האקדמיה התורנית – פרק א

מודל קבלי עמוק  מציג את ההקבלות בין המקצועות השונים של החכמה האנושית כפי שזו התפתחה מאז המהפכה המדעית של העת החדשה ובין הספירות. התבוננות עמוקה זו מולידה מערכת יחסים חדשה ורעננה בין התורה למדע

רקע

 "האקדמיה התורנית", זהו למעשה שמו של אחד הפרצופים (מודלים) הבסיסיים ביותר המופיעים בשני הספרים של הרב על תורה ומדע. מודל עמוק זה מציג את ההקבלות בין המקצועות השונים של החכמה האנושית כפי שזו התפתחה מאז המהפכה המדעית של העת החדשה ובין הספירות. ראשיתו של פרצוף-מודל זה בחוברת שיצאה באנגלית בשם The Torah Academy ושתורגמה לעברית בשם "המכללה התורנית". בשם המקורי באנגלית שומעים היטב את החיבור שעושה הפרצוף-המודל הזה בין האקדמיה ובין התורה, בעוד שבתרגום ל"מכללה" החלק האקדמי אבד. על כן, במדור זה בחרנו להעדיף את התרגום המילולי יותר "האקדמיה התורנית".

לפני שנפתח את המדור השבוע, נציג את הפרצוף כולו כדי שאפשר יהיה להתרשם ממנו. לאחר מכן נכנס להקדמה כללית לנושא שעתידה להיפרס על פני מספר גליונות. בכל כמה שבועות נעבור לבחון הקבלה פרטית אחרת בין תחום ידע אנושי ובין ספירה ונעמיק באופן בו ההקבלה חושפת תובנות חדשות ואף מפתיעות לגבי כל אחד מהנושאים בהם נדון.

 

{

 

רישא דלא ידע (אמונה)

אמונה

 

כתר

 

רישא דאין (תענוג)

תורה

 

רישא דאריך (רצון)

אמנות

 

חכמה

חשבון

בינה

טבע

 

דעת

נפש

 

חסד

חברה

גבורה

משפט

 

תפארת

רפואה

 

נצח

חִנּוּךְ

הוד

כלכלה

 

יסוד

תקשורת

 

 

מלכות

מדינה

 

דעה ודבור

מוכר הוא תרגום אונקלוס למלים "[ויפח באפיו נשמת חיים] ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) – "והות באדם לרוח ממללא", כלומר המיוחד באדם הוא כח הדבור שבו. ענין זה מוצא לו הד חזק אצל חז"ל שנהגו לחלק את הבריאה לארבעה רבדים: דומם צומח חי מדבר, כאשר כח הדבור הוא שמבדיל בין האדם ובין החיות והרבדים תחתן. אולם, על המלים "לנפש חיה", רש"י פירש:

אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו [הנפש החיה] של אדם – חיה מכולן, שנתווסף בו דעה ודבור.

בכך רש"י מוסיף על דברי אונקלוס שבאדם יש גם דעת, וגם היא תוספת הנפש שיש בו (וראו עוד במשכיל לדוד שם). על בסיס דברים אלו של רש"י אפשר לזהות את הדעה והדבור כשתי התכונות הנפשיות אשר מחד עושות את האדם לנבדל משאר הבריאה ומאידך נותנות את המוטיבציה לכל עיסוקיו וביניהם כמובן גם כינון המערכת האקדמית המודרנית הכוללת מקצועות שענינם ידיעת והכרת המציאות ומקצועות שענינם מתן ביטוי עצמי לעוסק בהם.

כדי להעמיק בהבנת הדעת והדבור כתכונות מכוננות לפעילות האנושית המגוונת, נגדיר אותן כתכונה זכרית וכתכונה נקבית. אצל חז"ל אנו מוצאים חלוקה זו בין המאמר הידוע "נשים דעתן קלה" ובין המאמר "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים". לפי האריז"ל פשרו של המאמר הראשון הוא שהדעת הכוללת שני צדדים של חסדים ושל גבורות חסרה לכתחילה את צד החסדים בצד הנקבי של המציאות ואת השלמתן היא מקבלת מהצד הזכרי של המציאות. לעומת זאת, לכתחילה כח הדבור שהוא למעשה כח הביטוי החזק ביותר באדם מצוי באופן טבעי אצל הנשים ואילו הן המדרבנות גם את הגבר לבטא את עולמו הפנימי, ובמיוחד עולמו הרגשי הפנימי (על נושא זה של מחשבה ודבור אצל האיש והאשה ראו "ואביטה" גליון שבועות ע' 19 והלאה). בהמשך נמשיך לפתח את הקטגוריות הללו של דעה ודבור בכיוונים נוספים כגון מחקר לעומת פיתוח.

התבגרות הדעה והדבור

כעת שלפנינו מודל חדש של דעה ודבור ככח זכרי וככח נקבי הנמצאים בכל אדם, כמובן עם דגשים ומינונים שונים מאדם לאדם, נוכל להתבונן ביחס ביניהם. אדם הראשון כשנברא היה דו-פרצופין, כלומר הוא כלל גם את הזכר וגם את הנקבה ביחד באותו גוף, וכלשון התורה "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). כך שהמצב הקמאי, האידיאלי אם נרצה, הוא שהדעה והדבור משמשים ביחד. על מצב קמאי זה אמר הקב"ה, "לא טוב היות האדם לבדו", והבדיל את הזכר מן הנקבה. אולם, אין המטרה שהנשים יישארו נפרדים אלא שיחזרו ויתאחדו "והיו לבשר אחד". תהליך זה מלמד אותנו שכמו איש ואשה, כוחות הדעה והדבור צריכים בתחילה להתפתח בנפרד, ורק לאחר שהתבגרו די צרכם, יכולים הם לחזור ולהתאחד ולהפרות זה את זה. במלים אחרות, במצב הבוסרי צריך לפתח את הדעה והדבור, השאיפות האנושיות הבסיסיות הללו, בנפרד ורק לאחר שהם הגיעו למצב מפותח דיו אפשר לשאוף לחבר אותם ביחד. במצב בו לא הושגה בגרות ואין חיבור בין השנים, הדעת יכולה להפוך את האדם לקר (כמו השכל המתואר כקר) וזר לעצמו. דעת כזו והמדע היוצא ממנה יש להם נטיה להתכחש למצב האנושי ולקשייו. כמו כן, ביטוי שאינו מתחבר עם הדעת נוטה לתאר את המצב האנושי כחסר תקוה וכאבוד מראש והוא חסר את השכל המרומם. נשתדל כעת להרחיב ולהטעים את דברינו.

אובייקטיביות וסובייקטיביות

הדעת והדבור מהווים גם יסוד אובייקטיבי ויסוד סובייקטיבי בחיי האדם. הדעת שואפת להכיר את המציאות האובייקטיבית ואילו הדבור מבקש לבטא את החוויה[1] הסובייקטיבית של האדם. כיוון שכל אחת מהתכונות האנושיות הללו פועלת על מושא אחר (האובייקט לעומת הסובייקט) גם אופן פעולתן נבדל. על מנת להטעים את הדברים נאמר שהאדם רוצה לדעת את המציאות אבל הוא מרגיש צורך לבטא את עצמו. הרצון והצורך מתמצתים את התחושות השונות העומדות מאחורי שני הכוחות, הדעת והדבור. גם כאן, מקובל לזהות את הרצון עם כח זכרי בנפש ואת הצורך עם כח נקבי. כדי שהשניים יוכלו להתחבר כראוי ולהשלים זה את זה, על האדם להגיע לבגרות בכל הקשור לרצונו ולצרכיו.

בהקשר האקדמי, הדעת מהווה בסיס לאובייקטיביות המדעית בעוד הדבור והצורך בביטוי משמש מוטיבציה בעיקר לאמנות ולמדעי הרוח – כאשר הרוח בביטוי זה בהחלט מתייחסת ל"רוח האדם". רוח האדם הזו היא דוקא הרוח שמאחורי מדעי הרוח והאמנות אשר מטרתם צריכה להיות לשאוף לעלות מעלה – לרומם את החוויה הסובייקטיבית של האדם. רעיון זה רמוז בדבריו של קהלת "מי יודע[2], רוח בני האדם העולה היא למעלה" (קהלת ג, כא). פסוק זה יחד עם חלוקתנו את המדע לזכרי והאמנות ומדעי הרוח לנקביים מעוררת אותנו לתובנה נוספת אותה בטאו חז"ל בתארם את ההבדל בין האיש והאשה. 

שאלו את רבי יהושע, מפני מה האיש יוצא פניו למטה ואשה יוצאת פניה למעלה?

אמר להם: האיש מביט למקום בריאתו ואשה מבטת למקום בריאתה. (בראשית רבה יז, ח)

במקום אחר[3] הסברנו באריכות כיצד הדינמיקה הפנימית של הזכר היא מלמעלה למטה (מביט למטה) ואילו הדינמיקה הפנימית של האשה היא מלמטה למעלה (מביטה למעלה). נאמר בסגנון אותו אמצנו למעלה: המדע רוצה לרדת למטה כדי להוסיף ממד אובייקטיבי למציאות בעוד מדעי הרוח והאמנות מרגישים צורך קיומי לשתף את העליונים בחוויה הסובייקטיבית שלהם. בפרצוף שלנו, אפשר לראות זאת כחלוקה ראשונית בין ספירות החכמה והבינה (חשבון ומדע) ובין הספירות הנקראות שבע תחתונות (מחסד עד מלכות) יחד עם הראש התחתון של ספירת הכתר אשר בה נמצאת האמנות[4]

נישואי המדע עם הרוח

יוצא מכאן שהמדעים המדוייקים, הלא הם המתמטיקה ומדעי הטבע לעולם פורחים ומצליחים כאשר הם מבוססים על אובייקטיביות. אולם, כשהם מגיעים לבגרות מספקת הם מסוגלים להתחבר עם הממדים הסובייקטיביים והחוויתיים יותר של האדם ובכך להוליד כפי שנראה בהמשך את צורות היישום שלהם בדמות טכנולוגיה וכלים המסייעים לאדם לפתח את עצמו ואת הסובייקט שלו. לעומתם, מדעי הרוח והאמנות מתבססים בראשיתם על הסובייקטיביות וממנה מתחילים לצמוח. אולם, כדי לא לשקוע בתוך הנטיה הטבעית של הסובייקט לדכאון (בגדר "תשב אנוש עד דכא") עליהם להתבגר עד שיוכלו לשלב בתוכם את ממד האובייקטיביות המרוממת (שכן מקורה של האובייקטיביות המדעית כאמור למעלה) ואשר תגרום להם למצוא דרך להעלות ולשפר את מצב הרוח האנושי.



[1]. ידוע שאת המלה המודרנית "חֲוָיָה" חידשו בעברית המודרנית מתוך שמה של "חַוָּה", חלק האשה שבאדם הראשון – קשר עמוק ונכון בין הסובייקט ובין הצד הנקבי שבאדם.

[2]. אפשר לדייק ולומר שבזכות רוח הדעת – הנקראת בקבלה רוחא דשבק באנתתא (שער הגלגולים הקדמה ד) – שנותן הזכר בנקבה, זוכה רוח האדם שבה לעלות מעלה.

[3]. באריכות בספרים שכינה ביניהם וברית הנישואין.

[4]. בכתר עצמו, כפי שנרחיב בפעמים הבאות, יש סדר של נקבה-זכר-נקבה, שכן התורה מקבילה לכח הזכרי האובייקטיבי של המדע.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION