גבולות אברהם וגבולות שרה

בגבולות ה'תורניים' השונים של ארץ ישראל טמונה גם משמעות פנימית. ככל שארץ ישראל מתרחבת - גוברת המגמה לתקן את הגוים. 

גבולות הארץ

בפרשת מסעי מפורטים גבולות ארץ ישראל שבני ישראל עומדים לנחול, אך מתוה הגבול המפורט בפרשה איננו מתוה הגבול היחידי התורני המוכר לנו. ארבעה מתוים כלליים של גבולות הארץ קיימים במושגי התורה[ב]:

בפרשת לך לך מובטחת הארץ לאברהם אבינו בגבול רחב ביותר – "מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת"[ג]. בפרשתנו הגבול מצומצם יותר, משום שגבול אברהם כולל ארצות עשרה עממים (כולל קיני, קניזי וקדמוני) ואילו הגבול בפרשתנו כולל ארצות שבעה עממים בלבד. בנוסף לגבולות בתורה שבכתב – גבולות בהם לא זכינו לכִבוש שלם מעולם (שהרי אף בימי דוד נשארו גויים "סמוך לפלטרין שלך"[ד]) – מתיחסת התורה שבעל פה לעוד שני קוי גבול, שתחמו שטח שהיה בידינו בפועל: גבול עולי מצרים וגבול עולי בבל (– קדושה ראשונה ושניה[ה]). הבנת היחס הפנימי בין גבולות הארץ השונים תעזור להעמיק בהבנת משמעות גבולות פרשתנו ולעמוד על הקשרן של חלק ממצוות הפרשה:

ראשית, 'גמישות' גבולות הארץ (שאף נקראת "ארץ הצבי"[ו] על שם גמישות גבולותיה ושטחה הפיזי, היכול להמתח ולהתרחב כעור הצבי[ז]) נובעת מ'שאיפתם' להתרחבות מתמדת, עד קיום היעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[ח]. השאיפה והיעוד העתידי הם הכתר – קוצו של י – העומד על גבי המבנה השלם של ארבעת הגבולות המפורטים והמדודים. הכתר הוא כח הרצון האין סופי בנפש, והרצון להתפשטות אין סופית הוא שמחלחל בגבולות ההולכים ומתרחבים של הארץ (הארץ נקראת על שם הרצון, "שרצתה לעשות רצון קונה"[ט]; וכן "ארץ הצבי" מרמזת לרצון – צבי בארמית הוא רצון).

ארבעת הגבולות מכוונים לאותיות שם הוי' ב"ה: הגבולות התורניים, שמעולם לא התממשו בפועל, הם בגדר "הנסתרֹת להוי' א-להינו"[י] (והזיקה להם קיימת בעיקר בלב העוסקים בתורת הנסתר). הם שייכים לתחום המוחין – החכמה והבינה התורניים – שכנגד י-ה שבשם. בפרטות גבול אברהם, הכולל י עממים, מכוון כנגד ה-י – כח החכמה והבטול בנפש (זהו גבול ההבטחה, בסוד "בטֻחות חכמה"[יא]). גבולות מסעי המפורטים הם כנגד הבינה (בה מתפרטת הברקת החכמה) – המקור העליון ל-ז מדות הלב, ז העממים – כח השמחה בנפש.

שני הגבולות המעשיים הם בגדר "והנגלֹת לנו ולבנינו" (והם נוגעים להלכה כיום, בתורת הנגלה). בפרטות, גבול עולי מצרים מכוון כנגד מדות הלב – ה-ו שבשם (וכן כבשו בפועל ו עממים, כי הגרגשי ברח[יב]). הכִבוש הראשון נעשה תוך הרגשת ישות במדות דקדושה (חוית תוקף ה"גבור הכובש את יצרו"[יג] – כשמדות יצר הטוב גוברות בחויה מורגשת על מדות יצר הרע), לכן "קדושה ראשונה קדשה לשעתה" ו"כיון שגלו בטלה קדושתן". חוית "כֹחי ועֹצם ידי"[יד] בכבוש גרמה לכך שיתבטל – כבוש המבוסס על חויות הלב עתיד להתבטל עם התפוגגות הרגש. גבול עולי בבל מכוון כנגד המלכות – ה-ה האחרונה – חוית השפלות בנפש. 'חזקה' זו נעשתה כשעם ישראל היה במצב של שפלות ושעבוד, ודווקא 'חזקה' זו – שנגעה רק לרובד המעשי, ללא רגש כִבוש וחוית שחרור – קיימת לדורות.

      קוצו של י           כתר      התפשטות בכל הארצות (בלי גבול)

                  י           חכמה    גבולות אברהם-עשרה עממין

                  ה          בינה      גבולות פרשת מסעי         

                  ו           מדות     גבולות עולי מצרים

                  ה          מלכות    גבולות עולי בבל

גבולות אברהם וגבולות שרה

הסבה לכך שלא זכינו מעולם לגבולות התורה היא שלא הורשנו את הגוים מהם – והתנאי לכבוש גבולות אלו ולהחזקה בהם הוא הורשת ז העממין מהם[טו]. בפרטות יותר, הצורך לטיהור השטח הנכבש מגוים נוגע בעיקר לגבולות מסעי:

גבולות ההבטחה, גבולות אברהם, הם יותר 'סובלניים' לקיום הגוים[טז], כפי שאמר אברהם עצמו – "אב המון גוים"[יז] – לפני ה': "לוּ ישמעאל יחיה לפניך"[יח]. בדרך מליצה נאמר, שאם גבולות ההבטחה הם 'גבולות אברהם' הרי שגבולות פרשתנו הם 'גבולות שרה' – שרה היא הרגישה לנוכחות הזרה של ישמעאל, היא האומרת "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[יט] והיא התובעת "גרש את האמה הזאת ואת בנה"כא. דווקא לאמא – ספירת הבינה – יש רגישות לטהרת הנמצאים בתחומה, והתנאי לזכות לגבולותיה הוא הורשת הגוים מהם (כל מושג התנאי שייך דווקא לבינה – "כי אִם [מלת התנאי] לבינה תקרא"[כ]). לכן מודגש במסעי: "והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם... ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשִכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם... והיה כאשר דִמיתי [כח המדמה של ספירת הבינה – המבינה דבר מתוך דבר – דימוי מילתא למילתא] לעשות להם אעשה לכם"[כא].

להרוג או לגרש?

עד כה הארכנו בצווי לגרש מגבולות מסעי את יושביהם, אך יש להקשות על מצוה זו עצמה: במקום אחר נצטווינו על ז העממים יושבי הארץ "לא תחיה כל נשמה"[כב] ו"החרם תחרימם"[כג] – עלינו להרוג אותם ולא לגרשם. אפילו בדברי חז"ליד כי לפני מלחמת העממין שלח יהושע שלש אגרות – "הרוצה לברוח יברח" "הרוצה להשלים ישלים" "הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה" – לא מצאנו שקיימת אפשרות בה עלינו לגרש את האויב בכח כפשט בפרשתנו. פשט זה תואם ל'ראש' של שרה שתבעה מאברהם לגרש את ישמעאל, ולא להרגו.

בעל אור החיים הקדוש[כד] מסביר שפרשתנו דנה במצב לא רצוי – יש מצוה להרוג את ז העממים, אך אם לא הצלחנו מוטל עלינו, בדיעבד, לגרשם מארצנו.

ניתן להציע גם ישוב 'הומני' יותר (לפי תפיסת דורנו): לכתחילה יש לגרש את הגוים, ובדיעבד, אם אין לנו דרך לעשות זאת, עלינו להרגם (ובלבד שלא ישהו בארצנו). אכן, ראוי ליישב סתירה זו בפנימיות – שתהיה כולה לכתחילה, ללא הסברת התורה כמציעה פתרונות שבדיעבד – לפי דרך פנימיות התורה:

בפשטות, מודעות ההריגה שונה ממודעות הגרוש: בהריגה יש ממד נקמה בתוך מלחמת הכִבוש[כה], תוך שלילת קיומו של הגוי. בגרוש, לעומת זאת, מודגש הצורך בטהרת הארץ, שהגוי לא ישהה בארץ כדי שלא ישפיע עלי לרעה ובסופו של דבר המגמה לתקנו (דבר הנדרש גם כהכנה ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). הנקמה (ושמחתה, "ישמח צדיק כי חזה נקם"[כו]) שייכת לבינה[כז] וכך גם הטהרה (בניגוד ל'קדושה' שבחכמה). אכן, הנקמה נובעת מחיצוניות הבינה, ש"מינה דינין מתערין"[כח], ובפנימיות הבינה מודגשת הטהרה הפנימית הרגישה לנקיון ולתיקון. פנימיות הבינה מתייחדת עם החכמה (ובעיקר עם תוקף וגבורת החכמה, כנודע שחסדים דאמא הם גבורות דאבא[כט]) – יש בגירוש ובדחיה כח פנימי לפעול בטול בישות הגוים (בבחינת "משנה מקום משנה מזל") ובכך לתקנם[ל].

"וירא כי אין איש"

כיצד מבחינים מתי יש להרוג ומתי לגרש? הבינה נקראת "עֹמק אחרית"[לא] – בה גלוי מה עתיד להתפתח מכל דבר. כך פרשתנו, פרשת גבול הבינה, מזהירה ומתארת מה יקרה "אם לא תורישו". גם ההבחנה האם להרוג או לגרש תלויה בצפית העתיד: כשהרג משה את המצרי (השוה לו במנינו[לב]) נאמר "'וירא כי אין איש'[לג] – שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר"[לד]. כשברור שאין עוד ניצוצות קדושה בגוי יש להרגו, אך כל עוד צפויה לניצוצות שבו תקנה יש רק להרחיקו לבל יזיק.

פרשת מסעי נקראת בסמיכות לר"ח אב – "משנכנס אב ממעטין [את הדברים הבלתי רצוים[לה], כעממין בארץ] בשמחה"[לו], אך רק בבינה המדויקת מתברר אם כבר בא זמן ל"ממעטין [אותם בהריגתם] בשמחה" (כשמתברר ש"באבֹד רשעים רִנה"[לז]) או שיש מקום לתיקונם, שאזי "ממעטין [אותם בגרושם] בשמחה [משותפת ליהודי ולגוי על תקות התיקון העתידית]".



[א] מהתוועדות ר"ח מנחם-אב ה'תש"ס. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] להרחבת הדברים ראה מלכות ישראל ח"א מאמר "גבולות הארץ".

[ג] בראשית טו, י.

[ד] ילקו"ש דברים רמז תתעד.

[ה] חגיגה ג, ב.

[ו] דניאל יא, טז ו-מא.

[ז] כתובות קיב, א.

[ח] ראה פסיקתא רבתי פ' דשבת ור"ח ג; ויקרא רבה לו, ב; רמב"ם, הלכות תרומות פ"א ה"ג.

[ט] בראשית רבה ה, ז; פסיקתא זוטא בראשית א, א.

[י] דברים כט, כח.

[יא] איוב לח, לו.

[יב] ויקרא רבה יז, ו.

[יג] אבות פ"ד מ"א.

[יד] דברים ח, יז.

[טו] בפנימיות, התפקוד הלקוי בכבוש הארץ נבע מכך שמשה לא נכנס לארץ – "משה זכה לבינה" וראוי היה לנחול את גבולות התורה (מהם היה עולה לגבולות ההבטחה). משה לא היה מתעצל מללחום מלחמת חרמה ב-ז עממים, כשם שלא התעצל מללחום מלחמת נקמה במדין על אף שבה נתלתה הסתלקותו. לעומתו, יהושע נתרשל בכִבוש וחלוקת הארץ כי ידע שאחריהן הוא עתיד להסתלק – בשל אוירה זו נותרו גוים בארץ.

[טז] אדמו"ר האמצעי מסביר (מאמר "אל תצר את מואב") שכִבוש ז העממים – כנגד ז מדות הלב – נעשה במלחמה, אך כִבוש ארץ ג העממים – כנגד ג ספירות המוחין – לא יהיה במלחמה. החכמהכח מה – מסוגלת לפעול בטול ישות האויב ללא מלחמה. הבעש"ט מפרש (כש"ט אות צא, ועוד) את הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" (קהלת ט, י) ש"כחך" הוא כח החכמה, בו נאמר "כֻלם בחכמה עשית" (תהלים קד, כד). מכאן שסתם "כח" היינו כח החכמה.

[יז] בראשית יז, ה.

[יח] שם פסוק יח.

[יט] שם כא, י.

[כ] משלי ב, ג.

[כא] במדבר לג, נב-נו.

[כב] דברים כ, טז.

[כג] שם פסוק יז.

[כד] בפירושו על במדבר לג, נב.

[כה] בחילוק בין מלחמת נקמה למלחמת כִבוש ועל כך שיתכנו שני הממדים באותה מלחמה ראה לקו"ש חכ"ג עמ' 206 ואילך.

[כו] תהלים נח, יא.

[כז] קהלת יעקב ערך 'נקם'.

[כח] ראה זהר ח"א קנא, א; ע"ח שי"ג פ"ח; שם שי"ד פ"ב.

[כט] ראה ע"ח ש"כ פ"ט.

[ל] ובכך מתקיים "אשה כְּשֵׁרָהכְּשָׂרָה – עושה רצון בעלה" (תנדב"א פ"ט) כשהגירוש שיוזמת שרה פועל את התיקון שמעונין בו אברהם (והליכת ישמעאל למותו, כביכול – הגבורות דאבא של אברהם כתוצאה מחסדי אמא דשרה – היא הליכתו לבטול שיש בו תיקון).

[לא] ספר יצירה פ"א מ"ה.

[לב] ילקוט ראובני ערך 'שדי' אות ט.

[לג] שמות ב, יב.

[לד] רש"י שם.

[לה] מאור ושמש פרשת וישב עה"פ "ויהי ה' את יוסף"; שיח שרפי קדש (פרשיסחא), בין המצרים, בשם החוזה מלובלין.

[לו] תענית פ"ד מ"ו.

[לז] משלי יא, י.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION