מדע ועבודת ה'

היחס למדע בתניא, חלק ד

כשעוסקים במדע לשם עבודת ה' ולתורתו, כדרכם של הרמב"ם והרמב"ן, אין המדע מטמא את המוחין. מאמר רביעי בסדרה.

חלק א' || << לחלק הקודם | לחלק הבא >>

במאמרים הקודמים ראינו את הכלל שלימוד המדעים גורם לכך שהאדם לא יוכל לתפוס את הקב"ה כמקיים מערכת יחסים פרסונאלית איתו – מה שניכר מאד כפגם אותו מעודד העיסוק במדע המודרני המעדיף לראות ביקום כפי שהוא כיום תוצאה של מקרה. אך בגלל שפגיעה זו מוגדרת כטומאת קליפת נגה, יש לכלל זה שני יוצאים מן הכלל. הראשון היה כשעוסק במדע כדי להשיג פרנסתו בריוח. מוסיף בעל התניא ואומר:

"... או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן"

למעשה, טעם זה מתחלק לשנים: היינו שמשתמש בלימוד המדע כדי או 1) לעבודת ה', או 2) לתורתו. טעם זה הוא שהניע את הרמב"ם והרמב"ן וסיעתם לעסוק במדע, כי על אתר ידעו כיצד להשתמש במה שהשיגו לעבודת ה' או ללימוד התורה (ואפילו שגם הם התפרנסו מלימוד המדע – שכן שניהם היו רופאים – הרי שלפי אדמו"ר הזקן, הם לא עסקו במדע הרפואה כדי להתפרנס, אלא בגלל טעם זה האחרון).

 לא ליחידי סגולה בלבד

למרות שאפשר היה לחשוב שרק אבות העולם כדוגמת הרמב"ם והרמב"ן יכולים לנצל את המדע למטרה זו, הרי שהתניא מוסיף את המלה "וסיעתן" להודיע שכל מי שנחשב לתלמידים של הללו, או ששותף לכיוון המחשבה שלהם, יכול להיכנס תחת היוצא מן הכלל הנ"ל. כיוון שיש כאן שלשה שותפים ביוצא מן הכלל הנ"ל, מתבקש להקביל אותם למודל קבלי כלשהו שבעזרתו נוכל להסיק משהו פנימי מאד לגבי העיסוק במדע מתוך הרצון להשתמש בו לעבודת ה' או לתורתו.

 את המפתח להקבלה מספק לנו האריז"ל. כידוע, כל שרשי הנשמות של כל באי עולם היו כלולים בתוך נשמתו של אדם הראשון, ולאחר שחטא נפרדו ממנה. אמנם לפני שנפרדו, האר"י הקדוש מזהה את הרמב"ם עם פאת שמאל של נשמת אדם הראשון, ואת הרמב"ן עם פאת ימין. כמובן שמי ששייך לסיעתן, וכפי שאמרנו הוא שותף לראש שלהם בלימוד המדע, הרי שהוא יהיה שייך לקו האמצעי (שבין ימין ושמאל) המאחד בין הרמב"ם והרמב"ן על ידי שיונק משניהם. יוצא אם כך שהסדר בתניא הוא של שמאל, ימין ואמצע (רמב"ם, רמב"ן, סיעתן). לאחר שיש בידינו הקבלה מעין זאת אנו יכולים להשתמש בסוד חכמת הצירוף כדי להבין לאיזו מבין הספירות שייך צירוף זה. למעשה, בתניא יש שלשות רבות של מושגים שאדמו"ר הזקן מביא ברצף, ופעמים הוא מביא אותם בסדרים שונים, ועל כן אופן הפירוש שנדגים כעת ביחס ליוצא מן הכלל בלימוד המדע מתאים לענינים רבים ומגוונים בתניא.

 צירוף ההוד: קוצר המשיג

ונסביר, בכל מקום בו ישנם שלשה ענינים, כמו לדוגמא שרש לשוני של 3 אותיות, אפשר לסדרם ב-6 צירופים שונים. כל אחד מששת הצירופים האפשריים מקביל לאחת ממדות הנפש מחסד עד יסוד. סוד הצירוף וההגיון מאחוריו מוסבר באריכות בספר "סוד ה' ליראיו". מכל מקום, בהקשר שלנו כאן, הסדר של שמאל, ימין, אמצע מקביל למדת ההוד. כלומר, סדר הצירוף גילה לנו כאן שכדי לעסוק במדע מתוך מגמה של שימוש בו לעבודת ה' ותורתו צריך להתחזק במדת ההוד בנפש – הוד לשון הודאה.

כידוע, דרך החקירה של הרמב"ם (ובמידה פחותה של הרמב"ן) תלויה בהכרה של "עומק המושג וקוצר המשיג". דהיינו, שעם כל הרצון לחקור את בריאתו של הקב"ה, ישנן שתי מגבלות: שהמושג אותו באים לחקור, בהיותו בסופו של דבר בריאה אלקית, יש בו עומק שאי אפשר לעמוד עליו בהתחייחס למגבלה השניה המופעיה בדמות "קוצר המשיג", כלומר המגבלות השכליות של הבא לחקור. הרמב"ם שאף לחקור את הבריאה, אך למרות כל שאיפותיו הגדולות הכיר והודה בנפשו שיש גבול למה ששכל האדם יכול לתפוס ולהבין. דווקא כשעוסקים במדע צריך שתהיה קבועה בלב ההודאה שמעל כל חכמת הטבע אותו יכול השכל להשיג ישנה מחשבה אלקית שהיא למעלה מטעם ודעת.

(מתוך שיעור יב טבת תשס"ז ומאמר "חקירה, קבלה חסידות" בספר "אשא עיני")

חלק א' || << לחלק הקודם | לחלק הבא >>

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION