עיבור יניקה ומוחין

חוקי ניוטון כמשל

לפי פנימיות התורה, הבנת עומקו של כל ענין בתורה מחייב מציאת שני משלים – משל מנפש האדם ומשל מהטבע. שלשת חוקי התנועה שניסח ניוטון מהווים משל יפה לתהליך הקרוי עיבור-יניקה-מוחין, המלווה את יציאת עם ישראל ממצרים והתבגרותו הנפשית של האדם

אחת ההצלחות הראשונות והגדולות של המדע המודרני בא בצורת שלשת חוקי התנועה של אייזיק ניוטון, המדען האנגלי עליו אפשר לומר שכשם שאהב את חקר הטבע אהב גם את בית המקדש השלישי העתיד להבנות במהרה בימינו. שלשת החוקים הם:

  1.  חוק האינרציה (כך כינה אותו גלילאו שכתב אותו לפני ניוטון, וניוטון אומר אותו בשמו). לפי חוק זה, גוף שומר על תנועתו (מהירותה וכיוונה) אם לא מופעל עליו כח.
  2. חוק התאוצה. תאוצה (שינוי במהירות) של גוף משתנה בהתאם לשקלול הכוחות המופעלים עליו. מחק זה יוצאת הנוסחה הידועה כח שווה מסה כפול תאוצה (F = ma).
  3. חוק הפעולה והתגובה. כאן כבר מדובר בשני גופים, כשהגוף הראשון מפעיל כח על השני, או אז הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כח השווה בעוצמתו לזה שהפעיל הראשון על השני.

מאחורי ניסוח שלשת החוקים הללו ישנן כמה וכמה הנחות יסוד, ויש בהם מדה מסוימת של הכללה. אולם, אולי באופן מפתיע, לאורך השנים הם נמצאו נכונים כמעט אוניברסלית עבור גופים הנעים באופן משמעותי לאט יותר ממהירות האור (300,000 ק"מ/שניה).

לכל ענין בתורה משל בנפש ומשל בטבע

כשאנו באים לאחד בין התורה למדע, אחד מכללי האצבע החשובים הוא הכלל הידוע בחסידות חב"ד לפיו כדי להעמיק את ההבנה שלנו בכל ענין בתורה, עלינו למצוא שני משלים: משל אחד מנפש האדם ומשל אחד מהטבע. מסופר על אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש (הרבי החמישי של חסידות חב"ד) שהרבה להשתמש בכלל האמור של משלי הטבע, שבכל שעה משעות היממה היה מקפיד לברך ברכה אחת לפחות, כדי לכוון בה את צירוף שם הוי' – שם בן ד' – השייך לאותה שעה. בשעות שלא הזדמנה לידיו ברכה היה אומר את הפסוק "בָּרוּךְ אַתָּה הוי' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט, יב), כשהוא מסביר שהמלה חֻקֶּיךָ בפסוק מתייחסת לחוקי הטבע אותם קבע הקב"ה כשברא את העולם.

בימים אלה אנו מתקרבים לחג הפסח – החג בו עם ישראל נולד, כמו עובר, מתוך כור הברזל של מצרים. לא מפתיע אם כן שבכתבי האריז"ל על חג הפסח מופיעה פעמים רבות שלשה של מושגים הנקראים עיבור-יניקה-מוחין. שמם של מושגים אלה מעיד עליהם שהם קשורים עם תהליך התפתחות הולד, גם מהפן הנפשי שלו. וכדי להבין אותם טוב יותר, נוסיף להתבונן כיצד עיבור-יניקה-מוחין מקבילים לשלשה חוקי התנועה של ניוטון.

עיבור – מרחב ומערכת יחוס עצמיים

נתחיל עם העיבור. כשהוא ברחם, העובר חווה מצב הדומה מאד למערכת ייחוס עצמית, בה האינרציה נשמרת ומודגם החוק הראשון. אחד הדברים שהקשו על ההבנה שגוף שנמצא בתנועה ישאר בתנועה באותה מהירות (אם לא יופעל עליו כח), היא שעל כדור הארץ חיכוך – הן עם האויר, ובדרך כלל גם עם הקרקע – תמיד מפעיל כח על כל גוף בתנועה, ועל כן מהירות התנועה יורדת; אבל בחלל, בואקום, התנועה נשמרת. בכעין מצב כזה של תנועה בואקום נמצא העובר ברחם אמו, מצב בו אין הוא מבדיל בין מעלה ומטה, ימין ושמאל, ותנועתו נשמרת בלי יכולת של כחות חיצוניים להשפיע עליו.

יניקה – הרגשת עצמי מאיץ

החוק השני מתמקד בתאוצה. תקופת היניקה מקבילה מבחינה התפתחותית לתאוצה בה הילד אץ קדימה בכל התחומים (ואף כפשוטו, שכן על פי חז"ל עיקר ענין היניקה הוא לחזק את הרגליים). אמנם, כפי שמסביר האר"י, למרות ההתקדמות הרבה בתקופה זו, בגלל שאין לילד דעת, אין לו יכולת להרגיש את הזולת כדבעי, וממילא הוא עדיין חי בתוך מעין בועה משל עצמו. החוק השני עוסק במכלול הכוחות הפועלים על הגוף, ואין בו עיסוק בכח הנגדי שהגוף מפעיל כנגד אותם כוחות. ממילא, יש כאן תודעה של "אני פועל על הזולת", אבל אין תחושה כיצד הזולת פועל ומגיב כתוצאה מפעולותיי.

מוחין – עזר כנגדו והכרה בזולת

רק בחוק השלישי, העוסק בפעולה ותגובה, מתפתחת ההכרה שיש זולת. לא רק שאני מפעיל כח, אלא כנגד כל פעולה שלי מופעל כח נגדי. הרגישות להשפעה שלי על הזולת הופכת אותי לבעל מוחין, לבוגר. הכרה זו מתפתחת במלואה רק לאחר הנישואין, המצב בו אדם (בין איש ובין אשה) נתקלים במושג של "עזר כנגדו". כך החוק השלישי כבר מזווג זיווגים (כזכור לכל מי שפתר בעיות של חישוב כוחות פיזיקליים בתיכון בהם יש צורך למצוא לכל כח את הכח הנגדי לו), ורגיש לתמונה הכוללת.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION