממנו את הרגשות והדימויים, ומבטאת אותם בצורה אמתית וכנה, שיש בה איכויות ועומקים שנעדרים מהניסוחים השכלתניים המדויקים ביותר.

 אמנות של אמת ואמונה

כדי להבין מהי אמנות על פי תורה צריכים יריעה ארוכה נוספת, אך פטור בלא כלום אי אפשר. התבוננות בתוכנו של כל מושג טמונה, בין השאר, במשמעויות השונות שיש לו בלשון הקדש:

אמנות יהודית אמתית נובעת ממעמקי האמונה שבנפש – מעולם ערכים עמוק ומובנה, שיש לו שרש גבוה מהשכל ולכן הוא מתבטא כלפי חוץ דווקא באמנות. כדי להיות אמן טוב צריכים אמון בזולת, אמון בטוב וביפי שיש באדם ובעולם. אמנות טובה מתחילה מחינוך טוב שמגדל ואומן לכנות ולמחויבות עד כדי מסירות נפש (כלשון הפסוק "ויהי אומן את הדסה"). אמן טוב צריך להתאמן הרבה כדי שיצליח לבטא את עולמו הפנימי בצורה מדויקת, כך שכל האמנות שלו תהיה נכונה ומכוונת לנקודת האמת (שהרי על פי דקדוק גם המלה אמת נגזרת משרש אמן). שנזכה!


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION