"בני בינה": בין אינדוקציה לדדוקציה

משה רבנו מחפש אנשים 'חכמים נבונים וידועים', דווקא אנשים 'נבונים' הוא לא מוצא. מהי דרך החשיבה של הבינה ואיך היא מתפקדת בתורה ובמדע?

 

מפורסם מאמר חז"ל, "חכמה בגוים – תאמין. תורה בגוים – אל תאמין". התבוננות במאמר זה מתוך פרספקטיבה של פנימיות התורה קושרת אותו עם ההבדל שבין חכמה, בינה ודעת – שלשת כוחות השכל באדם – ולמעשה מאמר חז"ל מעיד על כך שאצל הגוים ניתן למצוא חכמה אך לא בינה ודעת. והנה, בתחילת פרשת דברים, מספר משה איך ביקש למנות "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים", אולם בפועל (כדיוק בפירוש רש"י) מצא רק "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים", ומשמע מכך שאנשים נבונים לא נמצאו. מדוע? מה מיוחד בבינה ובתבונה שהיא יקרת המציאות? מפירוש רש"י (לשמות לא, ג) אנו למדים שחכמה היא "מה שאדם שומע מאנשים אחרים ולמד", התבונה היא "מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד", ואילו הדעת מעידה על "רוח הקודש". אם כן, החכמה מייצגת את כח הלמידה ואילו הבינה את כח ההגיון (logic) שבנפש האדם ואילו הדעת היא מעין כח נבואי.

 

אינדוקציה ודדוקציה במדע העתיק והמודרני

 

בדרך כלל מקובל לדבר על שני סוגי הגיון: אינדוקטיבי ודדוקטיבי, ולפיכך שניהם כלולים בשכל הבינה. לשם הבהרה קצרה: האינדוקציה גוזרת כללים מתוך תופעות פרטיות (לפעמים אפילו חד-פעמיות), ואילו הדדוקציה גוזרת אמיתות פרטיות מתוך כללים. הדוגמא הקלאסית של אינדוקציה הנה שאם ראיתי עורב שחור אסיק שכל העורבים שחורים (אם אתקל פתאום בעורב לבן, יהיה עלי לשנות את הכלל, ולומר משהו בסגנון "כל העורבים שחורים, אלא שיש עורבים לבנים, שבמהותם הם שחורים, אך חסר להם פיגמנט" וכדומה). דוגמא לדדוקציה: הכלל אומר שעיקר מקור החיות של בעל החיים הנו המוח. מכאן ניתן להסיק באופן דדוקטיבי שכאשר המוח נפגע או חסר, חיים תקינים אינם אפשריים.

 

המדע באשר הוא משתמש בשני סוגי ההגיון הנ"ל אם כי שאחד משמש עיקר והאחר טפל לו. כך למשל, רוב המדע העתיק התבסס בעיקר על ההגיון הדדוקטיבי בעוד האינדוקציה היתה טפלה לו. עם המהפכה המדעית במאה ה-16 התהפכו היוצרות, המתודה המדעית המודרנית עושה את האינדוקציה עיקר, ואת הדדוקציה טפל.

 

מההיבט הנפשי ההגיון הדדוקטיבי מקנה ודאות (אפשר לומר דוגמטית) לעוסקים בו. תיאוריה הבנויה בעיקר על דדוקציה אינה יכולה ליפול אלא אם כן יוכח שהיה פגם במהלך ההגיוני של הסקתה. לעומת זאת השימוש באינדוקציה משאיר את האדם בעמדה של ענוה וחוסר ודאות, שכן יתכן שמחר תתגלה תופעה חדשה שתסתור את הכלל שהוסק מהתופעות שהיו ידועות עד אותה עת. תיאוריה (מערכת של כללים) המיוסדת על אינדוקציה נמצאת תמיד במצב של ערבון מוגבל.

 

הבינה בתורה ובטבע

 

אחרי כל ההקדמות שראינו ניתן לומר שאדם נבון יכונה מי שיודע לעשות שימוש נכון הן באינדוקציה והן בדדוקציה, ודבר זה נדיר הוא, ועל כן לא נמצאו כאלה בזמנו של משה. ומהו השימוש הנכון? כשהדבר מגיע לפן המשפטי של התורה הרי שהאינדוקציה מקבילה לכח הוראת שעה של בית דין—היכולת לחדש תופעה חדשה בהלכה. לעומת זאת, הדדוקציה מקבילה להשתלשלות ההלכה הנורמטיבית, זאת המתחילה מעקרונות יסוד וגוזרת מהם הלכות חדשות. הקבלה זו דומה במידה רבה להבדל שבין עוקר הרים (אינדוקציה) וסיני (דדוקציה). אפילו בין התנאים והאמוראים אנו מוצאים שבדרך כלל כוחו של חכם מונח בתחום אחד יותר מאשר בתחום האחר.

 

ומה בדבר הבנת משפטי-חוקי הטבע? בהקשר זה, ניתן לומר שלמציאות אותה אנו חווים כביכול שני מקורות: מקור הבריאה המתמדת ומקור מחוקי הטבע. מדען אמיתי צריך לשאוף אף הוא להיות נבון: מצד אחד לזהות את הסדר והחוקיות הסדורה בטבע, ומצד שני להכיר בכך שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולא זו אף זו, שבעומק, כל הכללים הנם למעשה מקרה מיוחד אף הם. מעין זה אנו רואים בצורה ברורה בתופעות קוונטיות שהתגלו במאה הקודמת. מצד אחד ישנה חוקיות שמגדירה היטב את התנהגותם של חלקיקים, ומצד שני כל חלקיק חופשי לשמש דוגמא ליוצא מן הכלל ולפעול באופן שונה מ"הרוב".

 

רק עם חכם ונבון

 

אם נחזור למאמר בו פתחנו, "חכמה בגוים – תאמין. תורה בגוים – אל תאמין", מצאנו שאם כי קשה למצוא נבונים במשפטי התורה, כשהדבר נוגע לחכמת אומות העולם הכוללת את כל חכמת הטבע והאדם, כנראה שאין בכלל נבונים. כדי להגיע לבינה, כדוגמת "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לָעִתִּים" (דה"א יב, לג) – המעיד על החוש המיוחד של שבט יששכר בשילוב אינדוקציה ודדוקציה בקביעת לוח השנה (סוד הלוח העברי בכלל) –  חייבים לעסוק בתורה. וכלשון הכתוב "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION