בשבע עיניים - נשא

שבעה רעיונות קצרים לפרשת נשא - מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ

 

ראשון – אורות מקיפים

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" – בני גרשון נושאים את יריעות המשכן, בני מררי את קרשי המשכן ובני קהת את כלי המשכן.

יש זוג מושגי יסוד חשובים בפנימיות התורה: אור פנימי ואור מקיף. משל לאור פנימי הוא החיוּת של הנפש המופיעה בצורה פרטית, מסוימת ומוגבלת, בתוך אברי הגוף השונים, כמו כח המחשבה במוח, הראיה בעין וכדומה. אור מקיף הוא אור שאינו מתחלק לפרטים, מקיף בשווה את כל המדרגות, כמו כח חיים כללי נעלם שנמצא בשווה בשכל ובכף-הרגל. האור המקיף נעלה וגבוה יותר, אור כללי אין סופי, אבל איננו מורגש בתוך התודעה-החוויה של הפרטים ולכן הוא נקרא מקיף, כביכול מבחוץ.

יריעות המשכן הם אורות מקיפים, עוטפים בשווה את כל הכלים השונים. "נשא את ראש בני גרשון" רומז שצריך לשאת, להעלות, את האורות המקיפים למקום עוד יותר גבוה. מה הכוונה? מעל האורות המקיפים נמצא השורש של האורות הפנימיים! כלומר, ברובד הראשוני של התכנון האלוקי, ה' רוצה להגיע לאור הפנימי, עד אחרון הפרטים, זו תכלית הכוונה. כך יוצא שהשורש של הפרטים נמצא מעל האור המקיף הכללי. "סוף מעשה במחשבה תחילה" – האור הפנימי בסוף המעשה נעוץ במחשבה תחילה.

 שני – הניגון הפנימי

"כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד" – מהי "עבודת עבודה"? מפרש רש"י "הוא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת". השירה והנגינה של הלויים נלווית ומשרתת את עבודת הכהנים, כמו מוזיקת רקע.

הכהנים אינם שרים, עבודתם היא "בחשאי וברעותא דלבא", עבודה פנימית מרוכזת ומלאה כוונה. ואילו עבודת הלויים היא "לארמא קלא", להרים קול רם, עבודה ש'עושה רעש' בחיצוניות. שתי העבודות קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. כך למשל בעבודת התפילה: כתוב בספרים "קול מעורר הכוונה" – התפילה בקול, בנעימה ובניגון, מעוררת את הכוונה הפנימית שבלב. וכן לצד השני, הכוונה הפנימית מעוררת את הקול.

ועדיין, את הפנימיות עצמה לא שומעים בניגון ובשיר, המוזיקה רק משרתת את הלב הפנימי. אבל לעתיד לבוא יתעלו הלויים לדרגת הכהנים, כמו שכתוב "והכהנים הלויים" – אז יהיה חיבור מלא בין הפנימיות לחיצוניות, ונשמע את הניגון של הלב הפנימי בעצמו.

 

שלישי – מצות הוידוי

"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ". זהו המקור בתורה למצות הוידוי והתשובה, כפי שפותח הרמב"ם את הלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא".

הרמב"ם מונה שלשה שלבים: "כשיעשה תשובה, וישוב מחטאו, חייב להתוודות". "כשיעשה תשובה" זו ההכרה במצב החטא, וממילא תחושת חרטה עמוקה. בכוחות הנפש, הדבר שייך לספירת הבינה, "ולבבו יבין ושב", ובשלב זה יש בעיקר הכנעה בנפש.

השלב השני, "וישוב מחטאו", הוא עזיבה גמורה של החטא, תוך קבלה לעתיד לא לחזור לחטוא. כאן מתפשטת הבינה לספירת הגבורה, כלשון הפסוק "אני בינה לי גבורה", והאדם מתגבר בכח על יצרו, "איזהו גבור הכובש את יצרו". לאחר ההכנעה הראשונה, מגיע עכשיו שלב ההבדלה, כאשר האדם מצליח להתנתק ממציאות החטא.

השלב השלישי הוא "חייב להתוודות". השלבים הראשונים מתרחשים בעולמו הפנימי של האדם, אבל המצוה המחויבת לבסוף היא מעשה של דיבור, 'וידוי דברים'. כאן מגיעה ספירת הבינה לסוף ההתפשטות שלה בספירת ההוד, לשוןוידוי. לאחר ההכנעה וההבדלה, זהו שלב ההמתקה, הדיבור ממתיק את התחושות הפנימיות הסוערות ובעקבותיו מגיעה הכפרה (כמו בפסוקים שלנו, שהוידוי מקדים את הבאת הקרבן).

הרמב"ם מדגיש שהוידוי הוא "לפני האל ברוך הוא". אחרי כל עומק החרטה ועזיבת החטא, רק בוידוי הפשוט בתמימות אנחנו עומדים באמת ומדברים עם ה', "חטאנו לפניך". זוהי המעלה של ההוד, כמו הד החוזר ופוגע במקור הכי עמוק.

 

רביעי – גמילה מהתמכרות

"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" – מדוע אדם נודר להיות נזיר? כנראה הוא הרגיש מכור ליין, שכרות והוללות חיצונית, וכעת עליו לעבור מעין תהליך גמילה (ומכאן שכל תהליך גמילה מתחיל בשלושים יום, זמן המינימום של נזירות).

תחילה על הנזיר לכפות את עצמו לא לשתות יין ('אתכפיא'), אך בהמשך הדבר הופך לקניין בנפשו, הוא מולך על רצונותיו כמלך עם כתר על הראש – שערותיו שעליהן כתוב "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ", נזיר לשון נזר.

לנזיר גם אסור להטמא למתים, כי הוא אחוז בחיים הנצחיים. הנזיר מתעצם בשמחה פנימית, ומתרחק ממוות הכרוך בעצב ואבל. זו הדרך להיגמל מהיין – השמחה נמצאת בתוכך ואינך זקוק ל"יין משמח" חיצוני (או סם כלשהו). אל תחפש 'טריפ' של שמחה, שסופו כאב-ראש ותסכול מעמיק, אלא שמחת הנפש הטהורה.

 

חמישי – מי בראש

"וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה" – כמו ששבט יהודה צועד בראש המחנה, כך נשיא השבט מקריב ראשון בחנוכת המשכן. אכן, המלכות ניתנה לשבט יהודה והמלך מוליך את העם, פורץ קדימה כמו נחשון.

מיד אחרי יהודה צועד שבט יששכר, "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר". יששכר נחשב החכם מבין השבטים, "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל". יותר מזה, חז"ל אומרים שנתנאל בן צוער הוא שנתן לנשיאים את העצה להביא את קרבנותיהם לחנוכת המשכן. אם כך, מדוע יששכר איננו הראשון? האם לא החכמה צריכה להיות בראש?

יהודה הוא הלב ויששכר המוח. נכון שצריך להיות "המוח שולט על הלב", ולכן יהודה צריך לידו את יששכר, לתת עצות ותובנות ("בינה לעתים"). אבל יש משהו פנימי בלב יותר חזק מהמוח, "פנימיות הלב שולטת על המוח". דווקא תחושת הלב ואומץ הלב של יהודה היא שראויה למלוך ולהוביל קדימה, כמו נחשון בן עמינדב המתנדב להוביל את עמי ישראל.

 

שישי – לא מתבלט

כל אחד משנים עשר הנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. בקריאת התורה כל הציבור כבר יודע לזמזם עם בעל הקורא את טעמי המקרא המוכרים "קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒"...

לכל אחד מהנשיאים היו כוונות מיוחדות בקרבנו. כך מוסבר באריכות במדרש רבה, כיצד הקרבנות של כל נשיא רומזים לכל התכונות והמאורעות של שבטו. ובכל זאת, המעשה החיצוני הוא בדיוק אותו דבר.

בחסידות יש ביטוי: "ללא בליטות" ("אָן בליטות" באידיש). אדם אמתי, פנימי, אינו מחפש להתבלט, להיות יוצא דופן. אין לו בעיה להתלבש בדיוק כמו כולם, עם כל הסממנים הרגילים בחברה שבה הוא נמצא. הוא לא זקוק להתנהגות חיצונית שתהיה צבועה בגוון המיוחד שלו, כדי לבטא את עצמו. מבחוץ הוא יכול להראות כמו עוד אחד מ"פס הייצור" הדתי, אבל בקרבו פנימה יש אישיות ייחודית ועשירה, מלוא הביטוי העצמי ללא בליטה חיצונית.

 

שביעי – מדבר עם עצמו

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל  אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". רש"י מפרש את הלשון המיוחדת "מִדַּבֵּר" – "כמו מתדבר [בבניין 'התפעל' שמשמעו פעולה חוזרת לעצמו ולא יוצאת לאחרים], כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו".

נתבונן בתיאור הזה: "מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו". אפשר לכאורה לפרש שה' לא מדבר עם משה בצורה מכוונת, מתוך חשק פנימי להשפיע, אלא כמו רב שלומד לעצמו סוגיה בקול וממילא מישהו מהצד שומע...

אך המשמעות הפנימית היא הפוכה. משה מתייחד עם ה' בדרגה כזו שהוא לא נחשב כמישהו אחר שצריך לדבר אליו. ה' מדבר עם עצמו, ומשה כבר נמצא שם, עצם אחד עם ה'.

ובדרך נוספת: מדוע לא דבר ה' אל משה ישירות אלא בינו לבין עצמו? כדי שדברי התורה יהיו אצל משה בבחינת "מים גנובים ימתקו" (ועל דרך שאמר רשב"י על עצמו "הלך רכיל מגלה סוד"). וכמו שגנב ממהר להתפטר מהסחורה הגנובה, כך משה מוסר מיד בעין יפה את כל מה ששמע לעם ישראל ולא משייר לעצמו דבר, הוא 'שקוף' לגמרי, "אספקלריא המאירה" (מה שאין כן אם היתה הוה-אמינא שהדברים ששמע שייכים לו, והיה מעכב אותם לעצמו אפילו לזמן קצר). משה עצמו מתנבא ב"זה הדבר", והוא מוסר את הדברים לישראל שיזכו גם הם ל"זה הדבר" כמותו, בסוד "וקרא זה אל זה".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION