מנין של אהבה

המנין והסידור ה'טכניים' של עם ישראל בפרשת במדבר מגלים את אהבת ה' לישראל, ודגלי המדבר רומזים לדילוגים שעשה ה' כדי לברוא את העולם ולבחור בעמו ישראל.

אהבת ה' לישראל

פרשת במדבר מכילה בעיקר – וכמעט רק – אהבת ישראל. מעט מצוות הנוהגות לדורות יש בה, והיא אף נדמית כדלה בתוכן, ללא שום 'סיפור' מענין או התרחשות גדולה – הפרשה כולה מתארת את מנין ישראל, את סדרי נסיעתם ואת תפקידיהם בתוך כך. עיסוק רב במנין ובסדרי התנהלות (שרובם אינם נוהגים לדורות) מלמד על אהבה רבה לעם ישראל, שהרי רק כשעוסקים בדבר אהוב כל פרט – כולל הפרטים הסטטיסטיים והסדרים החברתיים, המשעממים בדרך כלל – מענין, חביב וחשוב.

פרשתנו פותחת את החומש "חומש הפקודים", שנקרא על שמה, והאהבה מתבטאת בכל מובן של "פקודים"[2]: המנין המפורט של בני ישראל –"פקודים" כפשוטו – נובע מאהבה רבה אליהם ויחוס חשיבות לכל פרט מהם, כדברי רש"י בפתיחת החומש – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". בעומק יותר, בחומש הפקודים הופך עם ישראל לצבא בעל יעוד – המנין מתיחס ל"כל יֹצא צבא... לצבאֹתם", והפרשה כולה משדרת סדר וצבאיות – והפקידה היא הפקדת כל אחד על תפקידו בכח. נתינת תפקיד מבטאת חיבה, ועוד יותר מאהבה פשוטה יש בה אחוה אמיתית[3] – אמון עמוק וחוית שותפות המאפשרים לצעוד יחד לקראת יעד משותף. בחלוקת תפקידים לקראת יעד משותף יש 'אחוות לוחמים' המאחדת את העם כולו, ומתגלים אמון וחיבה אמיתיים מצד ה' לעמו ישראל (ורמז לאהבה הרבה הטמונה בנתינת תפקיד – תפקיד בגימטריא אהבה בתענוגים). בפירוש העמוק ביותר, "פקודים" הוא מלשון פקידה וזיווג – כפקידת איש את אשתו – שכל מהותה אהבה וקשר עמוקים.

"אהבה דוחקת את הבשר"

נכונות ה' להניח את אין סופיותו ולעסוק בפרטים הקטנים והמוגבלים של הבריאה, במנינם ובסידורם של בני ישראל, היא עצמה הגילוי העמוק ביותר של אהבתו לעמו. כך מבואר בספר התניא[4] כי אחת הדרכים לעורר אהבה לה' היא התבוננות בכך שה' מצמצם את אורו האין סופי ומניח את כל העולמות העליונים, על מנת להשרות שכינתו על ישראל בכלל ועל אותו אדם בפרט. הנכונות להצטמצם, לפנות מרחב לזולתך אהובך ולפנות אליו במקומו שלו – אף אם הדבר דורש ירידה אין סופית ממעלתך העצמית – היא הבטוי העמוק ביותר לאהבה, עליו אמרו חז"ל "אהבה דוחקת את הבשר"[5]. מי שאוהב באמת מוכן לצמצם ולדחוק את התפשטותו כדי להתיחד עם אהובו. ההתבוננות באהבת ה' אלינו מעוררת את הלב להענות לאהבה זו באותה מטבע, ו"כמים הפנים לפנים"[6] מתעורר האדם לדחוק ולצמצם את עצמו מכל הדברים החשובים לו בעולם (בני, חיי ומזוני) כדי להתפנות ולהתמסר רק לאהבת בוראו.

שלשה דלוגים

רבי הלל מפאריטש באר[7] כי לשם בריאת עולמנו נדרשו ג דלוגים – שלשה צמצומים הקופצים בין שלבים שאין כל ערך ויחס ביניהם, מעבר על-טבעי שלא יכול לקרות בסדר והדרגה. זהו התהליך הכולל ביותר של 'דחיקת הבשר':

הדלוג הראשון הוא מעצמותו יתברך לגילוי אור אין סוף. זהו דלוג מהעלם לגילוי – אור אין סוף הוא עצם ההתגלות הראשונה מהבורא, עצם היחס (שבכח עדיין) למשהו שחוצה לו יתברך. רק לאחר אותו דלוג אמרו חז"ל כי "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[8] – "שמו" היינו אורו האין סופי של ה' אשר דרכו יכול זולת להתיחס אליו (כשם האדם, המאפשר לזולת לקרוא לו ולפנות אליו). אכן, ראשית אותו גילוי אינה מאירה לזולת (אפילו בכח), והיא בגדר "שעשועי המלך בעצמותו"[9] – אור ושעשוע בהם מתגלה ה' רק לעצמו. שעשועים אלו הם השרש הגלוי הראשון של נשמות ישראל, עליהם נאמר "עם המלך במלאכתו ישבו"[10] – בנשמות ישראל השתעשע ה' טרם הבריאה, והשעשוע, 'זכרון' התענוג העתידי שיקבל ה' מנשמות בגופים, הוא שהוליד בה' את הרצון לברוא עולם מוגבל בו תתפקדנה הנשמות כברואים נפרדים ממנו יתברך.

הדלוג השני הוא מאור אין סוף לקו האור האלקי הבוקע ומאיר לעולמות הנפרדים מה'. זהו דלוג מבלי גבול לגבול – דלוג מגילוי האור הבלתי מוגבל לגילויים מוגבלים ומצומצמים, שעדיין בגדר "אלקות". קודם הצמצום השני אין כל ציור בגילוי האלקות, המופיע כאור אין סוף נטול מדה ותואר. כדי לגלות את ה' בעולמות המוגבלים, באופן שיוכלו להתיחס אליו, הוא מגביל את אין סופיותו ומתגלה במדות ואופנים מסוימים. ראשית ההגבלה היא גילוי הקו, הבורא בריאה שכל פרטיה מוגבלים ומדודים, וסיום ההגבלה הזו הוא במדות האלקיות דרכן נגלה לנו ה' כחכם, חסיד, גבור וכדו' (והיינו מאור הקו עד סוף האצילות, בה "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון"[11], האורות והכלים מיוחדים בה' ויש בהם כח אלקי לברוא מציאות). ראשית הדלוג – שלב המעבר מאור אין סוף בלתי מוגבל לקו אלקי מדוד ומוגבל – היא גליפת-ציור כל פרטי העולמות המוגבלים שעתידים להברא בתוך אור אין סוף עצמו, "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[12], המהוה אפשרות ראשונית להתיחסות האין סוף למציאויות מוגבלות ומפורטות.

הדלוג השלישי הוא מהקו האלקי לריבוי הנבראים הנפרדים שבעולמות התחתונים – העולמות בריאה, יצירה ועשיה. זהו דלוג מאחדות לריבוי – דלוג מעולם שכולו אלקות לעולם של נבראים רבים, נפרדים ופרטיים.

עוד קודם שנתיחס בפרטות להופעת שלשת הדלוגים בפרשתנו, נציין כי הם מקבילים לשלשת מובני ה"פקודים" שהוזכרו: פקידת איש את אשתו היא מעבר מהתכנסות ה' בעצמיותו ליחס מלא אור ושעשועים לנשמות ישראל (שהן היו ב"שעשועי המלך בעצמותו" באור אין סוף, לפני כל מדידה והגבלה); חלוקת תפקיד צבאית היא מעבר מהתפשטות אין סופית לקו מסוים, ליעד מוגבל ומוגדר היטב. אז מורגש עדיין שהכל ה' – גם בני ישראל אינם בעלי מציאות פרטית ועצמאית, אלא שליחי ה' והתממשות שלו בתוך העולם; המנין הוא הדלוג לריבוי פרטים מחולקים ומפוררים – נכונות ה' להתיחס לכל פרטי ישראל באהבה, וליחד שמו על הנפרדים ממנו כביכול.

"ודגלו עלי אהבה"

מעבר לגילוי הכללי של "אהבה דוחקת את הבשר" בפרשה – יחס ה' לכל פרט בישראל – יש בה רמיזה והתיחסות פרטית ומפורשת לחיבת ה' לעם ישראל ודלוגיו אליו: על חלוקת ישראל לארבעה דגלים אמרו חז"ל "חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה'"[13]. חלוקת ישראל לדגלים רומזת לדלוגי השכינה אליהם (כפרוש המדרש שם ל"ודגלו עלי אהבה" במשמעות של "ודלוגו עלי אהבה"). ד הדגלים, בסדר המסע, רומזים ל-ד הדרגות שביניהן שלשת הדלוגים (עצמות, אור אין סוף, קו, עולמות נבראים), ולכח הדלוג עצמו לבקוע ולהתקדם הלאה:

הדלוג הראשון הוא מ"דגל מחנה יהודה" ל"דגל מחנה ראובן" – יהודה הוא המודה ומתבטל למעלה מטעם ודעת לעצמות ה' ממש (שהרי בגילוי שייכת השגה, ואילו אל העצם הנעלם ניתן להתיחס רק בהודאה), ומכחו נעשה הדלוג לראשית הגילוי של אור אין סוף, לבחינת "ראובן" הרואה אור רב. הדלוג מתגלם בקפיצת נחשון בן עמינדב נשיא יהודה לים סוף – קפיצה מהעצם ל"מים שאין להם סוף", לגילוי האין סופי. יהודה הוא שבט המלכות, המבטא את רצון העצם ממש ("מלכותך"[14]) לבקוע לחוץ כדי למלוך על עם.

הדלוג השני הוא מ"דגל מחנה ראובן" ל"דגל מחנה אפרים" (כשביניהם המשכן, התבנית הפנימית-האלקית של כל העולמות, בסוד גליפת ושיעור כל העולמות העתידיים באור אין סוף) – לכח הפריה ורביה המיחד את אפרים, כח הבריאה האלקי (לברוא עולם מוגבל) שבכלים דאצילות. צמצום אור אין סוף התגלם בחטא ראובן, שסלק וחלל את השכינה[15] (ויצר חלל ומקום פנוי).

הדלוג השלישי הוא מ"דגל מחנה אפרים" ל"דגל מחנה דן", ה"מאסף לכל המחנות"[16], שבריבוי אוכלוסיו[17] מתבטא כח הדין לחלק לפרטים רבים (והוא כח המלכות, סוד שם א-דני, המאירה בבי"ע ומחיה את ריבוי הברואים הנפרדים שם). צמצום והעלמת הקו האחיד התבטא בחטא בני אפרים[18] שדחקו את הקץ לצאת ממצרים כריבוי יחידים המשתחררים, ולא כעם בעל קו ומגמה אחידה.

ולסיכום:

זווג מהעלם לגלוי       מיהודה לראובן (קפיצת נחשון)

תפקיד         מבלי-גבול לגבול  מראובן לאפרים (חטא ראובן)

מנין מאחדות לרבוי     מאפרים לדן (יציאת בני אפרים)



[1] לפי סוד הוי' ליראיו שער "שלשה דלוגים". נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[2] ראה גם חנה אריאל ריש פרשת פקודי.

[3] ראה באורך כלל גדול בתורה ביאור י.

[4] פרק מט.

[5] ב"מ פד, א.

[6] משלי כז, יט.

[7] לקוטי הגהות לספר התניא (קה"ת) עמ' פט.

[8] פרקי דרבי אליעזר פ"ג.

[9] עמק המלך ש"א, ע"פ משלי ח, ל.

[10] דהי"א ד, כג. בראשית רבה ח, ז.

[11] הקדמת תקו"ז ג, ב.

[12] מטבע לשון שגור בקבלה וחסידות.

[13] במדבר רבה ב, ג.

[14] תהלים קמה, יג.

[15] בראשית מט, ד: "אז חללת יצועי עלה" (וראה רש"י).

[16] במדבר י, כה.

[17] כפירש"י שם: "תלמוד ירושלמי, לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו".

[18] דהי"א ז, כא (ראה רש"י לשמות טו, יד).

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION