לטבוע בטבע

היחס למדע בתניא, חלק ב'

לאיזה פגם גורם העיסוק במדע בדרך לא מתוקנת וכיצד מלחמת החשמונאים ביון קשורה עם תקונו של פגם זה?

 

<< לפרק הקודם || לפרק הבא >>

במאמר הקודם ראינו שלפי דברי התניא בפרק ח, מקור החכמות החיצוניות (הקרויות בימינו מדעים) – חכמות שהתפתחו במקביל לתורה – בחכמה של עולם התהו. היות שספירת החכמה בעולם התהו נפגמה בשבירתו של עולם זה (תופעה הידועה כ"שבירת הכלים" – משום שהספירות מהדעת ומטה נשברו לגמרי), העיסוק בחכמות הללו גורם לעוסקים בהם לקבע את ישות המציאות בתודעתם. הפעם נעמיק מעט בקבעון זה ולקשר שלו עם חג החנוכה, ובפעמים הבאות נבחן את המקרים היוצאים מן הכלל המאפשרים לאדם לעסוק במדע למרות הסכנה הכרוכה בכך לתודעה.

פגיעה ביכולת להתפלל לנסים

קבעון ישות המציאות בתודעה מתבטא בתפיסה לא נכונה של היחס בין הקב"ה ובין הטבע. מי שפגם החכמה פגע בתודעתו לא רק שאינו מסוגל להאמין שבכח האדם לשנות את הטבע אלא שפעמים רבות הוא או היא אינם מסוגלים להאמין שהקב"ה משנה את המציאות. ישנם הרבה מדענים דגולים, אפילו הדגולים ביותר כמו איינשטיין שהאמינו שיש אלקים שברא את העולם (ואולי אפילו זיהו את האלקים עם העולם-הטבע עצמו, אמונה המשתלשלת מהכרזתו של אברהם אבינו שהבורא הוא "א־ל עולם" ולא "א־ל העולם", כמבואר בחסידות), אך למרות זאת הם לא יכלו להאמין שהאלקים הזה הוא פרסונאלי; שאפשר ואף צריך להתפלל אליו, ושהוא עונה לאדם על תפלותיו ועושה נסים. ואמנם, לימדונו חז"ל שכל המופתים שעשה אלישע, בעל המופת הגדול של התנ"ך, לא עשאם אלא בכח תפלתו (מגילה כז, א). וכך, כל מה שצדיקים פועלים ניסים בתפלה הוא תוצאה של הקשר הישיר והפרסונאלי שלהם עם הבורא.

היונים ניסו לפגוע בקשר הישיר עם ה'

חג החנוכה גם הוא קשור עם מאבק נגד תפיסת העולם שאין הקב"ה משנה ומחדש את המציאות. חנוכה כשמו כן הוא, חג של חידוש העבודה במקדש, חידוש הקשר הישיר עם הקב"ה הן של העם כולו, והן של כל יחיד ויחיד. השפת אמת מסביר ששלש המצות עליהם גזרו היונים במיוחד – קידוש החודש, שמירת שבת וברית המילה – שלשתן מייצגות את ההתחדשות בכל אחד מהממדים: עולם (מרחב) שנה (זמן) ונפש. השבת מייצגת את החידוש בממד העולם, שכן היא זכרון למעשה בראשית ולהיות העולם מחודש (ולא קדמון, כדעת היונים). קידוש החודש מייצג את החידוש בממד הזמן, כמובן. ולבסוף, המילה, מייצגת את אפשרות ההתחדשות בממד הנפש, ואת יסוד הקשר האישי והישיר בין היהודי ובין הבורא. המילה ניתנה לאברהם כדי לאפשר לו "להתהלך לפני ה'" – להוביל את המציאות ליעדה הנכון. כל מי שנימול נקרא בלשון הזהר צדיק, וכידוע "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – הצדיק פועל והקב"ה משלים על ידו.

תקון שבע החכמות בהדלקת המנורה

והנה, ראשי תבות חודש, שבת, מילה הם חשמ, שלש האותיות הראשונות של חשמונאי. ואף יותר מכך, חדש שבת מילה עולים 1099, הערך המדויק של כל חמש דרגות הנשמה: נפש רוח נשמה חיה יחידה. על הקשר עם ה' בכל דרגות הנשמה צריך למסור את הנפש כמו החשמונאים, וכשעושים זאת, זוכים להדליק מחדש את המנורה הקדושה בשמן טהור המייצג את ספירת החכמה דקדושה. שבעת קני המנורה במקדש מייצגים בין השאר את שבע החכמות היסודיות, וכששמן טהור בוער בהם, הרי שיש כאן בחינה של בטול מתוקן הבא לתקן את שבע החכמות ולהאיר לעולם כולו כיצד הקב"ה הוא גם קובע החוקיות וגם השולט בה ומשנה אותה בהתאם לקשר האישי שלו עם ברואיו.

<< לפרק הקודם || לפרק הבא >>

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION