וחי אחיך עמך

במדינה יהודית מתוקנת, עידוד עבודה עברית הוא משימה לאומית ראשונה במעלה

 

מסופר בגמרא[1] שהחכמים שאלו זה את זה: במה אביך היה זהיר במיוחד ("זהיר טפי")? אמנם התורה והמצוות ניתנו לכל ישראל בשווה, אבל לכל אחד יש מצוה מיוחדת ש'מדברת' אליו, בהתאם לשורש הנשמה שלו, בה הוא מהדר ומשתדל, ובה הוא מאיר-מזהיר. כמו שהדבר נכון לנשמה הפרטית, כך בנוגע לכלל הציבור: לכל דור יש מצוה מיוחדת, תיקון ועניין מיוחד שלו.

ההידור של הדור

אחת המצוות החשובות בדורנו היא עבודה עברית[2]: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" – "כשאתה מוכר מכור לישראל חברך... אם באת לקנות קנה מישראל חברך"[3], וכן בשכירות פועלים וכיוצא בזה (ואין כאן המקום להאריך בצד ההלכתי[4]). למעשה זו הלכה ברורה ומוסכמת: למשל, כאשר ניתן לשכור פועל יהודי או פועל נכרי באותו מחיר, יש להעדיף את היהודי. יתירה מזו, יש להעדיף עבודה עברית גם כשהיא יקרה יותר (עד פער של שישית לפחות, 16%). זאת מלבד המצוה הגדולה של צדקה, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[5], כאשר הצדקה הגדולה ביותר היא לתת פרנסה לזולת, "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך [שנעשה מך, עני]... או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות"[6].

אבל לא די בקיום המצוה לצאת ידי חובה בלבד. העיקר הוא לקיים מתוך שייכות, שמחה ותענוג, בהידור מצוה ובלב רחב, ובהכרה שזהו ההידור של הדור שלנו. ממילא, נותנים יותר ויותר, במידת חסידות ולפנים משורת הדין. כאשר האדם פותח את ידו ונותן בעין יפה, הקב"ה פותח לו את אוצרו הטוב ומעניק ברכה עד בלי די[7].

כיצד אפשר לשמוח בקיום המצוה הזו? לשלם יותר עבור עבודה עברית? המפתח הוא בתחושת האחוה, "כל ישראל ערֵבים זה בזה"[8] ו"כל ישראל חברים"[9] (כמו שרמוז בשנה הנוכחית, תשע"ח – ראשי תבות: תהא שנת ערבים חברים), מתוך אהבת ישראל לכל אחד ואחת: "ואהבת לרעך כמוך"[10], גם למי שאיננו מכירים כלל וגם למי שברובד הגלוי אין רואים כל מכנה-משותף עמו[11], ובכל זאת עלינו לדעת שמתחת המעטה החיצוני כולנו אחים, לכולנו עבר משותף ועתיד משותף, ולכולנו קשר נשמתי עמוק. במבט מתוקן, כל ישראל הם כמשפחה אחת גדולה, וברור שמשקיעים במעגל המשפחתי הקרוב יותר מאשר במעגלים רחוקים (חשובים ככל שיהיו).

עניי עירך קודמים

העדפת קרובים אינה נטייה שלילית ואנוכית (אגוצנטרית). אדרבה, כך מדריכה התורה: "עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו [משפחתו] קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת"[12], בהתאם לכך, גם חיי האדם עצמו קודמים לחיי חבירו, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"[13] – "חייך קודמים לחיי חברך"[14].

לכאורה יש לשאול, האם הדבר אינו סותר את מדת החסד? איך אפשר להציב גבול לחסד? אך האמת היא שאהבה וחסד המתפשטים ללא הגבלה הם מזיקים והרסניים (וממילא אינם חסד אמתי). בהקשר שלנו, החובה והאחריות יוצרים את הגבול – החסד נוטה להתפשט לכל, מבלי שהאדם דואג לעצמו כלל ("לגרמיה"), אבל האחריות מוטלת עליו לדאוג קודם כל לקרובים אליו, "אשתו ובניו של אדם קודמים לכל על פי התורה"[15]. בלשון פנימיות התורה: זהו כלל גדול ב"עולם התיקון" שכל אור (מעין 'אנרגיה' אלוקית) מופיע בתוך כלי מתאים המגביל אותו ובכך נותן לו יכולת פעולה, כאשר תחושת האחריות היא עניין עיקרי בהגדרת התיקון.

נכון שאנו רוחשים אהבה לכל אדם, לכל בריה של הקב"ה[16], "ורחמיו על כל מעשיו"[17], אבל עיקר האהבה והגילוי שלה מופיעים בסדר הדרגתי, מהקרוב אל הרחוק. הקב"ה הטביע באדם (כמו בכל עולם החי) את השייכות והדאגה לתא המשפחתי. זהו יסוד העולם, שיש בו גבולות ולא תוהו ובוהו שמציף את הכל. וכשם שהעדפת הקרובים אינה סותרת את מדת החסד לרחוקים, כך העדפת בני-עַמֵנוּ אינה לאומנות שלילית ושנאת זרים אלא תיקון עולם, "עולם חסד יבנה"[18] בתבונה ובהדרגה נכונה. לעומת זאת, התביעה להתייחס לכולם בצורה שוויונית לגמרי, סופה להוביל לניכור כלפי הקרובים ביותר (כתוצאה מהתעלמות ודיכוי הרגש הפנימי).

מלאכה ומנוחה

בנוסף לערכי האחוה והצדקה, עידוד עבודה עברית נוגע לעידוד המלאכה בכלל, "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"[19], ואילו הבטלה מביאה לידי חטא[20]. יש ליצור אווירה ציבורית (המתחילה בחינוך מגיל צעיר) של הערכה לכל עבודה, מאנשי הייטק ועד פועלי הנקיון. כיום, מקומות עבודה רבים תפוסים בידי כח עבודה זול, ויהודים אינם יכולים או אינם רוצים להתחרות, אך המציאות הזו יכולה להשתנות כאשר נותני העבודה יתנו עדיפות לאחיהם[21] ומבקשי העבודה ירצו באמת לעבוד.

אך כדי להעריך נכון את המלאכה, יש לקשר אותה למנוחה. כך אומרים חז"ל "כשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"[22]. שמירת השבת נותנת טוב-טעם לעבודה בימי החול, כאשר החול נתפס כהכנה לקודש והמלאכה נעשית מתוך תודעה שמקור הברכה והשפע הוא רק מאת ה' (ואנו רק מכינים את הכלי במעשה ידינו).

הקשר בין המלאכה לשבת מדגיש שאיננו עבדים משועבדים לעבודה (כמו בקללה "בזעת אפיך תאכל לחם"[23]). הרי התורה שוללת שעבוד של אדם מישראל לחברו, "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[24], ומכאן המנטליות היהודית שנרתעת מעבודה ללא תכלית ומחפשת את המשמעות והחכמה. אבל כאשר המלאכה נעשית מתוך הכרה ושמחה, ובתוכה מרגישים את ברכת ה', אז "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"[25].

ערך המלאכה מתגלה במיוחד בארץ ישראל (ופחות בחוץ לארץ), שהרי ישוב הארץ ופיתוחה הוא בגדר מצוה[26], בניין הארץ בעבודה עברית[27].

תיקון החברה והמדינה

כל הדברים האלה מצטרפים לתיקון החברה והמדינה, מעבר למצוה שמקיימים האנשים ביחסיהם זה עם זה. במדינה יהודית מתוקנת, עידוד עבודה עברית הוא משימה לאומית ראשונה במעלה: במתן עדיפות לאחים בכל ענפי התעסוקה, בהקצאת משאבים, בחקיקה ובקידום תכניות כלכליות וחינוכיות מתאימות[28]. יותר מזה, הנושא של עבודה עברית הוא הצעד המעשי הראשון ב"תיקון המדינה"[29], כיון שמידת החסד היא ראשית התיקון, כמו האור של היום הראשון במעשה בראשית.

כמובן שמעבר למניע החיובי יש בעבודה עברית משום "סור מרע". המציאות שאנשים נותנים תעסוקה ופרנסה גם לאנשים שאינם מסתירים את נטיותיהם האנטישמיות, ואף מביעים הזדהות עם רצח יהודים (!) – היא דבר שגובל בפיקוח נפשות ממש, והרי סכנה חמורה מאיסור[30]. בכלל, לפי התורה אין לחזק את אחיזתם בארץ של נכרים שאינם מקבלים עליהם את שלטון העם היהודי והאמונה בתורת ישראל[31]. אולם עם כל זאת, המניע העיקרי לפעולה בתחום הזה הוא הצד החיובי, אהבה ואחוה, "וחי אחיך עמך". "סור מרע ועשה טוב"[32] – סור מרע על ידי שתקדים ותעשה טוב, שאז בכח עשיית הטוב יתגבר האור שידחה את החשך[33].

פסגת העבודה העברית היא בבניין המקדש, "מעשה ידי צדיקים"[34]. כך, במעשה ידינו ממש, תבוא השראת השכינה, דירה לה' יתברך בתחתונים – תכלית הכוונה במלכות ישראל שתהיה לאור גויים, במהרה בימינו אמן.

 

להרחבה: מאמר 'עבודה עברית' בספר מלכות ישראל ח"א, וחוברת בשם זה בהוצאת גל עיני תשס"ח.



[1] שבת קיח, ב. וראה תניא, אגרת הקודש ז. לב לדעת עמ' רכה.

[2] אנו משתמשים במושג שהשתרש, אבל אולי מוטב לומר "עבודה יהודית", וד"ל.

[3] ויקרא כה, יד. רש"י שם.

[4] ראה דברי החפץ חיים בספרו אהבת חסד ח"א פ"ה. ומאמרו של הרב דוד דודקביץ' שי' בחוברת 'עבודת ישראל עמך' לזכר עידו זולדן הי"ד.

[5] בבא בתרא י, א.

[6] רמב"ם הלכות מתנות עניים י, ז.

[7] תענית ט, א. טור יורה דעה רמז.

[8] סנהדרין כז, ב.

[9] ירושלמי סוף חגיגה.

[10] ויקרא יט, יח.

[11] לוח היום יום ט"ו כסלו: "הבעל שם טוב אמר, צריך שיהיה מסירות נפש על אהבת ישראל אפילו ליהודי שאף פעם לא ראו".".

[12] רמב"ם הלכות מתנות עניים ז, יג.

[13] ויקרא כה, לו.

[14] בבא מציעא סב, ב.

[15] תניא, אגרת הקדש ט, עיי"ש. בנוגע ל"עניי עירך", על האדם להאמין שבהשגחה פרטית הוא נמצא בסביבה מסוימת, והדאגה עבורה היא באחריותו יותר מאשר מקומות רחוקים.

[16] שערי קדושה ח"א שער ה.

[17] תהלים קמה, ט. רמב"ם הלכות מלכים י, יב.

[18] תהלים פט, ג. "יבנה" אותיות בינה, הבניין הנכון הוא על ידי תכונת הבינה היודעת להבדיל ולהבחין בין דבר לדבר.

[19] נדרים מט, ב.

[20] לפי משנה כתובות פ"ה מ"ה.

[21] דבר פשוט זה נחשב כיום במדינת ישראל כבלתי חוקי. אבל חוקי בשר-ודם ניתנים לשינוי, וודאי חוק כזה המנוגד לתורתנו הקדושה ואף לשכל האנושי הישר.

[22] אבות דרבי נתן פרק כא.

[23] בראשית ג, יט.

[24] בבא מציעא י, א. ראה שם שמטעם זה יש הגבלות גם על שכירות פועלים.

[25] תהלים קכח, ב.

[26] הן לדעת הרמב"ן שזו מצוה בפני עצמה (סהמ"צ, מצוות עשה הנוספות ד), והן לדעת הרמב"ם שישוב הארץ אינו נמנה כמצוה בפני עצמה אבל הרבה הלכות נקבעו "משום ישוב ארץ ישראל", ואכמ"ל.

[27] ראה דברי החתם-סופר (חידושים לסוכה לו, א) בדעת רבי ישמעאל: "שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך".

[28] דבר שהיה מובן ופשוט בשעתו, אך כיון שלא בא מכח התורה הפך לנחל אכזב. היחס של המדינה כיום לעבודה עברית מראה בעליל שנדרש תיקון שורשי, להניח מחדש את היסודות למדינה כמדינת העם היהודי ההולכת בדרך התורה.

[29] ראה בהרחבה בספר תיקון המדינה.

[30] חולין י, א.

[31] ראה רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י.

[32] תהלים לד, טו.

[33] ראה ספר תשובת השנה עמ' מ

[34] כתובות ה, א. וראה פירוש הספורנו שמות לח, כא, שבית ראשון ובית שני חרבו (גם) מפני שנכרים השתתפו בבניינם.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION