איש פלא

מסע בעקבות דמותו של פינחס, בין קנאות לשלום. מתוך השיעור השבועי, י"ג תמוז תשע"ו.

עד פרשת בלק בספר במדבר, פינחס הוא כמעט אלמוני. אמנם הוא מוזכר ברשימת היוחסין של שבט לוי בפרשת וארא, כבנו של אלעזר בן אהרן הכהן, אבל שום דבר מעבר לזה. יותר מזה, כאשר אהרן ובניו מוקדשים להיות כהנים, לא ברור מה קורה עם הנכד פינחס. אכן, רש"י מפרש (על-פי חז"ל) שפינחס לא נעשה כהן באותה שעה! רק מי שנולד מזרע אהרן מכאן ואילך הוא כהן, ואילו פינחס נותר בן שבט לוי בלבד.

מי "עושה שלום"?

והנה פינחס יוצא מאלמוניותו בהריגת זמרי בן סלוא. מן הסתם, אם האירוע היה מסוקר בתקשורת בת-זמננו, זמרי היה מוצג כאיש השלום ופינחס כאיש המלחמה! זמרי רצה להציל את בני ישראל (ובני שבטו) מהעונש שמשה רבינו רצה להחיל עליהם ("הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור"), ולכן קם באומץ לעשות מעשה ולתת 'הכשר' לרבים. לעומת זאת, מעשהו של פינחס חריג גם מבחינה הלכתית, והרבה ספקות מלווים אותו[1], ובכל מקרה נראה לכאורה שהוא נובע מתוך קנאות וזעם, ואינו מעשה של שלום, לא שלום בין ישראל לעמים ולא שלום בתוך עם ישראל.

אך האמת היא אחרת. פינחס מגיע על רקע המגפה המשתוללת בעם ומפילה חללים רבים. "וירא פינחס... מה ראה? ראה שבא מלאך והשחית בעם"[2]. מסתבר שאנו, עם ישראל, לא יכולים לעשות כל מה שבא לנו. כרתנו ברית נאמנות עם הקב"ה, והפרת הברית עלולה להביא לתוצאות מרות. השלום הופר! ואם לא יקרה שום דבר, המגפה תכה במעגלים רחבים יותר ויותר (כל מי שיש לו שייכות כלשהי לחטא). לכן, מתוך אהבה ורחמים על ישראל, פינחס אינו רואה ברירה אלא לעשות מעשה, לצמצם את הפגיעה למינימום האפשרי, למקד אותה באדם אחד בלבד, ולהציל את כל העם.

הערעור ושוברו

ועדיין אפשר להרהר ולערער. ובאמת, בני ישראל ערערו על פינחס: האם הוא פעל רק מתוך מניעים טהורים? האם לא היתה מעורבת כאן נטייה כלשהי של אכזריות? נכון שמידת הרחמים היא סימן היכר מובהק של בני ישראל, אבל – כך טענו – הרי אמו של פינחס הגיעה מעם אחר, "מבנות פוטיאל", ואולי דרכה קיבל פינחס מידות מגונות?

כדי לסתום את הערעור הזה, הקב"ה עצמו מתערב ומודיע בתחילת פרשת פינחס: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – הוא מיוחס אחר אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום", אוהב את כולם ואהוב על כולם, ואף הנכד פעל מתוך אהבה גמורה. "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" – הוא פעל לעשות שלום, ולכן הוא יזכה בשלום. "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" – כעת הוא זוכה בכהונה, שעד עתה היתה נמצאת אצלו רק "בכוח" (בפוטנציאל). אדרבה, כעת אנו מבינים מדוע מלכתחילה לא נמשח פינחס לכהן – כדי שיקבל את הכהונה בזכות עצמו! ליתר דיוק, שכהונתו תצא מן הכוח אל הפועל במעשיו-הוא. מכל מקום, ההכרזה על פינחס ככהן דווקא כעת, מוכיחה שהוא פעל אך ורק למען העם ולטובתם, שהרי תפקיד הכהן הוא להיות שליח העם, לכפר עליהם ולברך אותם באהבה, "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".

עושה שלום פעם שנייה

ואחרי הכל, הערעור על פינחס עדיין לא פסק. הרושם של הרעש התקשורתי עדיין קיים... כידוע, מי שמכריזים עליו "אל דאגה, הוא בסדר גמור!", גם אם הוא באמת בסדר גמור הרי משהו צורם ברקע. גם ההדגשה החוזרת שפינחס הוא "בן אלעזר בן אהרן הכהן" רומזת שתואר הכהונה עדיין לא "נדבק" היטב לפינחס עצמו. במלים אחרות, גם לאחר שהקב"ה מכריז וחותם על כהונת פינחס, כל עוד העם אינו בטוח בדבר – יש בעיה מסוימת. גם מנקודת מבט הלכתית, אפשר להסביר שפינחס "התכהן" להלכה אבל לא למעשה, הקב"ה אישר שפינחס יכול להתחיל לעבוד ככהן, אבל האם הדבר אכן נעשה בפועל? איננו יודעים.

כדי לאשר סופית את מעמדו ככהן, פינחס צריך להופיע פעם נוספת. הדבר קורה בספר יהושע (פרק כב), וזהו סיפור המעשה בקצרה: בתום כיבוש הארץ וחלוקתה, שבטי ראובן, גד וחצי-מנשה, חוזרים בשמחה לנחלתם בעבר הירדן המזרחי (לאחר שמילאו בשלימות את התנאי, לעבור חלוצים בכיבוש הארץ). אלא שאז הם בונים מזבח גדול סמוך לירדן, ובני ישראל נזעקים: נראה שזהו מרד, שהרי עבודת הקרבנות לה' מרוכזת עכשיו במשכן בשילה. לכן, נאספים למלחמה! אך ברגע האחרון, שולחים את פינחס ועשרה נשיאי שבטים אתו לבדוק את הנושא. שניים וחצי השבטים מסבירים לפינחס: מטרת המזבח היא הפוכה! על המזבח הזה לא יוקרבו קרבנות כלל, וכך הוא יהיה תזכורת שאנו עם אחד וכולנו עובדים את ה' רק במשכן המרכזי. "וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה... וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם", והשלום חוזר לשרור בתוך ישראל. כאן פינחס הוא "עושה שלום" בלבד, משכין שלום בין השבטים. משום כך, הוא נקרא, סוף סוף, "פינחס הכהן" – כהן ללא עוררין.

יתירה מזו, לפי אחת הדעות בגמרא, "לא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים"[3]. כלומר, נתינת הכהונה בפרשת פינחס היתה רק הבטחה לעתיד. הכהונה של פינחס עדיין נותרה "בכוח", וכדי לזכות בה בפועל צריך שכולם יכירו בו כמשכין שלום. כאמור, גם לפי הדעה שפינחס התכהן לאחר הריגת זמרי (כפי שמפרש רש"י), מסתבר שהדבר היה להלכה אך לא למעשה. כדי להיות כהן גמור, בפועל, להלכה ולמעשה – נדרשת הסכמת העם בלב שלם.

שלום בין ישראל לעמים

דמותו של פינחס ממשיכה ללוות אותנו הרבה מעבר לכך. מתברר שפינחס זכה לאריכות ימים מופלגת, שכן הוא נזכר לא רק בספר יהושע אלא גם בספר שופטים. יתירה מזו, ידועים דברי חז"ל "פינחס הוא אליהו", כלומר, הופעתו הפתאומית של אליהו הנביא מול המלך אחאב – יותר מ-500 שנה לאחר יציאת מצרים! – היא התעוררות של פינחס הכהן בזהות חדשה. אם כך, פינחס-אליהו עדיין נמצא אתנו, תפקידו לא הסתיים עד שיתקיים "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". האר"י הקדוש אף מלמד שנשמת פינחס מופיעה בתוך נשמת המשיח, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד גם יחד! אכן, פינחס אינו מפסיק להפתיע, לא לחינם אומרים חז"ל "הרואה פינחס בחלום, פלא נעשה לו"[4] – זהו איש פלא.

והנה, עד כאן עסקנו במערכת היחסים הפנימית של פינחס ובני ישראל. אך מה באשר לאומות העולם? פינחס לא רק הורג את כזבי המדינית אלא יוצא עם אנשי הצבא למלחמת חרמה במדיין, בתור "כהן משוח מלחמה". נראה שבכל הנוגע לאומות העולם אין לפינחס תקשורת חיובית כלל. חז"ל אף אומרים שפינחס הוא זה שגזר על איסור יין נסך, כלומר איסור חמור לשתות מיין של גויים, כדי להישמר מיחסי קירבה שעלולים להתדרדר במהרה לעבודה זרה וזנות[5].

ובכל זאת, גם כאן הקנאות וההבדלה סופם להגיע לשלום. חיוני לקבוע גבולות בין ישראל לעמים, אבל לאחר מכן ניתן גם להשפיע ולקרב את אומות העולם, וזהו הייעוד המשיחי בשלימותו, "שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ". אכן, היחס בין ישראל לאומות דומה ליחס בין הכהנים לישראל, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"[6], "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ"[7] – ממילא, כמו שהכהן צריך להיות "עושה שלום" בתוך ישראל, וכולם יקבלו את כהונתו, כך גם בין ישראל לעמים: כדי שעם ישראל יהיה "כהן האומות" יש להגיע למצב שאנו נהיה "עושים שלום" בין העמים. מה הכוונה? פשוט מאד, עלינו להפיץ את אמת התורה ואת בשורת השלום של הנביאים לכל אומות העולם, ויפה שעה אחת קודם.

 

 



[1] ראה פרטי ההלכות ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ב. וראה בירושלמי פ"ט ה"ז שפינחס עשה "שלא ברצון חכמים" (אך נראה שהרמב"ם הכריע שלא כדברי הירושלמי), וראה בהרחבה במאמר 'הלכה ואין מורין כן' בספר עץ פרי.

[2] סנהדרין פב, א. וראה שם דעות נוספות, וביאורן במאמר 'וירא פינחס' בספר מלכות ישראל ח"ג.

[3] זבחים קא, ב.

[4] ברכות נו, ב.

[5] פרקי דרבי אליעזר פמ"ז: "עמד פנחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות, בחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון, שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים וכו', שכל יינם של גויים לעבודה זרה ולזנות".

[6] שמות יט, ו. וראה פירוש הספורנו שם.

[7] ישעיה סא, ו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION